שתקנותה של ליידי אן I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

אֶגבֶּרט נכנס אל הטרקלין המרווח המואר קלושות בהבעה של אדם שאינו בטוח אם כניסתו היא לשובך-יונים או למפעל לייצור פצצות והוא מוכן ומזומן לכל אחת מן האפשרויות. הריב המשפחתי הקטן אצל שולחן-הסעודה לא הגיע לסיום חד-משמעי, והשאלה עכשיו הייתה אם מצב רוחה של ליידי אן הוא בעד חידוש פעולות האיבה או בעד ויתור. יציבתה  בכורסא ליד שולחן התה הייתה נוקשה למהדרין. בדמדומי אחר-צהריים של דצמבר, משקפי-המצבט של אֶגבֶּרט לא היו עזר של ממש בזיהוי הארשת שעל פניה.

בניסיון לשבור כל קרח שהוא הצף על פני השטח, זרק אֶגבֶּרט הערה על אור-רפאים כנסייתי. גם הוא וגם ליידי אן התרגלו להשמיע את ההערה הזאת בין 4:30 ו-6 בערבים של חורף או של שלהי הסתיו. זה היה חלק משגרת נישואיהם. לא היה מענה מוסכם על כך, וליידי אן גם לא השמיעה אחד משלה.

דון טָרקְוויניוֹ היה שרוע על השטיח הפרסי, מתענג על אש-האח ושווה-נפש לגמרי לאפשרות שליידי אן שקועה במרה שחורה. ייחוסו היה פרסי טהור לא פחות מהשטיח, ועטרת צווארו כבר צימחה אל תפארת חורף חייו השני. הנער-השליח, בעל נטיות רנסאנסיות, קרא לו דון טָרקְוויניוֹ. אֶגבֶּרט וליידי אן, לוּ שאלו לדעתם, היו קוראים לו מן הסתם פְלאף, אך הם לא התעקשו על כך.

אֶגבֶּרט מזג לעצמו עוד תה. היות שלא היה סימן לכך שתוּפר השתיקה ביוזמתה של לייד אן, הוא התקין עצמו למתקפה נוספת.

"ההערה שלי בזמן הארוחה הייתה אקדמית ולא יותר מזה," הכריז; "יש לי הרושם שייחסת לה משמעות אישית מיותרת."

ליידי אן המשיכה לדבוק בקו-הגנה של שתיקה. האדמונית [ציפור. במקור: bullfinch] מילאה בעצלתיים את פסק-הזמן בנעימה מתוך "אפיגניה מטאוריס" [אופרה מאת גלוק, המאה ה-18]. אֶגבֶּרט זיהה אותה מיד כי הייתה הנעימה היחידה שהאדמונית שוררה, מה גם שהציפור הגיעה אליהם עם המוניטין הזה בדיוק. גם אֶגבֶּרט וגם ליידי אן היו מעדיפים משהו מתוך האופרה "אנשי המשמר" [מאת גילברט וסאליבן, 1889], שהייתה הכי אהובה עליהם. בעניינים אמנותיים היה להם טעם דומה. נטייתם הייתה למפורש ולכֵּן באמנות; למשל תמונה שסיפרה את סיפורה בסיוע נדיב מצד הכותרת: סוס-מלחמה נטול-רוכב, רתמתו סתורה לעין, שועט אל חצר מלאה נשים חיוורות מעולפות, עם הכתובת "חדשות רעות" במקום לא בולט, נתנה פרשנות בהירה של אסון צבאי כלשהו. בלי קושי יכלו להבין את המסר ולהסבירו לידידים שתבונתם פחותה.

השתיקה עמדה בעינה. בלי יוצא מן הכלל, כעבור ארבע דקות של שתיקת-אקדמה הייתה מורת רוחה של ליידי אן הופכת תמיד לזרמת-לשון רהוטה. אֶגבֶּרט לקח לידו את קנקן החלב ושפך ממנו אל צלוחיתו של דון טָרקְוויניוֹ. כיוון שהייתה מלאה עד שפתה, גלש ממנה החלב באופן לא מצודד. דון טָרקְוויניוֹ עקב אחר המתרחש מתוך פליאה ועניין שהתפוגגו לאבדן-הכרה כשאֶגבֶּרט עתר אליו שייגש וישתה קצת ממה שנשפך. כל ימיו היה דון טָרקְוויניוֹ נכון למלא תפקידים רבים, אך לא כשואב-שטיחים.

"את לא חושבת שאנחנו מתנהגים כמו טיפשים?" אמר אֶגבֶּרט בעליצות.

גם אם הסכימה אתו, ליידי אן לא ביטאה זאת בקול.

"אני מניח שחלק מהאשמה הוא שלי," המשיך אֶגבֶּרט בעליצות נמוגה והולכת. "מה לעשות, אני רק בן אדם. נדמה לי ששכחת שאני רק בן אדם."

האדמונית פצחה שוב בנעימה מתוך "אפיגניה בטאוריס". אֶגבֶּרט התחיל להרגיש מדוכא. ליידי אן אינה שותה מן התה שלה. אולי היא חשה ברע. אך כשליידי אן הייתה חשה ברע, לא היה זה ממנהגה לקמץ במילים. "אף אחד לא יודע כמה שאני סובלת מהעצירות," הייתה אחת ההכרזות החביבות עליה. אבל אי-הידיעה נבעה רק מהקשבה לקויה; כמות המידע בנושא יכלה לשמש חומר-גלם למונוגרפיה שלמה.

ברור אפוא שליידי אן אינה חשה ברע.

אֶגבֶּרט החל לחשוב כי נוהגים בו שלא לפי ההיגיון; וכדרכו של עולם התחיל לוותר ויתורים.

"אני מניח," חיווה את דעתו בעודו כובש לו על השטיח שלפני האח מקום מרכזי ככל שדון טָרקְוויניוֹ ניאות לפנות לו. "אני מניח שהאשמה היא שלי. אני נכון, אם בכך אצליח להחזיר את העניינים למוטב, לקבל על עצמי לנהל חיים חיוביים יותר."

בינו לבינו תהה אם הדבר אפשרי כלל. בגיל העמידה, פיתויים הזדמנו אל פתחו בהיסוס, בלי להפציר, כמו שוליית-קצבים שנזנח, אשר מבקש מתנה לחג-המולד בפברואר בנימוק העלוב שהוא לא קיבל מתנה בדצמבר. לא היה לאֶגבֶּרט עניין להיכנע להם יותר מאשר לרכוש סכיני-דגים או צווארונית-נוצות שגברות אנוסות להקריב באמצעות מודעות פרסומת בעיתונים כל השנה כולה. עם זאת היה משהו מרשים בוויתור שוויתר (אף שלא נתבקש) על מעשי תועבה שהגה בסוד.

ליידי אן לא הראתה שום סימן שהיא מתרשמת.

אֶגבֶּרט הציץ בה בעצבנות מבעד למשקפיו. לצאת מופסד בוויכוח לא היה חוויה בלתי-מוכרת; לצאת מופסד בנאום-יחיד היה חידוש משפיל.

"אני הולך להתלבש לארוחת הערב," הכריז אֶגבֶּרט בקול שהוא סינן אליו במתכוון קורטוב של חומרה.

חלשוּת שקפצה עליו ליד הדלת דחקה בו לפניית-תחנונים נוספת.

"אנחנו לא מתנהגים כמו שני טיפשים גדולים?"

"טמבל" הייתה הערת הסיכום של דון טָרקְוויניוֹ עם נסיגתו של אֶגבֶּרט מן החדר. מיד אחר כך הניף את כפותיו הקדמיות הקטיפתיות באוויר וקפץ בקלילות אל מדף הספרים בדיוק מתחת לכלובה של האדמונית. לכאורה השגיח עתה לראשונה בקיומה של הציפור, אך למעשה יישם אותו רגע תוכנית פעולה שקולה ובשלה שהוא עובד עליה תקופה ממושכת. האדמונית, שנתפסה בעיני עצמה שליטה ללא-מצרים, התכווצה לפתע לשליש מתפוסתה הרגילה, ואז קרסה אל תוך נפנוף-כנפיים חסר-ישע וציוץ צווחני. מחירה היה עשרים ושבעה שילינג בלי הכלוב, אך ליידי אֶגבֶּרט לא הראתה שום סימן שהיא עומדת להתערב. כבר שעתיים שהיא מתה.

 

 

2 תגובות בנושא “שתקנותה של ליידי אן I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)”

  1. אכן תפנית מפתיעה. לאורך הקריאה ברור היה לי שיחס ברמה אפס הוא הכי פחות נסבל, הרבה פחות נסבל ברוב העיתים מיחס שלילי. מריב ומדון. אך מה לעשות ולא זה כל הסיפור. איני משוכנע כלל שהתפנית בסוף הסיפור באמת דיברה אלי, אך חזון למועד. ניתן צ'אנס.

  2. ואו! איזה סיום מבריק. הרי לא ברור למי מתייחס המוות בסוף. לכאורה, הציפור היא שמתה כי דון טרוויניו מחץ אותה. כהתקה של כעסו על גב. אן השותקת. אבל באותה מידה ייתכן שגברת אן מתה "כבר שעתיים" ולכן לא הגיבה למה שעשה לציפור. אפשרות אחרת היא שהסיפור מתאר את מותה הנפשי של גב. אן שהושלם על-ידי מותה הפיסי של הציפור. ההומור, מכל-מקום, מקדים אבל מבשר את ההומור של חנוך לוין. כמו, למשל, בתיאור העצירות של גברת אן ש"כמות המידע בנושא יכלה לשמש חומר-גלם למונוגרפיה שלמה". נהדר.

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *