"דודה שלי תגיע עוד רגע, מר נאטְל," אמרה גברת צעירה ומיושבת בדעתה בת חמש-עשרה; "בינתיים תשתדל לסבול את נוכחותי." פְרָמטוֹן נאטְל ייגע את מוחו להגיד את הדבר הנכון שיחניף כיאות לאחיינית שבנמצא מבלי שיגרע שלא-כיאות מהדודה המעותדת. בינו לבינו פקפק יותר מתמיד האם הביקורים הרשמיים אצל שורה שלמה של זרים גמורים יועילו הרבה בריפוי תשישות-העצבים שהוא לוקה בה כמסתבר.
"אני יודעת איך זה יהיה," אמרה אחותו בעת שהכין עצמו לעקור אל אותו מקלט כפרי; "אתה תקבור את עצמך שם ולא תדבר עם נפש חיה, ומצב העצבים שלך יהיה גרוע מאי-פעם מרוב דכדוך. חכה ואתן לך מכתבי המלצה לכל האנשים שאני מכירה שם. כמה מהם, ככל שזכור לי, היו נחמדים."
פְרָמטוֹן תהה אם מרת סאפּלְטוֹן, הגברת שיציג לה עתה את אחד ממכתבי ההמלצה, כלולה במחלקת הנחמדים.
"אתה מכיר הרבה אנשים בסביבה?" שאלה האחיינית, כשהחליטה כי שתיקתם התמשכה די והותר.
"בקושי אחד," אמר פְרָמטוֹן. "אחותי שהתה כאן, בבית הכומר, לפני כארבע שנים, והיא נתנה לי מכתבי המלצה לכמה אנשים פה."
את המשפט האחרון הוא הגה בנימה מפורשת של צער.
"אז בעצם אתה לא יודע כלום על דודה שלי?" המשיכה הגברת הצעירה המיושבת בדעתה.
"רק את שמה וכתובתה," הודה האורח. הוא שאל את עצמו האם מרת סאפְּלְטוֹן נשואה או אלמנה. משהו בלתי-מוגדר בחדר רימז כמדומה על מציאותו של גבר.
"הטרגדיה הגדולה קרתה רק לפני שלוש שנים," אמרה הילדה. "כלומר אחרי השהייה של אחותך."
"הטרגדיה?" שאל פְרָמטוֹן; איכשהו, במקום הזה, הכפרי הרוגע, טרגדיות נראו לא במקומן.
"אתה אולי מתפלא למה אנחנו משאירים את החלון ההוא פתוח לרווחה אחר-הצהריים באוקטובר," אמרה האחיינית והצביעה על חלון צרפתי גדול שנפתח אל מדשאה.
"די חם היום ביחס לעונה זו בשנה," אמר פְרָמטוֹן; "אבל יש קשר בין החלון והטרגדיה?"
"מן החלון ההוא, לפני שלוש שנים בדיוק, יצאו לציד בעלה ושני אחיה. יצאו ולא שבו. בזמן שחצו את אדמת הבּוּר בדרך אל המארב החביב עליהם לציד החרטומנים, בלעה את שלושתם ביצה טובענית. אתה יודע, זה קרה באותו קיץ רטוב נורא, כשמקומות שהיו יציבים בשנים קודמות, שקעו פתאום בלי אזהרה. גופותיהם לא נמצאו. זה הצד המחריד שבדבר." כאן איבד קולה של הילדה את נימתו המיושבת ונהיה מהוסס כשל בן-אנוש מן השורה. "דודה שלי המסכנה ממשיכה לחשוב שהם יחזרו יום אחד, וגם הספנייל הקטן החום שטבע אתם, יחזרו וייכנסו דרך החלון הצרפתי כמו שהיו רגילים. לכן החלון נשאר פתוח כל ערב עד שמחשיך. דודה שלי היקרה המסכנה סיפרה לי לא פעם איך הם יצאו לדרך, בעלה ומעיל הגשם שלו הלבן על זרועו, ורוני, אחיה הצעיר מפזם 'בֶּרְטי, למה אתה קופץ?' [שורת-שיר מתוך מחזמר מראשית המאה ה-20 שמלגלג על אדוארד השביעי, בֶּרְטי, שהיה קופץ מפילגש לפילגש] כמו שעשה תמיד כדי להקניט אותה מפני שהתלוננה שזה עולה לה על העצבים. שתדע לך כי לפעמים בערבים שקטים ודוממים כמו הערב, קופצת עלי הרגשה מוזרה שעוד מעט הם ייכנסו כולם דרך החלון ההוא – "
כאן חדלה והצטמררה קלות. רווח לפְרָמטוֹן כשהדודה הסתערה פנימה אל החדר בשטף התנצלויות על האיחור.
"אני מקווה שוֶרה שעשעה אותך," אמרה לו.
"היא הייתה מאוד מעניינת," אמר פְרָמטוֹן.
"אני מקווה שלא מפריע לך שהחלון פתוח," אמרה מרת סאפּלְטוֹן בחופזה; "בעלי ואחַי מגיעים הביתה ישר מן הציד והם תמיד נכנסים מכאן. היום הם יצאו לצוד חרטומנים באזור הביצות, והם ילכלכו כהוגן את השטיחים המסכנים שלי. כל כך מתאים לגברים, לא?"
היא המשיכה לפטפט בעליזות על הציד ועל מיעוט העופות ועל סיכוייו של ציד הברווזים בחורף. בעיני פְרָמטוֹן היה כל זה איום ונורא. הוא עשה ניסיון נואש ומוצלח רק בחלקו להסיט את השיחה לנושא פחות מחריד, היה ער לכך שהמארחת שלו מעניקה לו רק חלקיק מתשומת לבה, וכי עיניה תועות ומדלגות מעליו אל החלון הפתוח והמדשאה שמעבר לו. איזה צירוף מקרים אומלל לבקר כאן בדיוק ביום-השנה.
"הרופאים תמימי-דעים שנחוצים לי מנוחה שלמה ושום התרגשות שכלית והימנעות מפעילות גופנית מאומצת," הכריז פְרָמטוֹן, ששגה באשליית-השווא הרווחת כי זרים גמורים ומכרים לשעה יטו אוזן קשבת מאוד לכל פרט ופרט ממיחושיו ומדוויו של אדם, גורמיהם והמרפא להם. "על תזונה מבריאה אין ביניהם הסכמה גמורה," המשיך ואמר.
"לא?" אמרה מרת סאפּלְטוֹן בקול שהחליף את הפיהוק שקדם לו. ואז ניצת בה פתאום קשב דרוך, אך לא למוצא-פיו של פְרָמטוֹן.
"הנה הם סוף-סוף!" הצטעקה. "בדיוק בזמן לתה-מנחה, ונכון שהם נראים כאילו התגוללו בבוץ עד גובה העיניים?"
צמרמורת עברה בפְרָמטוֹן והוא נפנה אל האחיינית במבט שנועד להביע הבנה אוהדת. הילדה הייתה מביטה אותו רגע מבעד לחלון הפתוח ובעיניה הלטושות תדהמה מבועתת. בזעזוע מקפיא של פחד חסר-שם נסב פְרָמטוֹן בכיסאו והביט באותו הכיוון.
בדמדומים המאפילים צעדו להן שלוש דמויות על המדשאה בדרך אל החלון הפתוח. כולן נשאו רובים תחת הזרוע ואצל אחת מהן גם היה מעיל לבן מונח על הכתפיים. ספאנייל חום עייף התחקה בעקבותיהם. בדממה התקרבו אל הבית, ואז קול צעיר הזדמר מבעד לחשכה: "נו, בֶּרְטי, למה אתה קופץ?"
פְרָמטוֹן לפת בפראות את מקלו וכובעו; דלת הפרוזדור, כביש הגישה ושער הכניסה היו תחנות מובחנות בקושי במנוסתו החפוזה. רוכב אופניים שבא במעלה הרחוב נאלץ לסגת אל גדר-השיחים פן יתנגשו.
"הגענו, יקירתי," אמר האיש עם מעיל-הגשם הלבן שנכנס מבעד לחלון, "המון בוץ, אבל הרוב יבש. מי זה ששעט החוצה ברגע שהגענו?"
"אחד מר נאטל, איש מאוד מוזר," אמרה מרת סאפּלְטוֹן; "היה מסוגל לדבר רק על המחלות שלו וברח החוצה בלי מילת פרדה או התנצלות כשנכנסתם. אפשר לחשוב שראה רוח-רפאים."
"אני חושבת שזה בגלל הספאנייל," אמרה האחיינית בשלווה; "הוא סיפר לי שהוא סובל מאימת-כלבים. פעם רדפה אחריו להקת כלבי רחוב אל תוך בית קברות לא רחוק מהגאנגס, והוא בילה את הלילה בלית-בררה בבור-קבר טרי כשהיצורים האלה רוטנים, חושפים שיניים ומזילים ריר ממש מעליו. מספיק ודי לגרום לבן אדם זעזוע עצבים."
סיפורי-בדים על רגל אחת היו תחום מומחיותה.
דפנסטרציה פירושה להשליך משהו מיותר החוצה גם דרך החלון ,בספור שבחרת בו ותרגמת כלכך טוב ויפה מתרחש חלון בהקיץ. הלא כן?
מצחיק באמת. אני זוכרת שקראתי את הסיפור, כנראה באנגלית
באוטובוס מירושלים. נהניתי מקריאת הסיפור הזה ונזכרתי שלמדנו אותו בתיכון במסגרת אמריקן ליטרצ'ר. תבורכי ליאורה.