השיעור לזמרה I קתרין מנספילד (1923-1888)

 

בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה מיס מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.

המורה לטבע עצרה את מיס מֶדוֹז.

"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".

מיס מֶדוֹז, השרביט חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.

"זה די צורב", אמרה מיס מֶדוֹז בעגמה.

השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.

"את נראית קפו-אה", אמרה. עיניה הכחולות נפקחו לרווחה; אור לעגני ניצת בהן (היא השגיחה במשהו?).

"דווקא לא נורא כל כך" אמרה מיס מֶדוֹז, ובתמורה לחיוכה של המורה לטבע הבליחה לעומתה העוויה חטופה ונחפזה הלאה…

כיתות ד, ה, ו התכנסו בחדר המוזיקה. השאון היה מחריש אוזניים. על המישורת, ליד הפסנתר, עמדה מרי בִּיזלי, חביבתה של מיס מֶדוֹז, שנהגה ללוות את קטעי הזמרה. אותו רגע סובבה וכיוונה את כיסא הפסנתר. למראה מיס מֶדוֹז, התרתה בבנות בקריאת "ששש!" רמה, ומיס מֶדוֹז, ידיה תחובות בשרווליה ושרביט הניצוח תחת זרועה, צעדה לאורך המעבר האמצעי, עלתה במדרגות, חגה על מקומה, תפסה בעמוד התווים, תקעה אותו לפניה והקישה שתי נקישות חדות בשרביטה לאות שתיקה.

"שקט, בבקשה! מיד!" ובלי שתשתהה על פרצוף מסוים, שטף מבטה את ים חולצות הצמר הצבעוניות, את הידיים והפנים הוורודות המתנועעות מעלה-מטה, את סרטי השער הרוטטים הפרפריים, את חוברות התווים הפתוחות. היא ידעה היטב מה הן חושבות. "מִידִי מעוצבנת". שיחשבו להן! עפעפיה רעדו; היא הניפה את ראשה בהתרסה. מה אכפת לה מהמחשבות של היצורים האלה, לה, שעומדת שם שותתת דם, שמפלח את לבה, עד מוות, המכתב ההוא –

"…יותר ויותר אני מרגיש שנישואינו יהיו משגה. ולא שאינני אוהב אותך. אני אוהב אותך עד כמה שאני מסוגל לאהוב אישה, אלא, וזאת האמת, הגעתי למסקנה שאינני מהסוג המתחתן, והמחשבה להתמסד לא ממלאת אותי אלא סלידה – " והמילה "סלידה" גוּרדה בעדינות בציפורן, ומעליה נכתב "צער".

בָּזיל! מיס מֶדוֹז פסעה קוממיות אל הפסנתר. ומרי בִּיזלי שחיכתה לרגע הזה, גחנה קדימה; תלתליה נפלו על לחייה והיא הפטירה, "בוקר טוב, מיס מֶדוֹז", ורמזה בתנועת יד אל חרצית צהובה נהדרת. טקס קטן זה כבר התנהל חודשים רבים, בעצם שליש וחצי. הוא היה חלק בלתי נפרד מהשיעור לא פחות מפתיחת הפסנתר. אך הבוקר, במקום להרימו, במקום לתקוע אותו בחגורתה עם שהיא רוכנת מעל מרי ואומרת "תודה מרי, כמה נחמד מצדך! תדפדפי לעמוד שלושים ושניים", השגיחה מרי לזוועת-לבה כי מיס  מֶדוֹז התעלמה לגמרי מהחרצית, לא ענתה על ברכתה, אלא אמרה בקול קר כקרח "עמוד ארבעה עשר, בבקשה, ותדגישי היטב את ההטעמות".

רגע של זעזוע! מרי הסמיקה עד שדמעות עמדו בעיניה, אך מיס מֶדוֹז כבר חזרה אל עמוד התווים; קולה התגלגל בחדר המוזיקה.

"עמוד ארבעה עשר. נתחיל בעמוד ארבעה עשר. 'קינה'. היום אתן כבר אמורות לדעת את השיר, בנות. נבצע אותו בשלמותו; לא בחלקים, בשלמותו. ובלי הבעת רגש. נא לשיר פשוט ולהקיש את הקצב ביד שמאל".

היא הרימה את שרביט-הניצוח; היא הקישה פעמיים על עמוד התווים. מרי הנחיתה את אקורד הפתיחה; נחתו מטה גם כל ידי שמאל, הולמות באוויר, והצטלצלו עגומים הקולות הצעירים:

מהר! הו, מהר מדי כומשים שושני אהבה,       

עוד מעט חורף קודר יחליף סתיו גווע.

חיש-קל! הו, חיש-קל מנגינה של חדווה

תימוג עד כְלוֹת מאוזני השומע.

 אל-אלוהים ! אפשר להעלות על הדעת משהו טראגי מהקינה הזאת? כל תו הוא אנחה, התייפחות, אנקה של אבל נורא. מיס מֶדוֹז הניפה את זרועותיה בגלימה הרחבה והתחילה לנצח בשתי ידיים – " … יותר ויותר אני מרגיש שנישואינו יהיו משגה…" – נתנה את סימן ההתחלה. והקולות קראו:  חיש-קל! הו, חיש-קל. מה גרם לו לכתוב מכתב כזה! מה קרה לו? שום דבר לא ניבא את זה! מכתבו האחרון נסב כולו על כוננית ספרים מאלון מעושן שקנה "לספרים שלנו", ו"ארונית קולבים קטנה מגונדרת לפרוזדור" שראו עיניו, "משהו פשוט ונקי עם ינשוף מגולף שמחזיק שלוש מברשות כובעים בטפריו". איך חייכה למקרא הכתוב! כל כך מתאים לגבר לחשוב שנחוצות לו שלוש מברשות-כובעים! מאוזני השומע שוררו הקולות.

"עוד פעם", אמר מיס מֶדוֹז. "אך הפעם בחלקים. עדיין בלי הבעה". מהר! הו, מהר מדי. עם הצטרפות קולות האלט הקודרים, קשה היה לכבוש את הצמרמורת. כומשים שושני אהבה. בפעם האחרונה שביקר אצלה ענד בזיל שושנה בדש בגדו. כמה יפה היה מראהו בחליפה ההיא הכחולה-בהירה עם השושנה הארגמנית! והדבר לא נעלם  מידיעתו. אי-אפשר היה אחרת. תחילה החליק את שערו, אחר כך את שפמו. שיניו בהקו כשחייך.

"אשתו של המנהל לא מפסיקה להזמין אותי לארוחת ערב. מטרד לא קטן. אין לי אף פעם ערב לעצמי במקום ההוא".

"אתה לא יכול לסרב?".

"נו טוב, לא יאה לאדם במעמדי להיות בלתי חברותי".

צליל של חדווה קוננו הקולות. עצי הערבה מעבר לחלונות הגבוהים הצרים התנודדו ברוח. כבר השירו את מרבית העלים. הקטנטנים שעוד נאחזו בענף, פרכסו כמו דגים שנלכדו בחכה. "… אינני מהסוג המתחתן…". הקולות השתתקו. הפסנתר המתין.

"לא רע", אמרה מיס מֶדוֹז, אך עדיין בנימה כל כך מאובנת ומוזרה שהנערות הצעירות התחילו להרגיש נפחדות באמת. "ועכשיו, אחרי שלמדנו את השיר, נבצע אותו עם רגש. רגש רב ככל שתוכלו לצקת אל תוכו. חִשבו על המילים, בנות. הפעילו את הדמיון. "מהר! הו מהר מדי", קראה מיס מֶדוֹז בקול. "זה צריך להתפרץ בפורטה רם, חזק – קינה. ואחר כך, בשורה השנייה, חורף קודר; עליכן להישמע כאילו רוח קרה נושבת בו. קו-דר!" היא אמרה, בקול כה נורא, עד שמרי בִּיזלי הקטנה, ממקומה ליד הפסנתר, עיוותה את שדרתה. "השורה השלישית צריכה לבוא כולה בקרשנדו. חיש-קל! הו, חיש-קל, צליל של חדווה, קרשנדו שיישבר במילה הראשונה של השורה האחרונה – יימוג. עליכן להתחיל למות… להתפוגג… עד שאוזני השומע הוא לא יותר מאנחה רפה… בשוּרה האחרונה אתן רשאיות להאיט לפי מה שנראה לכן. עכשיו, בבקשה".

שוב שתי נקישות קלות; היא הרימה שוב את זרועותיה. מהר! הו, מהר מדי. "… והמחשבה להתמסד לא ממלאה אותי אלא סלידה – ". סלידה, זה מה שהוא כתב. זה כמו לכתוב שהאירוסין שלהם התבטלו. התבטלו! האירוסין שלהם! גם על כך שהתארסה אנשים השתוממו מאוד. המורה לטבע בכלל לא האמינה בהתחלה. אבל איש לא השתומם יותר ממנה. היא בת שלושים. בזיל בן עשרים וחמש. זה היה נס, פשוט נס, לשמוע איך אמר כשחזרו ברגל מהכנסייה ערב אחד חשוך מאוד: "את יודעת, איכשהו התחבבת עלי מאוד", והוא תפס בקצה הצַוְרוֹנית שלה, צַוִרונית של פלומת יען. יימוג עד כְלוֹת מאוזני השומע.

"שוב! שוב!" אמרה מיס מֶדוֹז. "יותר רגש, בנות! שוב פעם".

מהר! הו, מהר מדי. הנערות הבוגרות הסמיקו סומק כהה; כמה מהקטנות התחילו לבכות. טיפות גדולות של  גשם התנפצו אל השמשות והיה אפשר לשמוע את הערבות לוחשות, "… לא שאינני אוהב אותך…".

"אבל יקירי, אם אתה אוהב אותי", הרהרה מיס מֶדוֹז, "אז לא משנה לי כמה. אפילו תאהב אותי קצת". אבל היא ידעה כי הוא אינו אוהב אותה, כי לא התחשב ברגשותיה, אחרת היה מגרד ומעלים מן הדף לגמרי את ה"סלידה" ההיא. עוד מעט חורף קודר יחליף סתיו גווע. היא גם תיאלץ לעזוב את בית הספר. אחרי שהדבר ייוודע, שוב לא תוכל להיישיר מבט אל המורה לטבע או אל התלמידות. יהיה עליה להיעלם לאנשהו. להימוג עד כלות. הקולות החלו לגווע, להתעמעם, ללחוש… להיעלם…

לפתע נפתחה הדלת. ילדה בשמלה כחולה פסעה בצעד גס במעבר. ראשה היה מורכן והיא נשכה את שפתיה וסובבה מצד לצד את צמיד הכסף על ידה הקטנה האדומה. היא ניגשה אל המדרגות ונעמדה מול מיס מֶדוֹז.

"כן, מוניקה, מה העניין?".

"סליחה, מיס מֶדוֹז", אמרה הילדה מתנשמת. "מיס ויאט מבקשת שתגשי לחדר המורים".

"טוב ויפה", אמרה מיס מֶדוֹז, ואל התלמידות קראה, "אני סומכת על כבודכן שלא תדברו בקול רם אחרי שאצא מן החדר". אבל הן ממילא היו נכאות רוח מדי לנהוג אחרת. רובן מחטו את אפן.

המסדרונות היו שוקטים וקרים; הם הדהדו את פסיעותיה של מיס מֶדוֹז. המנהלת ישבה אל שולחנה. רגע שלם לא הרימה את עיניה. כרגיל הייתה עסוקה בהתרת משקפיה שנלכדו בעניבת המלמלה של חולצתה. "שבי לך, מיס מֶדוֹז", אמרה בחביבות רבה, ואז הרימה מעטפה ורודה שהייתה מונחת על המַספֵּג. "שלחתי עכשיו לקרוא לך כי הגיע עבורך מברק".

"מברק בשבילי, מיס ויאָט?".

בזיל! הוא התאבד, החליטה מיס מֶדוֹז. ידה נשלחה קדימה, אך מיס ויאָט השהתה אצלה את המברק רגע נוסף. "אני מקווה שאלה אינן בשורו רעות", אמרה בחביבות ולא למעלה מזה. ומיס מֶדוֹז קרעה את המעטפה.

"אל תשימי לב למכתב. כנראה השתגעתי  קניתי היום את מתלה-הכובעים  בזיל". מיס מֶדוֹז לא הייתה מסוגלת לנתק את מבטה מהמברק.

"אני באמת מקווה שלא קרה משהו רציני מאוד", רכנה מיס ויאט קדימה.

"הו לא, תודה, מיס ויאָט", הסמיקה מיס מֶדוֹז. "בכלל לא משהו רע. זה" – והיא פלטה צחקוק של התנצלות – "זה מהארוס שלי וכתוב פה… כתוב פה – ". נפלה שתיקה. "אני מבינה", אמרה מיס ויאט. ועוד שתיקה. ואז – "נשארו לך 15 דקות לסיום השיעור, מיס מֶדוֹז, נכון?".

"כן, מיס ויאָט". היא קמה ממקומה. היא כמעט רצה אל הדלת.

"הו, רק רגע, מיס מֶדוֹז", אמרה מיס ויאָט, "אני חייבת לומר כי איני רואה בעין יפה שהמורים בבית ספרי יקבלו מברקים לכאן בשעות הלימודים, אלא אם מדובר בחדשות רעות, למשל מוות", הסבירה מיס ויאָט, "או תאונה חמורה מאוד, או משהו דומה לזה. בשורות טובות, מיס מֶדוֹז, יכולות להמתין".

על כנפי התקווה, האהבה או השמחה אצה מיס מֶדוֹז חזרה לחדר המוזיקה, עלתה במעבר, ואחר במדרגות וניגשה אל הפסנתר.

"עמוד שלושים ושניים, מרי", קראה, "שלושים ושניים", אמרה ונטלה את החרצית הצהובה והצמידה אותה אל שפתיה לכסות על חיוכה. ואז פנתה אל הנערות וטפחה פעמיים בשרביט הניצוח: "עמוד שלושים ושניים, בנות. שלושים ושניים".

באנו היום עמוסי פרחים

עם סלים של פֵּרות ונעליים הדורות

לתת ברכה…

"תפסיקו! תפסיקו!" הצטעקה מיס מֶדוֹז. "זה איום ונורא". היא פנתה אל תלמידותיה בפנים מאירות.. "מה קורה לכן, בנות? חִשבו, בנות, חשבו מה אתן שרות. השתמשו בדמיון שלכן. עמוסי פרחים, עם סלים של פֵּרות ונעליים הדורות. ואז לתת ברכה". מיס מֶדוֹז נשתתקה."אל תֵיראו כל כך אבלות, בנות. זה צריך להישמע חם, עולץ, נכסף. לתת ברכה. עוד פעם. מהר, כולן יחד. אחת – שתיים – שלוש!".

והפעם התנשא קולה של מיס מֶדוֹז מעל כל הקולות – מלא, עמוק, קורן רגש.

2 תגובות בנושא “השיעור לזמרה I קתרין מנספילד (1923-1888)”

  1. אני משיק קו תקשורת ספרותי בינינו
    אז לא בטוח שהבנתי. החדשות הטובות והמעודכנות הגיעו אחרי המכתב. (כמו לקוח מספריית הרומן הרומנטי) אבל החדשות הרעות באמת שיש לה עסק עם גבר לא יציב. לא פלא שהיא בחרה לכתוב את זה בסיפור- רומן היה מצריך אותה לעסוק לא רק במצבי רוח והשפעתם על המציאות ולהיפך.

    1. הי זאביק היקר,
      הסיפורים לא נבחרו דווקא בגלל ערכם התוכני הגלוי (יחסי הוא והיא, למשל), אלא בגלל ערכים נוספים שגלומים בהם. הסיפור "שחר כוזב" עוסק בתעתועי הראייה והתפיסה – מה באמת אנחנו רואים, מה באמת אנחנו יודעים על הזולת. אני עד היום לא יודעת בוודאות איזו משתי האחיות נבחרה לבסוף, באיזו בחר מתחילה. זה גם מסביר את משמעותה הכפולה של הכותרת – "שחר כוזב".
      ערכו ועניינו של הסיפור "השיעור לזמרה" איננו אישיותם המרשימה או הלא-מרשימה של הגיבורים, אלא הזיקה בין מוזיקה לאירועי חיים שמתקיימת לכל אורכו.
      ועוד:
      אל תשכח שהסיפורים האלה ועוד אחרים באתר הם ישנים כרונולוגית, ועל כן גם בהשוואה לערכים שלנו כיום כמעט בכל עניין הבחיים. הרי "זכויות יוצרים" מגבילות אותי ליצירות שנכתבו בערך עד אמצע המאה העשרים (לא שלא חרגתי מכך).
      אשמח אם נמשיך את התקשורת בינינו,
      ליאורה

להגיב על ליאורה הרציג לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *