תמיד הייתי סבור כי אם אישה גמרה אומר להתחתן עם גבר, דבר לא יציל אותו. רק פעם בחיי היכרתי גבר שהצליח להינצל בנסיבות הללו. שמו היה רוג'ר צ'רינג. כבר לא היה צעיר כשהתאהב ברות בּארלוֹ, וניסיון חיים עשיר לימד אותו לעמוד על המשמר. אלא שרות בּארלוֹ התברכה בסגולה שהפכה את רוב הגברים לחסרי-הגנה – סגולת הפאתוס. רות בּארלוֹ כבר התאלמנה פעמיים. היו לה עיניים כהות נפלאות, שהשכילו לפרוט על מיתרי הלב מכל עיניים שראיתי מעודי. תמיד נדמה היה כי עוד רגע יתמלאו דמעות, והרגשתָ כי סִבלהּ הוא דבר-מה שלא תוכל לעמוד בו. בחור חזק כמו רוג'ר צ'רינג, משופע בכסף, מן הסתם אמר בלבו: אני חייב לחצוץ בין סבלות-החיים לבין ברייה קטנה וחסרת-ישע זו. מרת בּארלוֹ הייתה מאותם חסרי-מזל ששום-דבר בחייהם אינו מתנהל כשורה. אם התחתנה, בעלה היכה אותה; סוכן בורסה שהעסיקה רימה אותה; מבשלת ששכרה הייתה שתיינית. כשרוג'ר סיפר לי שהוא עומד לשאת אותה לאישה, איחלתי לו כל טוב. ביני לבין עצמי חשבתי אותה לטיפשה ולקשת-לב. רוג'ר הציג אותה בפני חבריו. הוא העניק לה תכשיטים יפים. הוא לקח אותה לכל מקום ומקום. חתונתם נקבעה לעתיד הנראה לעין. רוג'ר היה מאוד מרוצה מעצמו – הנה הוא עושה מעשה טוב.
ואז פתאום התפכח מאהבתו. אינני יודע מדוע. אולי הבעתה הפאתטית חדלה לפרוט על מיתרי לבו. נפקחו עיניו לראות כי רות בּארלוֹ גמרה אומר להתחתן אתו והוא נשבע כי דבר לא ייאלץ אותו לשאתה לאישה. הוא לא הראה כי חל שינוי ברגשותיו אל רות בּארלוֹ. הוא נשאר קשוב לכל משאלותיה, הוא לקח אותה למסעדות, הוא שלח לה פרחים. הוא היה מקסים.
תכניתם הייתה להתחתן ברגע שימצאו בית מתאים; והם החלו לחפש. מתווכי הדירות שלחו לרוג'ר כתובות של בתים והוא לקח את רות לראות אותם. היה קשה מאוד למצוא מקום-מגורים משביע רצון. הם פקדו בית אחרי בית. לפעמים היו הבתים גדולים מדי ולפעמים קטנים מדי; לפעמים רחוקים מדי מהמרכז ולפעמים קרובים מדי; לפעמים היו יקרים מדי ולפעמים הצריכו יותר מדי תיקונים; לפעמים היו מחניקים מדי ולפעמים מאווררים יתר על המידה. רוג'ר מצא תמיד איזה פגם שהפך את הבית לבלתי מתאים. הרי לא יעלה על הדעת כי יניח לרות היקרה לגור בבית שיש בו דופי.
רות התחילה להתעצבן. רוג'ר ביקש ממנה להאריך רוח. הם ראו מאות בתים, הם טיפסו באלפי מדרגות. רות הייתה תשושה ולא פעם פקעה סבלנותה. שנתיים תמימות חיפשו בית. רות השתתקה, עיניה שוב לא נראו נהדרות ופאתטיות. יש גבול לסבלנותו של אדם. "אתה רוצה להתחתן אתי או לא?" שאלה אותו יום אחד. "ודאי שאני רוצה. נתחתן ברגע שנמצא בית".
"אני לא מרגישה די חזקה לראות עוד בתים".
רות בּארלוֹ נפלה למשכב. רוג'ר נשאר אבירי כמקודם. יום-יום כתב לה כי שמע על בית נוסף שעליהם לראות. כעבור שבוע קיבל מכתב בזו הלשון:
רוג'ר, אני לא חושבת שאתה אוהב אותי באמת. פגשתי מישהו שבאמת רוצה לדאוג לי ואני עומדת להתחתן אתו היום. רות
וכך הייתה תשובתו:
רות – לעולם לא אתגבר על המכה הזאת. אך אושרך הוא ראש דאגותי. אני שולח לך שבע כתובות. מובטח לי שתמצאי ביניהן את הבית שיתאים לך בדיוק. רוג'ר
שום דבר אנושי אינו זר לי
אך בכל זאת…
אני לא מבינה את "אך בכל זאת…"
ליאורה
אצלי כקורא התעוררה התחושה שלעתים צריך להיות גבול להגזמה
הגזמתו של רוג'ר, כוונתי