הקינה של דידו I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

[שם הסיפור מרמז אל אריָה מתוך יצירתו של הנרי פרסל "דידו ואניאס" (1689)]

לינט ברחוב אוקספורד, מקום מטופש להיות בו בכל זמן שהוא, במיוחד בחמש אחר-הצהריים בחורף. טעות שלה. אחרי העבודה נכנסה ל"ג'ון לואיס" לקנות כמה דברים שדרושים לה, ואז מדדה כמה בגדים, בלי שהתכוונה מראש, ועכשיו היא תקועה בקהל של קונים ועובדים, רותחת מכעס, מדשדשת בחצאי-צעד, מנתבת דרכה אל הכניסה לתחתית. כל האנשים סביב היו חסרי-צורה, מכורבלים במעילי פוך עם ברדס. גשם שלגי הצליף בפרצופיהם – אף אחד לא הביט מעלה אל תאורת-הרחוב של חג-המולד. לינט שמעה מישהו אומר כי אחת החנויות מפיחה שלג מלאכותי אל הרחוב, והמחשבה על שלג אמיתי הפכה גם היא למשהו דוחה. לינט הייתה תמירה, מודאגת, מקורית, בסוף שנות השלושים שלה, עורה שחום ומנומש; שערה מעל אוזניה היה מגולח, והשאר, צבוע ורוד וברונזה, היה אסוף על קודקודה בצנפה מרהיבה דמוית קן, שנְתזים רכים של גשם שלגי התעופפו ונמסו אל תוכה. עטופה הייתה צעיף טארטן אדום ומעיל צמר שמצאה בחנות-צדקה – ורוד עז עם צווארון-רדיד גדול – והאמינה שהיא בזה לסוג הבגדים שאדם קונה בחנויות כל-בו כמו "ג'ון לואיס". השפיל אותה להיות חלק מהתור הזה, מסומנת לגנאי בשקית הפלסטיק, לא פחות מטופשת מכל אחד אחר.

איש הדף את דרכו בקהל מאחוריה, לא בכוונה נגח בה חזק בכתפו כשעבר, דחף אותה מְדדה וכושלת על עקבי-נעליה הגבוהים; לינט מעדה הצִדה, לופתת אגב כך נער שחוח-כתפיים במקטורן דק, ואז כָּשלה אל גלגליה של עגלת-ילדים ורק בקושי לא נפלה על הפעוט שבפנים. מגוֹדל התדהמה אבדו עשתונותיה, קרסולה התעקם עד כאב ושולי מעילה הוורוד נגררו ברפש השלגי. משב קטן של רחמים קם סביבה: מישהו עזר לה להתייצב, ואמו של הפעוט שהתחיל לבכות הרגיעה אותו. "לא, אני בסדר, אני או.קיי," אמרה לינט. "מצטערת, תודה, מצטערת."

וכל אותה עת נדחקו האנשים מאחוריה קדימה ללא רחם. והעבריין שדחף אותה התקדם בנחישות בקהל, עיוור לפורענות שהותיר בעקבותיו. "הֵיי, אתה!" צעקה לינט לעבר גבו, אך הוא לא שמע אותה גם לא פנה לאחור. ברגע שהתייצבה על רגליה נחפזה אחריו, נדחפת בפראות בין אנשים שמשתרכים להם, אכולת זעם על הגב הזה, הנסוג, במעיל שלושת-רבעי מתנדנד בצבע חום-טבק, לא רכוס למרות מזג-האוויר – ידי האיש תקועות ברישול בכיסים. מתוך עיקשות לשמה, מיאנה לינט לצלוע על הקרסול הפגוע, ממאנת שיראו שהיא חבולה. הכאב הצורב החותך כל אימת שנחתה על הקרסול בכל כובדה, נדמָה כחלק בלתי נפרד מגאוותה הפצועה – היה קשה לה לשאת את תמונת עצמה הטיפשית, את הכיעור האידיוטי של מעידתה הצדה, את היתלותה על זרים. פתאום שנאה את אחר-הצהריים הזה, את היום כולו, את כל חייה. המחשבה שהיא שונה מאחרים הייתה חיונית לכבודה העצמי; בְּדולה מן הכלל – כך הייתה מוחזקת בעיני עצמה. לפניה צלל המעיל החום-טבקי מטה במדרגות התחתית והיא בעקבותיו, לא מסירה ממנו את המבט, אינה מוחלת לו. משהו בגב המוסב הזה הטריף את דעתה – עוצמתו הלא-מודעת לו רחבת-הכתפיים, אי-השגחתו הנינוחה בה.

שוב  נותבו כולם יחד דרך מחסומי-הכרטיסים, והיא גיששה בלי להסתכל אחר כרטיס-הנסיעות שלה בכיס הצדדי של התיק כדי שהאיש לא יחמוק ממבטה – עוד לפי שהציגה רגלה על הדרגנוע כבר היה הוא בחצי הדרך מטה אל רציפי הנסיעה צפונה. לרגלי המדרגות הוא פנה ימינה אל קו בּייקרלוּ, ואף שנזקקה לקו ויקטוריה, לא יעלה על הדעת, חשבה, שתניח לו ללכת בלי להגיד משהו ולזכות באיזו הכרה. לכן התחקתה אחריו לרציף, אבל תחילה לא ראתה אותו. אחר כך נגלה, עדיין בגבו אליה, עושה דרכו אל קצהו השני של הרציף; היא פילסה דרך בקהל אחריו עד שהייתה קרובה די הצורך לגעת באריג העבה של מעילו, כמעט מסוגלת להרגיש את החום שנפלט ממנו, להריח את הצמר המתוק-חמוץ. לינט הושיטה יד למשוך בזרועו ולאלצו להסתובב, להאשים אותו.

"תסלח לי!" פתחה בכעס.

אולי ממש ברגע שנגעה בו, עוד לפני שהסתובב, היא ידעה כי זהו טוֹבּי. בעצם לא היה כל כך מוזר שהלכה בעקבותיו מרחק לא מבוטל בלי שתזהה אותו – הרי רק את גבו ראתה, והמעיל הפתוח המתנפנף בקול טפיחה העלים את צורתו, הכובע הסרוג הסתיר את שערו. כך או אחרת, טובי השתנה מאוד – מאז שראתה אותו לאחרונה, לפני תשע שנים, הוא התמלא ונעשה הוא עצמו טוב-המזג, אך באופן נחרץ וכבד יותר. אותו רגע, להפתעתה, תפסה כי כשנפרדו, ואחר כך התגרשו, הוא היה נער, לא יותר. באותם ימים נוראים הם נראו לעצמם עתיקי-יומין כל כך, כמי שהשחירו וקמלו מניסיון-חיים ומרירות. כלל לא עלה בדעתה כל משך הזמן מאז שנפרדו – וההיפרדות באה מצדה, והוא רק סבל נורא, מבטו לבן ולטוש ופגוע על לא עוול בכפו, עם פרצי מחאה מבולבלים – לא עלה בדעתה כי את הגדילה הזאת ניטל עליו לבצע לבדו.

טובי לא היה עכשיו נאה יותר. למעשה, אף פעם לא היה בדיוק הטיפוס שלה, אולי זה היה חלק מהבעיה. עדיין היו לו אותם גוונים ג'ינג'יים, חוטם גס וורוד מקור, משהו עירום בפרצופו, עצמות-לחיים גבנוניות ושפתיים סדוקות, מצח גרמי; היא ניחשה כי שערו האדמוני-בהיר הקליש קצת תחת הכובע. אבל הייתה בו עוצמה רבה מבעבר, לכאורה התעבו עצמותיו והקשיחו: משהו לא-גמור בפניו תם עתה ונשלם. כך או כך, למראיה נתפצחה הבעתו לעונג צרוף, ספונטני ושוחר-ידידות, כמו להבה על רקע תאורת התחתית.

"לינט, מה את עושה פה?"

רכבת התקרבה, ובעוד הקהל מתנחשל קדימה, הוא לפת אותה בשתי ידיים, נאחז בשרווליה כדי לא לאבד אותה, מחייך אל תוך פניה. הם הניחו לרכבת שתעבור.

"בדיוק מה שאתה עושה, טיפשון," אמרה, מחזירה חיוך על חיוכו, "חיה."

"חשבתי שנסעת לחו"ל."

"נסעתי, אבל חזרתי."

עודנו תופס בה, התבונן טובי על סביבותיו כאחד טרוד למעלה ראש, שעד כה כמעט לא השגיח היכן הוא. "תקשיבי, זה לא לעניין. בואי נצא מפה ונדבר."

"אבל גם למעלה זה נורא ואיום."

"טוב, איפה את מתכוונת לרדת? איפה את גרה? אני ארד אתך ונמצא לנו איזה מקום לקפה. או למשקה. ממש יופי לפגוש אותך."

טובי ההוא – הצעיר – היה מאוד ביישן. הייתה לו חזות של נער מן הכפר, וכך הוא היה במובן מסוים: למרות שהוריו לא היו איכרים, אלא אמנים, הוא גדל בבית-משק רעוע. ועכשיו, ממש איש העולם הגדול! מארגן להם את הזמן ודואג שיבלו בנעימים. ואם הוא מזמין אותה למשקה, חשבה לינט, הוא בטח סלח לה על העבר. הוא התגבר עליה בדיוק כמו שהבטיחה לו – גם אם בעצם לא הייתה אז בטוחה לגמרי. בזמנו היא חששה שהוא אחד מהגברים האלה שמסומנים לכל החיים אם פגעו בהם פעם. אך החשש הזה נבע אחרי הכול מיוהרה גנדרנית – מטבע הדברים הוא כבר שכח אותה. היא ידעה כי בשום פנים לא תספר לו עכשיו איך שילח אותה לכל הרוחות ואיך השיבה נקם ונפרעה ממנו. "יותר מאוחר אני נפגשת עם חברים במָרילבּוֹן," שיקרה. "בטח נוכל למצוא שם איזה מקום לשתות. אני חופשייה עד שמונה."ברכבת לא היה שום סיכוי לשבת. בעמידה, דחוקים זה לזו בין המעילים הרטובים, עדיין מחייכים זה אל תוך חיוכה של זו, רכונים להמתיק סוד – לינט הייתה די גבוהה ללחוש אל תוך אוזנו, גם אם טובי התנשא לגובה של מטר ותשעים בערך – ומתנודדים יחד ימינה ושמאלה, נאחזים במוט שמעל ראשם, שוחחו בחמימות ובנחת שאולי לא היו מסתייעות אילו ישבו צד בצד. כאשר התכופפה אליו, יכלה לינט להקל את הכובד על קרסולה. כך או כך, בקושי הרגישה כאב, שקודה כולה על הביצוע: בטוחה בעצמה, תקיפה, מקסימה. "השתניתָ!" אמרה לטובי. "רק עכשיו תפסתי מה זה. אתה עושה חיל!"

הוא צחק והסמיק. לפחות הוא עדיין מסמיק בקלות.

"אני באמת עושה חיל," אמר. "אבל לא עשיר גדול. דברים הסתדרו לא רע בשנים האחרונות. אני נשמע מרוצה מעצמי? אנחנו מקבלים המון פניות. הקמנו חברת ייצור חדשה כדי לפתח עוד מיזמים חדשניים. היום אנחנו מרשים לעצמנו לקחת כמה סיכונים. ומה אתך? את נראית אותו דבר."

"לא עושה חיל, אתה מתכוון."

"את יודעת למה אני מתכוון," אמר, מחמיא לה, אבל בקלילות – כאילו המראה שלה והנאתו ממנו כבר לא מְרפים את ידיו כמו פעם.

טוב, היא לא עושה חיל, אמרה. יש לה ג'וב זמני במנהל בבי.בי.סי. זה בקושי מילוי-מקום – כבר כמעט שנה. זה משלם את המסים, למרות שבלונדון, כמובן, זה לא בדיוק משלם את המסים. אבל לא אכפת לה מכסף, הוא הרי יודע. יש לה כל מה שהיא רוצה. היא עדיין שרה. הוריה בסדר, שניהם בחיים, שניהם עדיין עובדים: אמא שלה אחות ואבא, שאבא שלו הגיע לכאן מסיירה לאון, עובד כנהג בחברה להשכרת רכב. גמר עם האוטובוסים. "ואתה התחתנת שוב, טובי?" שאלה.

לרגע חשבה שהיא מבחינה אצלו הֶרף של רתיעה, כמו צליל עמום של בס מחלחל בגופו. או אולי רק דימתה; בפניו לא ניכר דבר מזה אלא פתיחות צוהלת. "חשבתי שכבר שמעת על גֶ'ז," אמר. "יש לנו שתי בנות קטנות. אנחנו מאוד מאושרים."

"שמעתי משהו. אני כל כך שמחה שאתם מאושרים."

"ומה בקשר אליך?"

"אה, זוכר מה שאמרתי לך: אני לא בדיוק הטיפוס שמתחתן. גם לא טיפוס של אמא."

"אף פעם לא מאוחר."

"יש לי חבר נחמד," הוסיפה, עוד שקר, או חצי-שקר – בעיקר המילה "חבר", שלעולם לא הייתה קוראת כך לַגבר שהיא נפגשת אתו מדי פעם, נגן ששקוע לגמרי בעבודתו.

טובי היה זהיר וטאקטי. "בקשר לאימהוּת אני לא מאשים אותך. זה טוב, אבל בלגן גדול. לא יותר מדי שעות שינה."

כשהרכבת הייתה מזדעזעת בעת הנסיעה והוא כרך זרוע סביב כתפיה לייצב אותה, ציירה לינט בדמיונה שגופיהם, שמופרדים על ידי שכבות של בגדי-חורף, מתחקים זה אחר זה, כאותם מַכָּרים ותיקים, זוכרים את עירומם שלו ושלה, ואת הקִרבה היומיומית, את התאווה והבושה – שהעצמי המודע שלהם, בקומדיה שהוא מְשחק עתה, חייב להעמיד פנים כאינו-זוכר. "אגב, יש לי הצעה," אמר. "כל הברים יהיו עמוסים, זה סיוט, טרום-כריסמס. בִּמקום זה אפשר ללכת לבית שלי בקווינס פארק ולשתות שם. יותר שקט. הייתי רוצה שתראי אותו."

לפגוש את אשתו – זה הדבר האחרון שלינט רצתה. כבר ציירה אותה בדמיונה בלי שייפגשו. איך היא נראית היא ידעה מתוך הפייסבוק: קטנה ובלונדית ומתיזה ניצוצות, גמישה כי היא עושה פילטיס, עוינת. "באמת? אנ' לא איתקע לכם שם באמצע? זה לא שעת-תה לילדים וכזה?"

"הו, הם הלכו לבקר את אחותה של גֶ'ז. הבית לרשותי."

זה היה מרעיש. ממש איש העולם הגדול! תראו איך בלי למצמץ הוא מזמין אותה לפלוש אל  המגרש של נישואיו השניים! לינט אף תהתה לרגע מטורף אחד שמא הפכה את טובי למרושע כשעזבה אותו, שמא למד ממנה איך לשמור את סודותיו לעצמו ולחשב חישובים פתלתולים. היא בחנה את הבעתו הגלויה, המייחלת – בחנה בקפדנות, לכאורה היא בודקת את סדר-הזמנים של תכניותיה המדומות להמשך הערב – אבל לא מצאה שום סימן לרמיזה או לכוונת-חטא. יכול להיות שמה שהסיקה כבר אז, עדיין תקף היום: בעוד שהיא מסובכת מדי, טובי פשוט מדי. אולי הוא מאמין שהם יכולים להשיב את ימי התום, כאילו מעולם לא היה ביניהם כלום. "בסדר, למה לא?" אמרה. "אני סקרנית לראות איפה נָחַתְתָּ."

הבית – בית שלם! הוא באמת עשה חיל! – עמד ממש מול פארק קווינס, ושני קצותיו של הטרקלין הארוך בקומה הראשונה נשקפו אפוא אל עצי חורף עירומים, מארג של ענפים רטובים, שהבריקו שחורים באור שקָרן מן החלונות והוחזר. טובי הסתובב בחדר והדליק מנורות, אך לא הגיף את הווילאות, והחדר נמלא בערוּתם, שלו ושלה, לחשכה הקלושה של העיר בחוץ, ולצליל הבהול של הגשם, שניתך עכשיו בכל עוז. הוא כרע ארצה וקירב גפרור אל חומר הבערה שבאח-העצים. לינט ספגה בינתיים את מראה החדר היקר, הנוח והנאה-למראה עד מאוד, ששימש היטב את דייריו והיה תערובת ייחודית של ישן וחדש: ספת עור שחוקה עם כריות מרופטות, שטיחים באדום-עוֹמֵם על לוחות הרצפה הכהים הממורקים, איזו יריעה עתיקה של פיסות משי על אחד הקירות, סוס-נדנדה בצבעים, ערמות של ספרי ילדים, צעצועים, שולחן-קפה אליפטי מזכוכית מעושנת, היי-פיי מתוצרת בּוס, מדפים עמוסי תקליטים. אוי, הייתי רוצה להישאר פה, חשבה, לפני שיכלה לעצור בעצמה. היא הייתה עייפה עד מוות; יום צפוף מאחוריה. טובי כיבה את הגפרור בתנועת-יד, ומאחורי חלון-האח הלא-שקוף התמתחו הלהבות הצעירות הלבנות והתכנסו, מתפתלות כמו חיות.

"גררת את המעיל שלך בבוץ," השגיח, עודנו על ברכיו, אוסף ומרים את שולי המעיל בקמיטת-מצח. בנקיפת לב הבחינה לינט בבהרת בקודקודו היכן שהשער הקליש. "צריך לשים אותו לייבוש," אמר. "אחר כך אפשר לקרצף אותו לפני שאת יוצאת שוב החוצה."

לינט העמידה פנים כמשגיחה בזאת לראשונה, אמרה לו שלא יעשה עניין, זה לא חשוב, אבל הוא התעקש לקחת את המעיל ולתלות אותו במקום חם. תמיד היה אי-תואם בין הווייתו המחוספסת – שרירי-הזרוע המרושתים והידיים הגדולות, הגסות והמנומשות – ובין העדינות שבה נגע בדברים וטרח סביבם יתר על המידה. לינט נזכרה איך חרדתו המצפונית דחפה אותה להתנהגות רעה: לרשלנות, לפזרנות, מחשש שטוב-לבו האוהב יסגור עליה עד מחנק, כמו נדן. עומדת לבדה בטרקלין, נחושה לא לחקור סביבה, הטילה את משקלה על הרגל הבריאה, מחככת זו בזו את ידיה הארוכות הצרות-והולכות, כפותיה צהובות מקור, ציפורניה בחוּם-כתמתם, מחככת במשב-החוֹם שזה עתה התחיל לנבוע מן האח. היא שמעה שצף-חיים מבטיח אל תוך ההסקה המרכזית שטובי הפעיל כנראה, שמעה את תקתוק הרדיאטורים כשהם מתלהטים. בשובו, כבר הסיר את מעילו, מחזיק שני גביעים של יין לבן, מזכוכית ירוקה בהירה, קני-הגביע מפותלים כמו  ממתקי סוכר. היא הקישה בציפורן על אחד הגביעים והוא צלצל. "לבן זה בסדר?" שאל. "פעם אהבת יין לבן."

בימים ההם היה בוחן בדאגה את פניה לוודא שהיא אוהבת או אינה אוהבת משהו; כניעתו לרצונה עוררה בה אז תרעומת. היום כבר לא יכלה לראות מעבר לאיזה מחסום חדש בעיניו, כאילו מאחורי המחסום הוא רגוע ומיושב, אחד שהתקשח. "גם עכשיו," אמרה. "איזה יופי של מקום."

הוא הביט סביב, אומד את קניינו, שבע רצון. "מוצא חן בעיניך?"

"ירשת את הטעם הטוב של אמא שלך. אני לא מתכוונת אותו טעם בדיוק, אבל אותו ביטחון ואותם אינסטינקטים טובים. כשנכנסתי חשבתי שאגלה משהו על גֶ'ז, אבל אני לא מרגישה אותה בשום מקום."

"לגֶ'ז אין עניין במה שמסביב כל זמן שזה נוח. היא לא מבינה מה העסק הגדול שאני עושה מבחירה של דברים. היא כמוך: חיי הנפש, זה מה שחשוב."

בלי חמדה הקישה לינט שוב על גביעהּ, מתופפת איזה מקצב, פונה מעליו להתבונן בשעון עתיק עם ציפוי אמייל וציור של קופידונים רוקדים, שמוֹרֶה על שעה לא-נכונה. "זה חפץ יפה," אמרה כלאחר-יד, אף שתיעבה את הקופידונים הוורודים עם חיוכם האווילי. למה גברים תמיד עושים את זה, מציבים את הנשים שלהם ברצף אחד? האם טובי שכח אותה לגמרי, או שאף פעם לא הכיר אותה באמת? איך הוא לא רואה שהיא וגֶ'ז הן ניגודים, ושישנאו אחת את השנייה ממבט ראשון? בפייסבוק, לפחות לפני התינוקות – לינט הפסיקה להביט אחר כך – גֶ'ז בדרך כלל מופיעה צנופה בקהל של חברות שחזותן דומה, אולי מורות-עמיתות, זרועה של האחת כרוכה על שכם חברתה. כולן מחייכות חיוך רחב, לאחת אולי עיניים מלוכסנות או שהיא מושיטה לשון; קורה שהן חובשות כובעים משונים, או עומדות על רקע עיר זרה. כשראתה את הצילומים לראשונה, הבינה לינט כי טובי הכריע לטובת חיים קלים יותר, סחבקיים, הפנה עורף לסוגים מסוימים של קושי. ולמה לא?

היא התיישבה באחת הפינות של ספת העור וטובי ישב במלוכסן, ברכיהם כמעט משיקות, על כיסא נמוך מרופד קטיפה עם פסים. הוא צדק שהביא אותה לכאן. באנונימיות של בר כלשהו, הם היו נגרפים בקלות לאיזה פלרטוט שטחי בשליטתה; כאן, בביתו, כל דבר ודבר היה שקוף, ועל כן גם עמוק יותר. איך הם יכולים להיות עכשיו זרים, כשפעם היו כל-כך קרובים? בצעירותם השתייכו זה לזו. למחשבה על כך מלאו עיניה דמעות במפתיע. היין היה קר מאוד, מתוק-לחיך; גופה התרווח בחמימות המתעבה של החדר, בעוד האלכוהול המַצליל-דעת ניגר בדמה כמו קרח. בעודם מעלים זיכרונות, מתרחקים מהבוגדנויות, נִדמו טובי והיא כפוסעים על אבני-מִדְרָך בטוחות במים שוצפים אפלים. הוא הצטער כי לא שמר על קשר עם אחֶיה; כאלה בחורים נחמדים, פעם הם נראו לו מָזֶה מגניבים. הם סיוט, אמרה לינט. הסתבכו בכל מיני צרות, אבל עכשיו עומדים על הרגליים. אחד צבעי ושיפוצניק, השני במשטרה – אתה יודע, הצייד הלא-חוקי שהפך לפַּקָח, איזה בדיחה. ומה שלום אמא שלךָ? לינט ידעה על הסרטן – זה עדיין בנסיגה? קרול לא כל–כך בריאה, אמר טובי. עברה עוד כימותרפיה. לינט נגעה בגב ידו באצבעותיה הארוכות, נגיעה קלה, של חיבה.

"אתה זוכר את התאונה שהייתה לנו?" אמרה. "בדרך הביתה מהבית של ההורים שלך? כשהסמיטריילר הלבן ההוא כמעט עלה עלינו באוטוסטרדה כי נכנסנו לו לכתם-העיוור?"

"נדבק אלינו מאחור כשניסית להאיץ מִקָדימה."

"ממש חשבתי שאנחנו הולכים למות. וכל אותו זמן – כשהסתחררנו הצִדה אל תוך שלושה נתיבים של התחבורה ממול – כל אותו זמן אתה רק דיברת אלי בשקט-בשקט בקול הרגיל שלך ואמרת לי שהכול יהיה בסדר. זה היה מאוד מרגיע. לא, זה לא בדיוק מה שאמרת. רק אמרת, שום דבר עוד לא קרה. עד עכשיו זה בסדר גמור. שום דבר עוד לא קרה."

"באמת שום דבר לא קרה," אמר טובי בפסקנות.

"אבל יכולנו למות צעירים בטירוף, כמו נאהבים בסיפור."

הוא צחק. "אני שמח שלא נהרגנו."

כל אותה עת בלשה לינט אחר איזה סימן שיסגיר מה אינו כשורה בחייו החדשים. וגם נמלכה בדעתה לגבי החיצוניות שלו. המתיקות הבוסרית שאפיינה אותו פעם התגבשה עכשיו למשהו סמכותי; הוא היה ממשי ואיתן, נטול-ספקות. באור האח העלו השער הדק הקשוי על זרועותיו והפלומה האדמונית על עצמות לחייו כמין ברק נחושתי: בעבר סלדה מן הצבעוניות הג'ינג'ית הזאת. כעת היא נראתה כמו איתות שלוח מחייו הכמוסים עתירי-הרגש שאין לה כניסה אליהם. הוא הציץ בשעונו, מוטרד מהחברים ההם במרילבון. "למרות שהייתי מעדיף שתישארי עוד."

"כן אני כבר צריכה ללכת."

היא העבירה אצבע על שפת הגביע והפיקה קול-צליל. למה הוא לא מסוגל לנחש כי החברים האלה לא קיימים?

"ספרי לי על הזמרה שלך."

מצוקת-הייסורים שהמוזיקה הסבה לה עלתה והציפה את לינט. חַלָשוּת תקפה אותה למחשבה שידועים לו דברים מסוימים שהעדיפה לשכוח: איזה שאיפות נשגבות היו לה, איזו תפיסה מוגזמת של כישרונה קיננה בה פעם עד היום שהשליכה הכול מעליה. קולה לא היה טוב כמו שקיוותה; עם הקול הזה היא לא הצליחה לעשות קריירה – גם אם עסקה קצת בהוראה, בשכר לפי שעה, ובמבחנים עבור "המועצה המלכותית למוזיקה". היא הסבה את פניה, מציגה את צדודיתה במלוא הדרהּ. "הו, זה. כרגע אני במופע. אתה יודע שאני בעניין של אמונות טפלות. אנ' לא רוצה לדבר על זה."

"והרגשת חופשייה? אמרת לי שכל זמן שאנחנו ביחד את לא חופשייה להתמסר לגמרי לעבודה שלך."

"זה מה שאמרתי? כמה יומרני מצדי!"

עווית של רוגז עברה בה; איך קרה שטובי שמר לו את כל השטויות שדיברה אי-פעם ולקח אותן ברצינות. האמת שבימים אלה השתתפה כשחקנית-ספסל בהפקת סטודנטים של "דידו ואניאס," שבה אניאס הוא קפטן של נבחרת פוטבול אמריקני ודידו היא אחת המעודדות. במפתיע, זה עבד יפה מאוד. ממילא לטובי לא היה מושג במוזיקה. לינט פיזמה לעצמה את שורות הפתיחה של קינת דידו בעודה סוקרת סביב את החדר הנהדר. מה מוזר שטובי כל כך פשוט ועם זאת לפשטותו ביטויים מורכבים ומוצקים בעולם-הממש בדמות המצבורים החומריים האלה – וגם ילדים, ההתפרשות לצדדים והתסבוכת האינסופית שמשמעה ילדים. ואילו המורכבות שלה עצמה לא הולידה כמדומה שום תוצאות. הכול ארוז בתוכה פנימה – אין לה שום דבר שיצביע על כך. שום נכס בר-משמעות.

טובי תר אחר מברשת קשה בחדר-השירות. בזמן שהשתמש בה מעל הכיור להסיר את הבוץ ממעילה הוורוד, שוטטה לינט במטבח המרווח מלטפת את משטחי הטיק הכהים, פותחת מגרות בקול-שקשוק ואז סוגרת – כמה  הרבה אביזרים! – בוחנת מקרוב את תצלומי הילדות ואת הציורים שלהן על  המקרר ועל דלתות הארון. איזה ילדות מדליקות! בסוף, פורש את מעילה מול האור, נחה דעתו של טובי. "לא רואים עליו כלום."

"הנה המספר שלי," אמרה לינט ושרבטה אותו על לוח שכבר היה רשום עליו בגיר "פסטה, קָלפּוֹל [להורדת החום ושיכוך כאבים אצל ילדים], מגבת מטבח, זיתים שחורים." "תסמס לי ואז יהיה לי שלךָ. היה כל כך נחמד לסגור פערים."

"הייתי שמח לשמור על קשר."

"גם אני."

"כדאי שתפגשי מתישהו את גֶ'ז."

"זה יהיה נחמד."

עדיין ירד גשם חזק, אבל היא דחתה את המטרייה שהציע. "לא אכפת לי להתרטב," זרקה אליו מן המדרגות שלפני דלת הכניסה וצחקה בקול רם. "איזה כֵּף! אני אוהבת גשם."

הם החליפו חיוכים ונפנופי יד. לינט פנתה ללכת. אך ברגע שסגר את הדלת אחריה, ובכך בלם במפתיע את האור שנהר מבפנים, היא נחתה בטעות על הקרסול הנקוע, החטיאה את המדרגה התחתונה וצנחה בכל כובדה על מרצפת האבן הרטובה. היא הצטעקה ולפתה את המעקה שבקדמת קומת-המרתף. טובי לא יכול היה לשמוע אותה מתוך הבית. איש שחלף שם במהירות, בצווארון זקוף מפני מזג-האוויר, בחר לא לחזור על עקבותיו. פנסי הרחוב נראו כאילו הגשם היורד מחק אותם; עצים גבוהים בפארק המגודר ייסרו אותה בדממתם החסודה. כל דבר ודבר סביבה אמר שיממון – זה היה בלתי נסבל. דמעות לוהטות של כאב ורחמים על עצמה נמהלו על לחייה של לינט בגשם הקר. אלא שלא רצתה, גם לא הייתה מסוגלת, לטפס שוב במדרגות אל דלת הכניסה ההיא, גם אם השתוקקה אל החום האצור בפנים, אל הלהבות הלוחכות באח של טובי. כאילו הכאב הוא שזימן אותה, עלתה בזיכרונה תמונה שלא דמתה לכל הסיפורים המחזקים, המנחמים, שהיא וטובי החליפו ביניהם שם למעלה. תמונה מהזמן שהכול כמעט הסתיים ביניהם, כשארזה את חפציה בקופסאות. היא לא רצתה לקחת הרבה, רק כמה תקליטורים ובגדים חשובים לה מאוד. היא העמידה פנים כעסוקה, אך ידיה רעדו ובקושי ראתה מה היא אורזת, ודיבורו הקולני המתלהם של טובי מאחוריה היה נורא ואיום כי לא התאים לו בכלל, כאילו משהו בתוכו שלא היה אמור להתגלות לעין, פקע פתאום ונחשף. "תקחי מה שאת רוצה," אמר לה. "ממילא כל דבר שנגעת בו מקולקל עכשיו בשבילי."

טובי עמד רגע בגבו אל הדלת הסגורה בלי שיחשוב או יכלכל בדעתו, ואז חזר אל המטבח. לפניו עוד עבודה: כדאי שיכין כריך או חביתה ויתחיל. הוא הציץ בטלפון ואז הבחין במספר של לינט על הלוח. אחרי דקה של היסוס, מחק את המספר במטלית רטובה, ניגב את כל המשטח וכתב שוב "פסטה, קלפול, מגבת מטבח, זיתים שחורים." הוא שטף את המטלית, הזרים מים בכיור והדיח את הבוץ היבש שהסיר מהמעיל, שהסתחרר וירד בחור-הניקוז. כשלקח את החביתה אתו למעלה לאכול אותה בעודו צופה בחדשות, הדבר הראשון שהזדקר לנגד עיניו היה שקית הפלסטיק שלינט שכחה, תקועה תחת הספה במקום שישבה קודם. הוא אכל את החביתה בלי שיחוש בטעם, אינו מסיר את עיניו מן המסך, ואז, אחרי שגמר לאכול, הניח את הצלחת והרים את השקית  בזהירות רבה בלי שפתח אותה או הציץ פנימה. עמד אחוז תהיות והחזיק את השקית במרחק-מה מגופו באחיזה נוקשה. רוצה היה לקבור אותה בעמקי פח-אשפה איפשהו בחוץ, אולי ברחוב השכן, אלא שחשש פן לינט תחזור לחפש אחריה. ואחרי שמחק את מספר הטלפון שלה, כבר לא יכול עתה אפילו לסמס לה שתשלח לו את כתובתה כדי לשלוח את השקית בדואר, להיפטר ממנה. החפץ הפליל אותו, כך או אחרת. בסוף החביא אותה באחורי אחד הארונות במשרדו למעלה. טובי לא היה רמאי מטבעו, והתרחק מדברים לא-כשרים. אך מוטב שגֶ'ז לא תדע שלינט הייתה כאן, בבית הזה, שרשמה את נוכחותה בכל מקום ומקום, עד שלא היה מנוס ממנה. אם גֶ'ז לא תדע, גם לא יצטרך להרהר במשמעות הביקור.

גֶ'ז טלפנה, אך הוא לא הרים את הטלפון ולא צלצל אליה חזרה. עדיין לא היה בָּשל לדבר אתה. במכוון לא חשב על משהו. לא חשב על כך שהצורה שהוא העמיד יחד את כל הדברים – משפחה ועבודה ובית, באה להראות ללינט – אם הייתה עתידה לבקר כאן באחד הימים – כי הצליח לארגן לו חיים טובים בלעדיה. הוא ידע כי אם יצליח לא לחשוב באופן הזה זמן ארוך די הצורך, בשלב כלשהו זה אולי יפסיק להיות נכון והוא ישכח כי חשב כך אי-פעם.

עלה בידי לינט לצלוע לפאב ריק צונן מעבר לפינה, שאף אחד לא צפה שם במשחק כדורגל על מסכי ענק. היא הזמינה לה כוסית נוספת של יין, מה שהסתבר כרעיון לא מוצלח, כי זה לא דמה כלל ליין הנחמד ששתתה אצל טובי, מה עוד ששתי כוסיות בזו אחר זו תמיד גרמו לה כאב-ראש. באמצע השתייה נזכרה בחולצת המשי שקנתה כי הורידו שם את המחיר, ובטח שכחה בבית שלו בתוך שקית הפלסטיק, עם תווית המחיר עדיין עליה. היא דמיינה את טובי מוציא מהשקית את החולצה הצמודה בדוגמת עור-נמר, מופתע מהמחיר הזול, מתעצב כי אינה יכולה להרשות לעצמה משהו טוב יותר, תוהה אם היא לא מבוגרת מדי לחולצה כזאת. לפחות יש סיכוי שיסמס לה עכשיו, ברגע שיגלה ששכחה. היא הניחה את הטלפון לפניה על השולחן וחיכתה. האם תספר לו שנפצעה, שהיא עדיין בקרבת מקום? אני מעבר לפינה, ביזיון קטן, עשיתי משהו טיפשי לקרסול שלי. היא עוד לא ידעה. היא המתינה לראות באיזה מילים הוא ישתמש. אולי היא לא תגיד לו כלום, בעצם, אולי היא בכלל לא תחזור לשם. אולי רק תיקח מונית הביתה. הרבה יותר טוב להיות חופשייה. או, אם לא טוב יותר, אז הכרחי.

5 תגובות בנושא “הקינה של דידו I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)”

  1. האם שמו של הסיפור אינו יומרני למדי? ושלוח את הקורא למיתוס של וירגיליוס אלא אם כן יש כוונה להעניק נופך אירוני לסיפור ההחמצה הנוגע ללב והאנושי. אבל לא נראה לי שהכוונה אירונית ולא ברור לי למה נבחר השם. מכל-מקום, הסיפור נחמד.

להגיב על ה.י. לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *