רוח-הרפאים שעבר דירה I פרנק ריצ'רד סטוֹקטוֹן (1902-1834)

מעונו הכפרי של מר ג'ון הינקמן היה בעיני אכסנייה מופלאה מכמה וכמה סיבות. שרתה בו אווירה לבבית, אם גם אימפולסיבית במקצת, של הכנסת-אורחים. היו במקום מדשאות נרחבות, מהוקצעות למשעי, אלונים ובוקיצות נישאים; היו פינות צל עבותות, ולא הרחק מהבית נמשך פלג קטן עם גשרון עץ מסוקס; היו פירות ופרחים, אנשים חביבים, שחמט, ביליארד, רכיבה על סוסים, טיולים ברגל ודיִג. כל אלה היו מושכי-לב ביותר, ועם זאת אף לא אחד (גם לא כולם יחד) די היה בו להחזיקני שם תקופה ארוכה. הוזמנתי לעונת דֵיג השמך, ומן הסתם הייתי חותם את ביקורי בתחילת הקיץ, אלמלא בימים של מזג אוויר נאה, כשהעשב יבש, והשמש אינה לוהטת מדי, ואין אלא רוח קלה, אלמלא בימים האלה לא חלפה בצעד קל, תחת הבוקיצות הנישאות ובין פינות-הצל העבותות דמותה של מדלן שלי.

על צד האמת, עלמה זאת לא הייתה מדלן שלי. מעולם לא התמסרה לי, וגם אני לא תבעתי חזקה עליה בשום צורה. אך היות וחזקה כזאת הייתה בעיני הצידוק היחיד לקיומי עלי-אדמות, יצא שבהזיותי קראתי לה "שלי". ואולי לא הייתי נאלץ להשתמש בכינוי-הקניין הזה בהזיותי לוּ גיליתי לה בפועל את רגשותי.

אך לבצע זאת היה קשה מאין כמוהו. לא רק שהתייראתי, כדרך אוהבים, לנקוט צעד שעלול בן-רגע לשים קץ לשלב הזה, המענג, שאפשר לכנותו השלב הקדם-חקירתי של האהבה, וגם לסכל כל מגע אינטימי או קשר עם מושא אהבתי – גם פחדתי פחד נורא מג'ון הינקמן. אדון זה היה חבר טוב שלי, אבל נדרש אדם אמיץ משהייתי אז לבקש ממנו שיעניק לי במתנה את אחייניתו, שניהלה כידוע את משק הבית וגם, לפי מה שחזר וטען במו פיו, הייתה משענתו העיקרית בערוב ימיו. לוּ הסכימה מדלן עם דעותי בנושא, גם הסכמה כללית, הייתי אוזר עוז לפנות אל האדון הינקמן; אך כמו שכבר אמרתי, מעולם לא שאלתיה אם היא רוצה או אינה רוצה להיות שלי. דברים אלה העסיקו את מוחי כל שעות היום והלילה, ובפרט בשעות הלילה.

בזמן ששכבתי ער לילה אחד במיטתי הגדולה שבחדרי רחב-הידיים, המואר בחלקו קלושות על ידי הירח הצעיר, ראיתי לפתע את ג'ון הינקמן עומד ליד כיסא גדול בקרבת הדלת. הופתעתי עד מאוד, ומשתי סיבות. ראשונה, מעולם קודם לכן לא נכנס מארחי אל חדרי; ושנייה, אותו בוקר עצמו נסע מן הבית והיה צפוי לחזור רק כעבור ימים אחדים. מסיבה זאת גם יכולתי אותו ערב להשתהות יותר מן הרגיל עם מדלן בגזוזטרא לאור הירח. הדמות הייתה בהחלט דמותו של ג'ון הינקמן בלבוש של חולין, אך עמימות ואי-בהירות הנסוכות עליו העידו חד וחלק כי מדובר ברוח-רפאים. האם נרצח הישיש הטוב? והאם התייצב כאן רוחו לספר על המקרה ולמסור לי את החסות על מ' היקרה? לבי רטט לעצם המחשבה, אלא שאותו רגע פתח הרוח את פיו:

"האם ידוע לך," אמר, בפנים שדאגה רשומה עליהם, "אם אדון הינקמן יחזור הלילה?"

חשבתי כי טוב אעשה אם אשמור על חזות שלווה ועניתי:

"איננו מצפים כי יחזור."

"אני שמח לשמוע," אמר הרוח וצנח אל הכיסא שעמד בסמוך. "בשנתיים וחצי שאני שוכן בבית הזה, לא נעדר האיש מביתו גם לילה אחד. אין לך מושג איזו הקלה זה גורם לי."

אגב דיבור פשט את רגליו והתרווח אחורנית בכיסאו. מתווהו נעשה פחות עמום, צבעי בגדיו יותר ניכרים וברורים, והקלה מהולה בסיפוק החליפה את הבעתו הדאוגה.

"שנתיים וחצי!" הצטעקתי. "אינני מבין."

"זהו בדיוק משך-הזמן מיום שהגעתי הנה לראשונה," אמר הרוח. "המקרה שלי חורג מן הרגיל. אך לפני שארחיב, הייתי מבקש שוב לדעת אם אתה בטוח שאדון הינקמן לא ישוב הלילה."

"אני בטוח ככל שאדם עשוי להיות בטוח במשהו," עניתי. "הוא נסע היום לבריסטול, מרחק מאתיים מייל מכאן [כ-320 ק"מ]."

"אם כך אמשיך," אמר הרוח, "כי אני שש להזדמנות לשוחח עם מישהו שיקשיב לי; אבל אם אדון הינקמן יבוא ויתפוס אותי כאן אני אמות מפחד."

"כל זה מוזר מאוד," אמרתי, נבוך ותמה למשמע הדברים. "אתה רוח-הרפאים של אדון הינקמן?"

הייתה זו שאלה נועזת, אלא שהייתי מלא וגדוש רגשות אחרים עד שלא נותר בי כמדומה מקום לפחד.

"כן, אני רוח-הרפאים שלו," השיב בן-שיחי, "ועם זאת אין לי הזכות להיות. וזה מה שגורם לי אי-מנוח ופחד איומים. זהו סיפור מוזר, ולמיטב ידיעתי חסר-תקדים. לפני שנתיים וחצי שכב אדון הינקמן על ערש-דווי בחדר זה ממש. לרגע החמירה כל כך מחלתו עד שסברו כי הוא מת. כתוצאה מדיווח נמהר מדי במקרה הזה, התמניתי לרוח-הרפאים שלו. תאר לך, אדוני, את פתיעתי ואימתִי, כשאחרי שקיבלתי עלי את המשרה ואת סוגי האחריות הקשורים בה, שבה רוחו של הזקן, הוא התאושש ולבסוף אף החלים לגמרי. מצבי אז היה רגיש ומביך לאין שיעור. לא היה בי הכוח לחזור אל אי-גשמיותי המקורית, גם לא הזכות להיות רוח-רפאים של אדם שאיננו מת. ידידי יעצו לי למלא את תפקידי בצנעה והבטיחו כי היות שאדון הינקמן הוא איש זקן, לא ירחק היום ואוכל, ובדין, למלא את הכהונה שנתמניתי לה. אבל שמע לי, אדוני," הוסיף בעיניים בורקות, "הברנש הזקן נראה חסון להפליא, ואין לי מושג כמה יארך עוד מצב הדברים הזה המרגיז. את כל זמני אני מבלה בניסיונות לחמוק מדרכו של הזקן. אסור לי לעזוב את הבית. וגם עושה רושם שהוא הולך אחרי לכל מקום. תאמין לי, אדוני, האיש טורד את מנוחתי."

"זה באמת מצב-דברים מוזר," ציינתי. "אך מדוע אתה פוחד ממנו? הוא לא יכול להזיק לך."

"ודאי שאינו יכול," אמר הרוח. "אבל עצם נוכחותו מטילה עלי הלם ואימה. דמֵה בנפשך, אדוני, מה היית מרגיש במצבי."

היה לי קשה לדמות מצב שכזה. פשוט עברה בי חלחלה.

"ואם ניטל על מישהו להיות רוח-רפאים שגויה," הוסיפה ואמרה הישות הערטילאית, "היה נעים בהרבה להיות רוח-רפאים של מישהו אחר. יש בו, בג'ון הינקמן, שילוב שאין מוצאים כל יום של רתחנות עם כישרון גידוף. וקשה להעלות על הדעת מה יקרה אם יראה אותי ויגלה, ומובטח לי כי יגלה, כמה זמן אני כבר מתאכסן בביתו ומדוע. ראיתי אותו בפרצי מזג סוערים, ולמרות שלא פגע באנשים שכיוון אליהם, לא יותר ממה שהוא עתיד לפגוע בי, כמעט פרחה נשמתם."

כל זה היה ידוע לי היטב. לולא המוזרות הזאת, אולי הייתי נכון יותר לִפנות אליו בעניין אחייניתו.

"צר לי עליך," אמרתי, כי באמת התחילו רוחשים בי רגשי אהדה אל הישות הערטילאית הזאת על רוע-מזלה. "אכן המקרה שלך מקרה קשה. זה מזכיר לי את האנשים שיש להם כפילים, ואני מניח כי כמעט כל אדם היה מתרגז מאוד לגלות שיש ישות נוספת שמתחזה לו."

"הו, אין כל דמיון בין המקרים," אמר הרוח. "כפיל חי באותו מקום שחי האדם, והיותו זהה לגמרי הוא כמובן מקור לצרות. אצלי המצב שונה לגמרי. אינני נמצא כאן לחיות במחיצתו של אדון הינקמן. אני כאן לתפוס את מקומו. מאוד יכעיס את ג'ון הינקמן לדעת זאת. אינך סבור?"

הסכמתי בלי שהיות.

"עכשיו שהוא איננו פה, אני יכול לנשום קצת לרווחה," המשיך הרוח; "ואני כל כך שמח שיש לי הזדמנות לשוחח אתך. לא פעם אני נכנס לחדרך לצפות בך ישן, אבל לא העזתי לפנות אליך מחשש שאם תדבר אלי ישמע אותך אדון הינקמן וייכנס לחדר לבדוק למה זה אתה מדבר אל עצמך."

"ואותך הוא לא ישמע?" שאלתי.

"הו, לא!" אמר הרוח; "יש פעמים שכל אחד יכול לראות אותי, אבל איש אינו יכול לשמוע אותי חוץ ממי שאני פונה אליו."

"אבל למה השתוקקת לדבר דווקא אתי?" שאלתי.

"מפני," אמר הרוח, "מפני שמדי פעם אני אוהב לדבר עם אנשים, בעיקר עם מישהו כמוך, שטרוד כל כך ומודאג עד שאין סיכוי גדול שייבהל מביקור של אחד מאתנו. אבל במיוחד הייתי רוצה לבקש ממך טובה. ממה שעיני רואות, יש כל הסיכויים שג'ון הינקמן יחיה שנים ארוכות, ומצבי נעשֶה אפוא בלתי-נסבל. מטרתי בימים אלה היא לעבור דירה, ואני חושב שאולי תוכל להיות לי לעזר."

"לעבור דירה!" הזדעקתי. "לְמה אתה מתכוון?"

"כוונתי," אמר בן-שיחי, "היא זאת: עכשיו, כשאני עושה את צעדי הראשונים במקצוע הייתי רוצה להיות רוח של אדם שמת באמת."

"אינני רואה כל קושי בכך," אמרתי. "הזדמנויות נקרות בלי הרף."

"כלל וכלל לא! כלל וכלל לא!" השיב בן-שיחי חיש. "אין לך מושג איזה לחץ וביקוש יש למשרות מן הסוג הזה. מיד כשמתפנה מקום, יש עליו המוני קופצים."

"לא ידעתי שייתכן מצב-דברים כזה," אמרתי, וענייני בנושא ניעור. "צריכה להיות שיטה מסודרת, או מדד של זכות קדימה כדי לקבוע תור, כמו לתספורת."

"אוי, בחייך, זה אף פעם לא יעבוד!" אמר הרוח. "כמה מאתנו ייאלצו להמתין לנצח. תמיד יש הסתערות גדולה כשמשרה טובה יוצאת לשוק – בו-בזמן יש משרות, כמו שאתה יודע, שאף אחד לא מעוניין בהן. ובדיוק בגלל שהזדרזתי מדי הכנסתי את עצמי למצבי הנוכחי הביש, וחשבתי שאולי תוכל לחלץ אותי ממנו. אולי ידוע לך על משרה צפויה של רוח-רפאים שאינה ידועה בציבור הרחב אך עשויה להתפרסם בכל רגע. מספיקה לי התראה קצרה כדי להתארגן למעבר דירה."

"לְמה אתה מתכוון?" נרעשתי. "אתה רוצה שאתאבד, או שארצח לתועלתך?"

"לא-לא, לא-לא!" אמר הרוח בחיוך ערפילי. "חס וחלילה. אך עלי להודות, כי אוהבים מסוימים, שיש מי שעוקב אחריהם בעניין לא מבוטל, עשויים ברגעי ייאוש לספק כהונות נחשקות לרוחות-רפאים; ולא שחשבתי על משהו ממין זה בקשר אליך. אתה האדם היחיד שחפצתי לדבר אתו, וקיוויתי שתוכל לספק לי איזה מידע מועיל. בתמורה אשמח לעזור לך בפרשת-האהבים שלך."

"מסתבר שאתה יודע שיש לי פרשה כזאת," אמרתי.

"הו, כן!" השיב הרוח אגב פיהוק קטן. "בתור אחד ששוהה כאן זמן ממושך כמוני, ברור שאני יודע את כל הפרטים."

היה משהו מבעית ברעיון שמדלן ואני נתונים למעקב של רוח-רפאים, אף אולי כששוטטנו לנו יחד במקומות הכי נפלאים וסבוכי-צמחייה. אלא שרוח-הרפאים הזה היה בהחלט יוצא-דופן, והיה קשה לחוש כלפיו אותה סלידה שחשים על פי רוב אל ישויות בנות מינו.

"אני חייב ללכת עכשיו," אמר רוח-הרפאים וקם על רגליו, "אבל אבקר אותך מתישהו מחר בערב. ונא לזכור – תעזור לי ואעזור לך."

בבוקר המחרת התלבטתי האם יאה שאספר למדלן על הפגישה אמש, אך במהרה השתכנעתי שעלי לשמור את לשוני. אם ייוודע לה שרוח-רפאים מסתובב בבית, סביר שתעזוב את המקום בלי שהיות. גם מילה בנושא לא אמרתי, וכה הקפדתי בהתנהגותי שמובטח לי כי לא העלתה בלבה דבר מן המתרחש. זה זמן שייחלתי כי אדון הינקמן ייעדר מן המקום. בתנאים כאלה אולי אאזור אומץ לדבר אל מדלן בנושא חיינו בעתיד זה בצד זו. ועכשיו כשצלחו הנסיבות לשאת דברים לפניה, לא עמד לי כוחי לנצל את ההזדמנות. מה יהיה עלי אם תסרב?

בו-זמנית אמרתי בלבי כי הגברת ודאי סבורה כי אם בדעתי לדבר, עתה היא שעת הכושר. לבטח היא יודעת כי רגשות מסוימים צפים בתוכי, ובדין הייתה רוצה שהעניין יתיישב לכאן או לכאן. אלא שלא התחשק לי לעשות צעד נועז באפלה. אם רצונה שאבקש כי תתמסר לי, עליה לתת לי סיבה להאמין כי אזכה במתנה. אם נדיבות שכזאת אינה בגדר הסבירות, עדיף כי דברים בינינו יישארו בלי שינוי.

אותו ערב ישבתי עם מדלן בגזוזטרא לאור הירח. השעה הייתה עשר בקירוב ומאז ארוחת הערב כבר ליבּיתי את רגשותי לקראת רגע-ההתוודות. לא שהחלטתי לבצע זאת בכל תנאי, אבל כיוונתי להגיע קמעה-קמעה אל עת-רצון, שבה, אם יבשיל הסיכוי, אפתח את פי לדבר. נראָה שבת-שיחי מבינה את המתרחש; לכל הפחות דימיתי שככל שאני מתקרב אל מעמד הצעת הנישואין, גדלה ציפייתה. ללא ספק היה זה רגע מאוד קריטי וחשוב בחיי. אם אדבר, אהיה המאושר באדם או מסכן גמור; לא אדבר, מרַב הסיכויים שהגברת לא תיתן לי הזדמנות נוספת.

עודני יושב עם מדלן, משוחח מעט, הופך ומהפך בעניינים הנכבדים האלה, הרמתי את עיני וראיתי את רוח-הרפאים כתריסר רגל [ארבעה מ'] מאתנו. יושב היה על מעקה הגזוזטרא, רגלו האחת זקורה לפניו והשנייה משתלשלת מטה. שעוּן היה אל עמוד. מקומו היה מאחורי מדלן וכמעט נִכחי, היות שישבתי מול הגברת. שפר מזלנו ומדלן השיטה אותו רגע את מבטה על פני הנוף, כי ודאי נראיתי נחרד מאוד. אמנם הרוח אמר לי כי יפגוש בי מתישהו הערב, אך לא שיערתי כי יבחר להופיע כשאני בחברתה של מדלן. לו ראתה את רוח-הרפאים של דודהּ, קשה לשער את התוצאות. לא הזדעקתי, אבל הרוח ודאי ראה שאני מוטרד. "אל תחשוש," אמר לי. "אני לא אאפשר לה לראות אותי, והיא אינה יכולה לשמוע אותי מדבר אלא אם פניתי אליה. וזה אין בדעתי לעשות."

מן הסתם נראיתי אסיר-תודה.

"אז אין צורך שתטריד את מוחך בעניין," המשיך הרוח; "אך נראה לי שפרשת האהבים שלך אינה מתקדמת למישרין. במקומך הייתי אומר את אשר בלבך בלי לחכות. לא תהיה לך הזדמנות טובה מזו. אין סיכוי שיפריעו לך עכשיו; וממה שרואות עיני, הגברת תקשיב לך בחפץ לב; בתנאי שהיא נוטה לכך מלכתחילה. לא ידוע לנו מתי שוב ייעדר ג'ון הינקמן מביתו. בוודאי לא הקיץ הזה. במקומך לא הייתי מעז להתנות אהבים עם אחייניתו כשהוא בסביבה. להיתקל בג'ון הינקמן כשאתה משפיע חסדיך על אחייניתו הוא סכנת נפשות."

הסכמתי בכל לב.

”אפילו המחשבה עליו היא בלתי נסבלת," התפרצתי בקול.

"המחשבה על מי?" שאלה מדלן, פונה חיש לעברי.

הרי לכם מצב מביך! נאומו הארוך של הרוח, שמדלן אף לא השגיחה בו, ואילו אני שמעתי אותו מילה-במילה, גרם לי שאשכח את הנעשה סביבי.

הסבר היה נחוץ בדחיפות. כמובן, לא בא בחשבון שאודה כי דיברתי על דודהּ היקר; לכן הגיתי מיד את השם הראשון שעלה במוחי.

"אדון וילָרס," אמרתי.

פעלתי נכונה; עצם המחשבה על אדון וילָרס הייתה בלתי נסבלת, כי ג'נטלמן זה זיכה את מדלן לא פעם בתשומת לב מופרזת.

"לא יפה מצדך לדבר ככה על אדון וילָרס," אמרה לי. "הוא צעיר משכיל ונבון להפליא ובעל גינונים נאים. בסתיו זה הוא מצפה להיבחר לבית המחוקקים, ולא אתפלא אם יעלה הדבר בידו. מובטחת לו הצלחה במוסד הזה, כי בכל פעם שיש לאדון וילָרס מה להגיד הוא יודע מתי ואיך בדיוק להגיד אותו."

הדברים נאמרו בלי הרמת הקול ובלי כל תרעומת. טוב ויפה, כי אלמלא אהדה אותי לא הייתה מדלן חשה מורת-רוח על כך שאני מטפח רגשי טינה כלפי יריב אפשרי. חתימת דבריה כללה רמז שהבנתי בו-במקום: במקומךָ, היה אדון וילָרס מזדרז לומר את אשר בלבו.

"אני יודע שלא יפה לחשוב על אדם דברים כאלה," אמרתי, "אך אינני מסוגל אחרת."

לא זו בלבד שלא כיהתה בי, דומה כי מצב-רוחה של מדלן אף התמתן. אני, לעומת זאת, הרגשתי מרוגז כהוגן, כי חרה לי להודות שחלפה אי-פעם במוחי מחשבה על האדון.

"אסור לך לדבר בקול רם," אמר הרוח, "כי אתה עלול להסתבך בצרות. הייתי רוצה שענייניך יתנהלו כשורה כי אז אולי תהיה נכון לסייע לי, בעיקר אם יזדמן לי להיות לך לעזר כמו שאני מקווה."

השתוקקתי להגיד לו שיועיל לי יותר מכול אם יקום ויסתלק מן המקום. להרעיף אהבים על גברת צעירה בעוד רוח-רפאים יושב על המעקה בסמוך, ורוח זה הוא ישותו הערטילאית של דוד מפיל-אימה – עצם הרעיון, בזמן ובמעמד הללו, היה קשה אם לא בלתי אפשרי.

"אני משער," המשיך הרוח, "כי לא שמעת משהו שעשוי להיות לי לתועלת. מובן שאני מאוד להוט לשמוע; ואם יש לך משהו כזה להגיד ל, אני יכול לחכות עד שתהיה לבד. אבוא אליך לחדר הערב, או שאשאר כאן עד לכתה של הגברת."

"אין צורך לחכות כאן," אמרתי, "אין לי שום דבר להגיד לך."

מדלן קפצה על רגליה, פניה סמוקות ועיניה בוערות.

"לחכות כאן!" הצטעקה. "לְמה אני מחכה, לדעתך? אין לך שום דבר להגיד לי, מה! הייתי צריכה לתאר לעצמי! מה כבר יהיה לך להגיד לי?"

"מדלן," הזדעקתי וניגשתי אליה," הניחי לי להסביר."

אבל היא כבר פנתה והלכה.

עולמי חרב עלי! פניתי בחמת-זעם אל הרוח.

"יצור נקלה!" קראתי אליו. "הרסת הכול. העכרת את חיי. לולא אתה – "

אך כאן נשבר קולי. נאלמתי דום.

"אתה גורם לי עוול," אמר הרוח. "לא עשיתי לך כל רע. רק ניסיתי לעודד אותך ולסייע לך. התנהגותך הטיפשית היא שעוללה את הנזק. אך אל ייאוש. טעות כמו שלך ניתן להסביר. שמור על רוח איתנה. להתראות."

והוא נגוז מן המעקה כמו בועת סבון שפקעה.

שכבתי לישון במצב-רוח קודר, ואותו לילה לא נגלו לי ישויות ערטילאיות, רק ייאוש ועליבות פרי מחשבותי האומללות. המילים שביטאתי נשמעו למדלן כעלבון ירוד. ברור שיכלה לייחס להן פירוש אחד ויחיד.

ואילו מתן הסבר לפליטות לשוני היה משימה בלתי אפשרית. אותו לילה הפכתי והפכתי בדבר על יצועי וגמרתי אומר לא לשתף את מדלן לעולם בפרטי המקרה. עדיף שאסבול כל ימי מאשר שאגלה לה כי רוח-הרפאים של דודהּ פוקדת את מעונו. אדון הינקמן לא היה בבית, ואם ייוודע לאחייניתו על הרוח, יהיה קשה מאוד לשכנע אותה כי הדוד איננו מת. אף ייתכן כי לא תתאושש מן הזעזוע! לא, לבי יזלוג דם, אך לעולם לא אספר לה.

יום המחרת היה נעים, לא קר מדי לא חם מדי; הרוחות נשבו ברכּות ואמא-טבע שֹחקה. אך טיולים או רכיבה עם מדלן לא באו בחשבון. כמדומה שהייתה עסוקה מאוד במשך היום וכמעט לא ראיתיה. בשעת הארוחות הייתה מנומסת, אבל שקטה מאוד ומאופקת. היה ברור כי החליטה על קו-התנהגות מסוים. מוטב שלא תדע מה הייתה משמעות מילותי אמש.

הייתי מדוכא ומסכן ולא דיברתי הרבה וקרן האור היחידה על פני האופק השחור של יגוני הייתה העובדה שמדלן לא נראתה שמחה, אף כי העמידה פנים של שוויון-נפש. הגזוזטרא המוארת באור-ירח הייתה נטושה אותו ערב, אך בעת שיטוטי ברחבי הבית  מצאתי את מדלן לבדה בספרייה. שקועה הייתה בקריאה ואני ניגשתי והתיישבתי לידה. הרגשתי כי גם אם אינני יכול לתת הסבר ממצה על התנהגותי אמש, לפחות אמציא לה אחד חלקי. היא הקשיבה בשקט להתנצלותי המיוסרת על המילים ששיצאו מפי.

"אין לי מושג, גם לא קלוש, מה הייתה כוונתך," אמרה, "אבל היית גס מאוד."

דחיתי בלהט כל כוונה גסות והבטחתי לה בדברים חמים שבטח הניחו בה רושם כלשהו, שלהיות גס אליה כלל אינו אפשרי לי. דיברתי כהנה וכהנה והפצרתי בה כי תאמין לי שאלמלא מכשול מסוים, הייתי מדבר בשיא הנהירות והכול היה מתברר לה.

זמן-מה שתקה, ואז דיברה אלי כמדומני ביתר חביבות ממקודם:

"האם המכשול הזה קשור אל דודי באופן כלשהו?"

"כן," עניתי אחרי היסוס-מה, "קשור אליו במידה מסוימת."

היא לא אמרה מטוב ועד רע, ישבה והביטה בספרהּ, אך בלי שתקרא בו. מהבעת פניה עלה כי התרככה קצת. את דודהּ הכירה לא פחות ממני, ואולי עבר במוחה כי אם הוא אכן המכשול שמנע ממני לדבר (וזאת היה עולה בידו בנקל ובכמה וכמה אופנים) מצבי הוא קשה ביותר ומתרץ היטב סגנון-דיבור פרוע והתנהגות לא מקובלת. גם ראיתי כי החמימות שבה ביטאתי את הסברי החלקיים הותירה את רושמה והתחלתי להאמין כי אולי טוב אעשה אם אומר את אשר בלבי ללא דיחוי. אם תיענה או לא להצעתי, אי-אפשר שיחסי עמה יהיו גרועים יותר ממה שהם ביממה האחרונה. גם משהו בפניה עודד אותי לקוות שאולי, אם אָרצה לפניה את סיפור אהבתי, גם תישכחנה קריאות הטיפשוּת מליל אמש.

קירבתי קצת את כיסאי אליה, ועודני עושה זאת התפרץ הרוח אל החדר מן הדלת והתייצב מאחוריה. אני אומר "התפרץ" למרות שאף דלת לא נפתחה לרווחה ושהוא עצמו לא השמיע רעש. אחוז היה התרגשות עזה ונופף בידיו מעל ראשו. לבי צנח בקרבי. כניסתה פנימה של הישות החוצפנית הזאת הניסה ממני כל תקווה. כל עוד הוא בחדר נאסר עלי לדבר.

כנראה החוורתי; עיני היו לטושות בלי נוע אל רוח-הרפאים, כמעט בלי שאבחין במדלן שישבה בינינו.

"אתה יודע," הצטעק, "שאדון הינקמן מתקרב במעלה הגבעה? תוך חמישה עשר רגעים הוא יגיע הנה. ואם אתה עסוק עכשיו בהתניית-אהבים או בדומה לזה, אני מייעץ לך להזדרז. אבל לא זה מה שרציתי להגיד לך. יש לי חדשות מרעישות! סוף-סוף אני עובר דירה! לפני כארבעים רגעים נרצח איזה אציל רוסי בידי ניהיליסטים. אף אחד לא חשב אי-פעם שתידרש בקשר אליו משרת-רפאים מידית. ידידי פנו מיד בשמי לאיוש המשרה והשיגו לי העברה. אני מסתלק מפה לפני שהינקמן הזוועתי יגיע לראש הגבעה. ברגע שאקבל עלי את משרתי החדשה, איפטר מהמראית המתועבת הזאת. שלום. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני שמח להיות סוף-סוף רוח-רפאים אמיתית של מישהו."

"הו!" קראתי וקמתי על רגלי ופשטתי זרועותי באומללות אין-קץ: "מי ייתן והיית שלי!"

"כולי שלך," אמרה מדלן ונשאה אלי עיניים שטופות דמע.

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “רוח-הרפאים שעבר דירה I פרנק ריצ'רד סטוֹקטוֹן (1902-1834)”

  1. מדהים! מעבר להומור שמעולם לא ייחסתי לרוח רפאים הסיפור מעורר מחשבות רבות (בימינו אלו במיוחד) על שליטתן של רוחות רפאים בחיינו ועל התפקיד שאנחנו מייעדים להן. ולא פחות מרתק התרגום. היכולת להשתמש בביטויים ממשלב גבוה שאינם נשמעים מליציים אלא מעולם מרוחק כמו רוח הרפאים עצמה, למשל, "לא כיהתה בי" כל כך במקום. קשה לא לחבב את רוח הרפאים האנושית הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *