אחר-צהריים אחד ישבתי לי בחזית "קפה דה לה פֶּה" ועקבתי בעיני אחר פְּאֵרם ועליבותם של החיים הפריזאיים. עודני תוהה מעל כוסית הוורמוט שלי על פשר התצוגה המוזרה של גאווה ועוני החולפת על פני, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את לורד מרצ'יסון. מאז ימינו יחד בקולג', לפני כעשור, לא נפגשנו. שמחתי מכל לב להיתקל בו שוב, ולחצנו ידיים בחום. באוקספורד היינו חברים טובים. הגיתי לו חיבה רבה; כה נאה היה, כה עז ותוסס, כה מרומָם. נהגנו לומר עליו כי אלמלא דיבר תמיד אמת, יכול היה להיות בחור כארז. אך בעצם כיבדנו אותו פי כמה על כנותו. כעת מצאתי שהשתנה עד מאוד. הוא נראה מודאג ואובד-דרך וכמי שמנקר בו ספק. הרגשתי כי לא ייתכן שמדובר בסקפטיות מודרנית, כי מרצ'יסון היה שמרן אדוק והאמין ב"ברית הישנה" באותה דבקות שהאמין ב"בית הלורדים"; הגעתי אפוא למסקנה כי מדובר באישה ושאלתיו אם כבר יש לו אישה.
"אני לא מבין כל כך בנשים", הייתה תשובתו.
"ג'ראלד יקירי", אמרתי לו. "נשים צריך לאהוב, לא להבין".
"אני לא יכול לאהוב כשאני לא יכול לבטוח", השיב.
"נדמה לי שיש תעלומה בחייך, ג'ראלד", קראתי. "ספר לי עליה".
"בוא ניסע לטייל", ענה, "יותר מדי צפוף כאן. לא, לא כרכרה צהובה, כל צבע אחר – הנה, ניקח את הירוקה כהה"; ותוך דקות ספורות כבר היינו שועטים במורד השדרה בכיוון כנסיית מדליין.
"לאן ניסע?" אמרתי.
"לאן שאתה רוצה!" השיב – "למסעדה ביער בולון; נסעד שם ואתה תספר לי על עצמך כל מה שיש לספר".
"אבל קודם-כול אני רוצה לשמוע עליך", אמרתי. "ספר לי על התעלומה שלך".
הוא הוציא מכיסו קופסית עור עם אבזם של כסף ומסר לי. פתחתי אותה. בפנים היה תצלום של אישה. דקה הייתה וגבוהה ומוזרה באופן ציורי בעיניה הגדולות המעורפלות ובשערה הפזור. היא נראתה כאשת-אוב והייתה עטופה פרוות יקרות.
"מה דעתך על הפנים האלה?" אמר; "הן דוברות אמת?".
בחנתי אותן בקפידה. הן נראו כפני אדם האוצר סוד, אך היה קשה לדעת אם הסוד הוא טוב או רע. יופיין היה יציר של תעלומות רבות – יופי פסיכולוגי, לא יופי גשמי – והחיוך הדק המתעתע על השפתיים היה חמקמק מכדי להיות חמוד באמת.
"אז מה", קרא בקוצר-רוח. "מה דעתך?".
"זוהי לה-ג'וקונדה [המונה-ליזה] בפרוות צובֵּל", עניתי. "עכשיו ספר לי עליה הכול".
"לא עכשיו, אחרי שנאכל", אמר ופנה לדבר על נושאים אחרים.
עד שהמלצר מביא לנו את הקפה והסיגריות, הזכרתי לג'ראלד את הבטחתו. הוא קם ממקומו, התהלך הנה והנה בחדר פעמיים-שלוש, ואז שקע בכורסא וגולל באוזני את הסיפור הבא:
"ערב אחד", אמר, "שוטטתי ברחוב בונד בסביבות חמש אחר-הצהריים. היה דוחק נורא של כרכרות, והתחבורה כמעט עמדה מלכת. קרוב למדרכה עמדה כרכרת-ברוּם קטנה צהובה, שמשכה את תשומת לבי מסיבה זו או אחרת. כשעברתי לידה ניבטו ממנה הפנים שהראיתי לך אחר-הצהריים. הן הקסימו אותי מיד. כל אותו לילה, וגם ביום המחרת לא חדלתי להרהר בהן. הלכתי הנה ושוב לאורך הרחוב העלוב ההוא, מציץ פנימה לכל כרכרה וממתין לברוּם הצהוב. אך לא הצלחתי למצוא את 'היפהפייה האלמונית' שלי [במקור: ma belle inconnue], ובסוף התחלתי להאמין שלא הייתה אלא חלום. כעבור כשבוע הוזמנתי לארוחת ערב אצל מאדאם דה-ראסטיי. הארוחה נקבעה לשעה שמונה, אך בשעה שמונה וחצי עדיין חיכינו בטרקלין. לבסוף פתח המשרת לרווחה את הדלת והכריז: ליידי אלרוי. זאת הייתה האישה שחיפשתי אחריה. היא נכנסה לאטה, ומראיה בשמלת-תחרים אפורה היה כשל קרן-ירח. לשמחתי הגדולה התבקשתי ללוותה אל חדר-האכילה. אחרי שהתיישבנו אמרתי בתום-לב: 'נדמה לי שראיתי אותך להרף עין ברחוב בונד לפני ימים אחדים, ליידי אלרוי'. היא החווירה מאוד ואמרה לי בקול מהוסה: 'אל נא תדבר בקול רם כל כך. עלולים לשמוע אותך'. אחרי הפתיחה העילגת הזאת הרגשתי לא-יצלח גמור והפלגתי בגיבוב דברים בנושאי התאטרון הצרפתי. היא מיעטה מאוד לדבר, תמיד באותו קול מוזיקלי נמוך, ונראה שהיא חוששת פן יאזינו לנו. התאהבתי בה אהבה יוקדת, אווילית, ואווירת המסתורין החמקמקה שאפפה אותה שלהבה את סקרנותי הלוהטת ממילא. כשהתקינה עצמה ללכת, זמן קצר אחרי הסעודה, שאלתי אם יורשה לי לסור אליה לביקור. רגע היססה, הציצה סביב לוודא שאין איש בקרבתנו ואז אמרה 'כן; מחר ברבע לחמש'. הפצרתי במאדאם דה ראסטיי לספר לי עליה, אך הצלחתי להציל מפיה רק שהיא אלמנה שגרה בבית מפואר ברחוב פארק ליין. וכשאיזה טיפש מדופלם התחיל להרצות על אלמנות כמופת לעקרון הברירה הטבעית בחיי הנישואין, קמתי והלכתי משם.
"ביום המחרת הגעתי לרחוב פארק ליין בלי שאיחרתי גם רגע, והנה הודיע לי רב-המשרתים כי ליידי אלרוי זה עתה יצאה מן הבית. ניגשתי אל המועדון, אומלל למדי ותמֵהַ לא-מעט, ואחרי מחשבה ממושכת כתבתי לה מכתב ושאלתי אם יורשה לי לנסות את מזלי ביום אחר. ימים רבים לא הגיעה תשובה, אך לבסוף קיבלתי הודעה קצרה כי תהיה בביתה ביום א' בארבע, בתוספת הערה משונה: 'אני מבקשת כי לא תכתוב לי שוב לכאן. אסביר לך כשניפגש'. ביום א' קיבלה את פני והייתה חביבה ביותר; אך כשקמתי ללכת הפצירה בי כי אם יזדמן לי לכתוב לה שוב, אפנה את מכתבי אל: 'גב' נוקס, אצל ספריית ויטאקר, רח' גרין'. 'יש סיבות' אמרה לי, 'שבגללן אינני יכולה לקבל מכתבים אל ביתי'.
"במהלך העונה נפגשנו לא מעט, ואווירת המסתורין לא סרה ממנה. קרה שחשבתי כי היא נתונה למרותו של איזה גבר, אלא שנראתה כל כך בלתי-מושגת שלא יכולתי להאמין בזאת. התקשיתי מאוד להגיע לאיזו מסקנה, כי האישה דמתה לאחת מאותן אבני גביש מוזרות במוזאונים, שרגע אחד הן שקופות, ורגע שני – עמומות. לבסוף גמרתי אומר להציע לה נישואין: הייתי חולה ועייף מהסודיות הבלתי-פוסקת שכפתה על כל ביקורי ועל המכתבים הספורים ששלחתי לה. כתבתי לה, אל הספרייה, ושאלתי האם תיאות לפגוש אותי ביום ב' הבא בשעה שש. היא ענתה בחיוב ואני הייתי ברקיע השביעי מרוב שמחה; הייתי מסוחרר לגמרי: למרות המסתורין – כך חשבתי אז; בגלל המסתורין – אני חושב היום. לא; אהבתי את האישה. המסתורין הציק לי, שיגע אותי. למה שיחק בי הגורל?".
"אז הצלחת לפענח אותו?" קראתי.
"אני חושש שהצלחתי", ענה. "תשמע ותחליט בעצמך".
"הגיע יום ב' ואני סעדתי עם דודי ובשעה ארבע מצאתי את עצמי בדרך מרילבון. דודי כידוע לך מתגורר ברג'נט פארק, וכדי לקצר את הדרך לפיקדילי עברתי המון רחובות קטנים עלובים. פתאום ראיתי מולי את ליידי אלרוי, מוסתרת תחת רעלה ופוסעת במהירות. בהגיעה לבית האחרון ברחוב היא עלתה במדרגות, שלפה מפתח ונכנסה פנימה. 'הנה לך פתרון התעלומה', אמרתי לעצמי ונחפזתי לבחון את הבית. הוא נראה כבניין להשכרת חדרים. על מפתן הדלת הייתה מונחת ממחטה שנשמטה מידה. הרמתי ותחבתי אותה לכיסי. ואז התחלתי לשקול איך עלי לפעול. באתי לידי מסקנה כי אין לי הזכות לבלוש אחריה ונסעתי אפוא אל המועדון. בשש סרתי אליה לביקור. שרועה הייתה על ספה בשמלת-אירוח נוחה מאריג כסוף, רכוסה בסיכה מוזרה של אבן-ירח שנהגה לענוד דרך קבע. היא נראתה כלילת-חן. 'אני כל כך שמחה לראות אותך', אמרה לי. 'כל היום כולו לא יצאתי מן הבית'. בהיתי בה בהשתוממות; שלפתי את הממחטה מכיסי והושטתי לה. 'היפלת אותה היום אחר הצהריים ברחוב קמנור, ליידי אלרוי', אמרתי בשלווה גמורה. היא הביטה בי באימה, אבל לא ניסתה לקחת אותה מידי. 'מה עשית שם?' שאלה. 'איזו זכות יש לך לחקור אותי?'. 'זכותו של גבר שאוהב אותך'. עניתי, 'ושבא הנה לבקש את ידך'. היא הליטה את פניה בידיה ופרצה בשטף של דמעות. 'את חייבת לספר לי', המשכתי. היא קמה, היישירה בי מבט ואמרה: 'לורד מרצ'יסון, אין מה לספר'. 'הלכת להיפגש עם מישהו', קראתי; 'זאת התעלומה שלך'. היא החווירה להחריד ואמרה: "לא הלכתי להיפגש עם אף אחד'. 'את לא מסוגלת להגיד את האמת?' צעקתי. 'אמרתי את האמת', השיבה. הרגשתי שאני משתגע, שדעתי נטרפת; אני לא יודע מה אמרתי לה, אבל אמרתי דברים איומים. ואז יצאתי בריצה מן הבית. למחרת כתבה לי מכתב; שלחתי אותו בחזרה בלי שפתחתיו ושמתי פני לנורבגיה עם אלן קולביל. חזרתי אחרי חודש, והדבר הראשון שקראתי בעיתון היה הודעה על פטירתה של ליידי אלרוי. היא חטפה הצטננות באופרה ומתה כעבור חמישה ימים מדלקת ריאות. הסתגרתי בביתי וסירבתי לראות פני איש. כל כך אהבתי אותה, אהבה מטורפת. אלוהים אדירים! כמה אהבתי את האישה הזאת!".
"ניגשת אל הרחוב, אל הבית?" שאלתי.
"כן", ענה.
"יום אחד קמתי והלכתי לרחוב קמנור. לא יכולתי להתאפק; התעניתי בספקות. הקשתי בדלת, וגברת כבודה-למראה קיבלה את פני. שאלתי אם יש חדרים להשכרה. 'ובכן, אדוני', השיבה לי, 'חדרי-ההסיבה יהיו פנויים, אלא שלא ראיתי את הגברת כבר שלושה חודשים, והיות שלא קיבלתי עליהם את דמי השכירות, תוכל לשכור אותם'. הראיתי לה את התצלום: 'זאת הגברת?' שאלתי. 'זאת היא, בהחלט', קראה; 'ומתי היא צפויה לחזור, אדוני?'. 'הגברת נפטרה', השבתי. 'אוי, אדוני, מה חבל!' אמרה האישה, 'היא הייתה הדיירת הטובה ביותר שלי. היא שילמה לי שלושה גיני לשבוע רק כדי לשבת בחדרי-ההסיבה שלי מעת לעת'. 'הייתה נפגשת כאן עם מישהו?' שאלתי, אך האישה הבטיחה לי כי לא היו דברם מעולם, כי תמיד באה לבד ולא נפגשה עם שום אדם. 'מה, בשם שמים, עשתה כאן?' הזדעקתי. 'היא פשוט ישבה בחדר-ההסיבה, אדוני, קראה ספרים, לפעמים הסבה למנחת-תה', ענתה האישה. המילים נעתקו מפי. נתתי לה סובריין והלכתי משם. עכשיו, איך אתה מסביר את זה? אתה חושב שהאישה דיברה אמת?".
"כן".
"אז מדוע הלכה ליידי אלרוי לשם?".
"ג'ראלד, יקירי", עניתי לו. "ליידי אלרוי הייתה פשוט אישה עם מאניה של מסתורין. את החדרים היא שכרה כדי ליהנות מעצם ההליכה לבית ההוא מצועפת ברעלה ולדמות שהיא גיבורה ברומן. הייתה לה תשוקת סודיות, אך היא עצמה הייתה רק ספינקס ללא סוד".
"אתה באמת חושב כך?".
"אני בטוח לגמרי", השבתי.
הוא הוציא את קופסית העור, פתח אותה והביט בתצלום. "האומנם?" אמר לבסוף.
האם אמנם יש קצוות פרומים שלא קבלו תשובה? זו הייתה תחושתי למקרא הספור, בשעת לילה די מאוחרת, שלא יצרה קפידה מספקת בקריאה. אך זו הייתה מאד מעניינת בפני עצמה עם מתח שנוצר אצלי כל משך הקריאה . התחכום של אוסקר ווילד והתרגום הנאמן והיפה הוסיפו רבות.
תהיתי האם רחוב פארק ליין, באשר ליין למיטב ידיעתי זו סמטה או אולי נתיב. ואז נוצרת כפילות. אני מניח שהמתרגמת תוכל להחכימני/ו
אפשר ממש לחוש ברחובות ההומים בתיאוריו של ווילד, ואין כמוהו ביצירת מסתורין שלא בא על פורקנו. סיפור מוזר על בריה מוזרה והתאהבות מוזרה, וטראגית. תודה על התרגום