אינני מתעניין במיוחד בידוענים ותמיד התקשיתי להבין את תשוקתם של רבים וטובים להחליף לחיצת יד עם שועי-עולם. כשמציעים לי להיפגש עם אדם שעולה על אחרים בדרגתו או בהישגיו, אני מחפש תירוץ מנומס להתחמק מהכבוד הזה, וכשחברִי דייגו טוֹרֶה הציע שיצייד אותי במכתב המלצה לסנטה אנה, סירבתי. אך לשם שינוי, התירוץ שהבאתי הפעם היה כֵּן. סנטה אנה היה לא רק משורר גדול, אלא דמות רומנטית, ויש לשער כי היה משעשע אותי לזהות בישיש סנטה אנה את מי שהרפתקאותיו (לפחות בספרד) היו לאגדה. אך ידעתי שהוא זקן וחולה והאמנתי כי לפגוש איש זר ונכרי יהיה בשבילו רק מטרד. קליסטו דה סנטה אנה היה הנצר האחרון ל"אסכולת המופת". בעולם שסלד מבּיירוניזם, הוא ניהל חיים בּיירוניים, ואת קורותיו רצופות הסכנות תיאר בשורה של פואמות שעשו לו שם גדול אצל בני דורו. קשה לי היום לשפוט את ערכן כי קראתי אותן לראשונה בגיל עשרים ושלוש ואז הן הלהיבו אותי מאוד. הייתה בהן תשוקה, היו יהירות הרואית וחיוניות ססגונית שכבשו אותי בסערה, ועד היום שורות השיר המצלצלות והמקצבים שאינם מרפים מעורבבים לגמרי עם הזיכרונות המקסימים מתקופת בחרותי. הקריאה בהן מלווה תמיד בהלמות לב. קליסטו דה סנטה אנה ראוי, לדעתי, למוניטין שהוא נהנה ממנו בין העמים דוברי הספרדית. באותם ימי-עבר היו חרוזיו שגורים על לשונם של כל הבחורים, וחברי היו מדברים בלי סוף על נוהגיו הפרועים ועל נאומיו הקודחים (לצד היותו משורר היה גם פוליטיקאי), על שנינותו הנוקבת ועל פרשיות האהבים שלו. הוא היה מורד ולעתים פורע-חוק, איש נועז והרפתקני; אך בעיקר נודע כמאהב. ידענו הכול על תשוקתו לשחקנית גדולה זו, או לזמרת 
אלוהית זו – האם לא קראנו עד שידענו בעל-פה את הסונֶטות היוקדות שבהן תיאר את אהבתו, את יגונו וזעמו? – האם לא הגיע לאוזנינו שאינפנטה ספרדית, נצר גאה לבית בורבון שנענתה לשידוליו, עטתה את גלימת הנזירות ביום שחדל לאהוב אותה? כשאבות-אבותיה הפיליפים היו מואסים בפילגש, היא פרשה למנזר, שכן לא יאה כי אישה שהמלך אהב תהיה לאהובתו של אחר; והאם קליסטו דה סנטה אנה לא היה גדול מכל מלך עלי-אדמות? הרענו למחווה הרומנטית של הגבירה; המעשה דיבר בזכותה והחמיא למשוררנו.
אך כל זה אירע לפני שנים רבות, ודון קליסטו, שפרש בבוז מעולם שכבר לא היה לו דבר להציע, התגורר במשך רבע מאה בבדידות בעיר הולדתו אסיחה. קרה לי ששהיתי בסיביליה שבועות אחדים, וכשהכרזתי על כוונתי לנסוע לאסיחה – לא כדי לשחר את פניו, אלא מפני שאסיחה היא עיר קטנה מקסימה באנדלוסיה שהקשרי-זיכרונות עשו אותה יקרה ללבי – הציע דייגו טורֶה לצייד אותי במכתב ההמלצה. הסתבר כי דון קליסטו מרשה לאנשי-עט צעירים לבקר אותו, ומעת לעת הוא מדבר אליהם בַּלהט שחשמל את שומעיו בימי זהרו.
"איך הוא נראה היום?" שאלתי.
"מרהיב".
"יש לך תצלום שלו?".
"הלוואי. מגיל שלושים וחמש הוא מסרב לעמוד מול מצלמה. הוא אומר שאינו רוצה שהדורות הבאים יכירו אותו אלא כאיש צעיר".
מודה אני שרמז זה של גאוות-הבל ריגש אותי במקצת. אני יודע כי בשחר בחרותו היה יפה להפליא. הסונֶטה הנוגעת ללב שכתב כשעמד על כך שהנעורים כבר מאחוריו, מראה באיזו מרירות וצביטת-כאב לגלגנית עקב אחרי דעיכתה של חזותו הנאה אשר קנתה לו הערצה כה נלהבת בעבר.
אלא שדחיתי את הצעתו של חברי. הסתפקתי בכך שקראתי שוב את הפואמות שהכרתי היטב וביתר הזמן שוטטתי חופשי לנפשי ברחובות השקטים ושטופי-השמש של אסיחה. בערב בואי קיבלתי אפוא בשמץ של תדהמה איגרת מהאיש הדגול עצמו. דייגו טורֶה, היה כתוב שם, הודיע לי על ביקורך ואשמח מאוד אם תסור אלי מחר בבוקר באחת-עשרה. בנסיבות אלה לא נותר לי אלא להתייצב בביתו בשעה היעודה.
מלוני שכן בכיכר-העיר, ובבוקר אביבי זה רחש המקום חיים. אך ברגע שהתרחקתי משם כאילו נמצאתי בעיר מדברית. הרחובות, אותם רחובות- עקלתון לבנים, היו ריקים חוץ מאישה בשחורים מעת לעת שחזרה בצעדים מדודים מבית התפילה. אסיחה היא עיר של כנסיות, ורק לעתים רחוקות אתה עובר כברת דרך בלי שתיתקל בפסאדה מתקלפת או במגדל שחסידות מקננות בו. קרה שעצרתי כדי לצפות בשורה של חמורים קטנים שעברה בדרך. הכיסוי האדום שעטף כל חמור היה דהוי, ובסליהם נשאו מטען בלתי מזוהה. אך אסיחה הייתה בשעתה מקום של חשיבות, ולרבים מבתיה הלבנים היו שערי אבן מוכתרים בשלטי-גיבורים מרשימים; כי למקום נידח זה זרמו אוצרותיו של "העולם החדש", והרפתקנים שצברו עושר בכל רחבי אמריקה עשו כאן את ערוב ימיהם. באחד הבתים הללו התגורר דון קסטילו. כשעמדתי לפני סורג-השער המפואר, אחרי שמשכתי בפעמון, נעם לי לחשוב כי דון קסטילו מתגורר בסגנון היאה לו. בפתח-הכניסה המסיבי הייתה גדוּלה מתפוררת שהלמה את רושמו בעיני של המשורר הראוותני. אף ששמעתי את צלצולו הרועם של הפעמון בחללי הבית, לא הייתה תשובה, ואני צלצלתי בשנית ובשלישית. לבסוף ניגשה אל השער זקנה עם שפם עבות.
"מה אתה רוצה?" אמרה.
היו לה עיניים שחורות יפות, אך הבעתה הייתה זעופה, ואני שיערתי כי היא שדאגה לצרכיו של הזקן. הצגתי את כרטיס הביקור שלי.
"יש לי פגישה עם בעל-הבית שלך".
היא פתחה את סורג הברזל ורמזה לי להיכנס, ואז ביקשה שאחכה, פנתה ועלתה במדרגות. אחרי הרחוב היה הפאטיו מהנה בקרירותו. יחס מידותיו היה נעים לעין ויכולתָ לשער כי בנה אותו אחד מממשיכי דרכם של הכובשים הספרדים. אך הקירות היו מוכתמים, ובכמה מקומות נתקלפו ונשרו מהם חתיכות טיח גדולות. שרר רושם של עוני אך לא של עזובה. ידעתי כי דון קליסטו עני. היו תקופות שהכסף נתגלגל לידיו בקלות, אך מעולם לא ייחס לו חשיבות והיה מבזבז ממנו בשפע. היה ברור לעין כי חי עתה בדלות וכי היה גאה מדי להשגיח בכך. במרכז הפאטיו עמדו שולחן ושני כיסאות נדנדה מצדדיו ועל השולחן עיתונים כבני שבועיים. תהיתי מה החלומות שרחשו בדמיונו כשישב שם בערבי הקיץ החמימים ועישן סיגריות. על הקירות היו תמונות של ציירים ספרדים, ירודות וכהות, ופה ושם הייתה שידה עתיקה, מכוסה אבק, ועליה צלחת מאוּחָה עם ציפוי-בּוהָק. לצד דלת אחת היה תלוי זוג אקדחים ישנים. השתעשעתי במחשבה כי אלה שימשו אותו בדו-קרב המפורסם ביותר, אחד מני רבים, שבו, לשמה של הרקדנית פֶּפה מונטנז (היום מן הסתם מכשפה בלה חסרת-שיניים), הרג את הדוכס דון הרמנוס.
אותו מעמד, עם קישורי-הזיכרונות המעורפלים שהעלה בי, הלם כל כך את המשורר הרומנטי עד שנכבשתי כליל באווירתו של המקום. דלותו האצילית סבבה אותי בתפארת שגודלה כגודל ההדר שסבב את ימי בחרותו. גם בו שרתה רוחם של הכובשים הקדמונים, והִתאים לו שיסיים את חייו המפורסמים בבית-הפאר הזה החרב. כך צריך משורר לחיות ולמות. אל הפגישה חשתי שוויון-נפש ואפילו קורטוב שעמום, אך עתה ניעורה בי איזו עצבנות. הדלקתי סיגריה. הרי הגעתי בשעה המיועדת ותהיתי אפוא מה מעכב את הזקן. הדומייה הטרידה אותי משום-מה. רוחות-רפאים מן העבר נקהלו בפאטיו השקט, ותקופה קדמונית, מתה, המיטה עלי כמין חיים צלליים. באנשי התקופה ההיא פיעמו תשוקה ופראיות שעברו מן העולם. שוב איננו עשויים למעללים הפזיזים ולהרואיזם התאטרלי.
נשמע קול, ולבי פעם במהירות. כעת הייתי נרגש. וכשראיתיו לבסוף יורד לאט במדרגות נעתקה נשימתי. את מכתב ההמלצה שלי החזיק בידו. היה זה קשיש גבה-קומה ורזה מאוד ולעורו גוון של שנהב ישן. שערו היה לבן ושופע, אך גביניו הסבוכים היו עדיין כהים. הם הבליטו את האש האפלה שיקדה במבטו. כמה נפלא שבגיל זה עדיין נשתמר הברק בעיניו השחורות. אפו היה נשרי ופיו קפוץ. בעודו מתקרב לעברי אמדו אותי עיניו הלא-חייכניות בצינה. לבוש היה שחורים ובידו אחז מגבעת רחבת-תיתורה. חזותו שפעה ביטחון ומכובדות. מראהו תאם את מה שקיוויתי בלבי, ובעודי צופה בו הבנתי איך עלה בידו לטלטל את נפשותיהם של הבריות ולגעת בלבם. האיש היה משורר בכל הווייתו.
בהגיעו אל הפאטיו ניגש אלי לאיטו. עיניו אכן היו עיני נשר. לפני ניצב נצר למשוררי המופת הספרדים, ואני חשתי במלוא גדולתו של הרגע. הוא היה אחרון השושלת הארוכה, ולא בכדִי צעד בנתיבם של אבותיו הדגולים. מה הפלא כי בלבי התנגן השיר הנחמד והעדין – הנודע בכל חרוזיו של דון קליסטו.
עמדתי נכלם. למזלי הכנתי מראש את המשפט שבו אברך אותו לשלום:
"לכָבוד ולעונג הוא לזר גמור, מאסטרו, להתוודע אל משורר כה דגול".
זיק של שעשוע נצנץ בעיניים החודרות הללו וחיוך התעקל לרגע על השפתיים המחמירות.
"אני לא משורר, סניור. אני סוחר מברשות. דון קליסטו גר בבית השכן".
סיפור עם יופי של אוירה, שהרושם שלי הוא כי התרגום תרם לה רבות
עם זאת הפאנץ' הסופי של הסיפור לאו דווקא הרשים אותי, היה חסר ברקו של תחילת הסיפור והמשכו
סיפור מרתק על עולם הדימויים והפרסונות שאנחנו כבני-אדם בוראים ומשליכים המעצב את עולמנו. משפט המפתח בעיני הוא "מראהו תאם את מה שקיוויתי בלבי" – naפט שמגלם את התמימות ואי-המודעות לכך שלא רק היופי הוא בעיני המתבונן אלא כל מה שאנו רואים בעולם או מצפים לראות בו. מדהים.
אליה.