שמחה I מרי לָווין (1996-1912)

לאמא היה הרבה מה להגיד. זה לא אומר שהיא דיברה כל הזמן, אלא שאנחנו, הילדות, הרגשנו כי המקורות שמהם משכה והעלתה היו עמוקים, עמוקים, עמוקים. הנושא העיקרי שלה היה שמחה: מה זה שמחה, מה זה לא שמחה; איפה נוכל למצוא אותה, איפה לא; ואיך, כשמוצאים, שומרים עליה. שאף פעם לא נבלבל בין שמחה לבין הנאה. שלא נחשוב שצער הוא בדיוק ההיפך משמחה.

"למשל האב יוּ," עיניה של אמא נצצו כשהביטה בו. "לפי מה שהוא אומר, צער זה מרכיב של שמחה – מרכיב הכרחי, אם לא אכפת לכם!" וכשניסה למחות, עצרה אותו בהרמת יד. "בשביל כמה אנשים יש אולי משהו טיפטיפה מוזר בתיאוריה הזאת. לא בשבילי. ולא, אני מקווה, בשביל הילדות שלי." היא הביטה בחומרה בנו, בשלוש הבנות. צחקנו. לא היה לנו הרבה ניסיון בצער. בִּי ואני היינו ילדות קטנות ולינדה רק בת שנה כשאבא שלנו מת פתאום אחרי מחלה קצרה, שבתחילה לא נראתה רצינית. "אני מכירה אנשים שמחליפים בין שמחה וצער," אמרה אמא.
האב יוּ מיחה שוב. "את לא כוללת אותי במחלקה הזאת, אני מקווה?"
האב יוּ, מאז שאבא שלנו נפטר, היה האדם הכי קרוב אלינו כמשפחה, בלי שהיה קרוב לאף אחת מאתנו במיוחד – גם לא לאמא. הוא התגורר במנזר לא רחוק מהמשק שלנו במחוז מית', והיה אחד ממנהלי טקס האשכבה החגיגי של אבא כמתבקש ממעמדו הפוליטי. אותו יום פגש בנו לראשונה, אך עשה לו הרגל לקפוץ אלינו הביתה; אולי חשב כי בכך ימלא את בור הבדידות שנותר באמצע. הוא לא ידע שגם בחייו שלו עצמו יש חור, ויותר מזה – שאנחנו נסתום אותו. גם הוא וגם אמא היו צעירים באותן שנים, ובעיני אנשים מסוימים אולי היה טעם לפגם בכך שנהג לסור אלינו לעתים כל כך קרובות ולהתעכב עד מאוחר ושלא היסס להישאר כל הלילה אם הייתה סיבה מיוחדת, למשל אחת מאתנו חלתה. גם קרה שנשאר ללון אם היה רטוב מדי לחזור ברגל דרך השדות.

כשהיינו צעירות שלושתנו, התרגלנו כל כך שהאב יוּ נמצא בסביבה, שאף פעם לא עשינו מזה עניין, ובנוכחותו ייבשנו את השער, קצצנו את הציפורניים ולא היה אכפת לנו איזה בגדים פזורים מסביב. אמא, למשל, לא היססה לצאת בריצה מחדר האמבטיה בקומבניזון, מצחצחת שיניים או מסתרקת, אם רצתה להגיד לו משהו שפחדה כי תשכח. ולא הייתה מוכנה לסבול שום ביקורת על התנהגותה. "בנדר הפרישות לא התכוונו להוציא מהחיים שלהם את כל החמימות והביתיות," אמרה.

גם בנושא הזה הייתה בִּי נחושה בדעתה. בִּי, האחות האמצעית, הייתה האורקל שלנו. "אני כל כך שמחה שיש לו את אמא," אמרה, "וגם שלה יש אותו, כי זה נורא, האופן שבו רוב הנשים מתייחסות אליהם – אל הכמרים, אני מתכוונת – כאילו הם איזה מנודים. אמא מתייחסת אליו כמו אל בן אדם – זה הכול."
וכשהגיע לאוזניה של אמא שמרכלים עליה שהיא מתנהגת בחופשיות יתרה עם האב יוּ, היא פערה עיניים בתימהון. "אבל הוא כומר!" אמרה.
בִּי צחקקה. "מזל שהוא לא שמע אותה מדברת," אמרה לי אחר כך. "זה היה מבטל על המקום את הטוב שיוצא לו ממנה. עוד אפשר היה לחשוב שהוא סריס."
"בִּי," אמרתי, "את חושבת שהוא מאוהב בה?"
"אם כן, אז הוא לא יודע את זה," אמרה בפסקנות. "הנשמה שלה, זה מה שמעניין אותו. אולי הוא רוצה להבטיח שהיא תגיע לעולם הבא."
אך הרהורים על העולם הבא מעולם לא הטרידו את אמא. "אם משהו יקרה לי, ילדות," אמרה, "אני מתכוונת פתאום, או כשאתן לא לידי, או כשאני לא יכולה לדבר אליכן, אני רוצה שתבטיחו לי שלא תרגישו עם זה רע. זה לא נחוץ! פשוט תזכרו שהיו לי חיים שמחים – ושאם הייתי צריכה לבחור לי סוג של שמים, הייתי בוחרת את הארץ הזאת שוב, להיות יחד אתכן, ולא משנה אם יש כל הסיכויים שתרגיזו אותי!"
אתם מבינים, לפי אמא, רוגז ותשישות, ואפילו מחלה וכאב, יכלו להתקיים לצד שמחה. היה לה מנהג לשאול אנשים אם הם שמחים בהזדמנויות ובמקומות שלא נראו לנו מתאימים בכלל. "אבל נכון שאתה שמח?" הייתה חוקרת מישהו ששכב חולה ושטוף זעה, או מתענה בכאב שיניים. ופעם אחת, בנוכחותנו, היא חקרה חבר ותיק ששכב על ערש דווי.
"למה לא?" אמרה כשנתבקשה מאוחר יותר לתת על כך את הדין. "לא חשוב יותר להיות שמח דווקא כשאתה גוסס? למשל אבא שלי! אתן יודעות מה הוא אמר ברגעים האחרונים שלו ? על ערש דווי הוא אמר לי, נראה אותך מוצאת מישהו שהיו לו חיים יותר טובים משלי. למרות הכאבים האיומים, הפנים שלו קרנו משמחה!" אמא הנידה את ראשה מתון-מתון. "שמחה מגרשת את הכאב כמו שאש שורפת אש."
בהיעדרו של ידע משלנו להתעמת עם שלה, שָתינו בשקיקה את האמירות הנבובות האלה. רק בִּי פקפקה. "אולי קיבלת את זה ממנו, כמו פצעונים או חום," אמרה. "או משהו שיכולים לפחות להעביר מיד ליד."
"את מתארת לעצמך שהייתי לוקחת את זה ממנו," הצטעקה אמא, "אז, כשזה הכי נחוץ לו?"
"לא ממש אז!" אמרה בִּי בעקשנות. "אני מתכוונת כמו סוג של עיזבון."
"את לא חושבת שבמקרה כזה," אמרה אמא ברוגזה, "הוא היה מרגיש מחויב להוריש את זה לסבתא?"
ידענו כמובן כי עם כל רוחב לבו לא הצליח סבא להשפיע על סבתא שמחה מתמדת, את התפקיד הזה העביר לאמא, ואמא לא הצטיינה בכך במיוחד, אפילו בתקופה שאבא היה חי ושיכלה להיעזר בו, ולימים גם בנו הילדות.
ואילו האב יוּ ויתר על סבתא שלנו עוד בשלב מוקדם. "גם אלוהים הכול-יכול לא יוכל לשמח את האישה הזאת," אמר יום אחד למראה פניה של אמא, מתוחות וחיוורות מתשישות, כשהתכוננה לנסיעת-הערבית אל דירת אמא שלה, שתעייף אותה שבעתיים.
היו ערבים, אחרי שהגיעה הביתה מהספרייה, מקום עבודתה, שהיינו רואות אותה עומדת, בידה מפתחות המכונית, חוככת בדעתה מה רע יותר – לכתת את רגליה לשם, או להיכנס שוב למכונית. כך או אחרת, המרחק היה קצר. יומהּ של אמא הוא שהיה ארוך מדי.
"לא ניגשת לראות אותה הבוקר?" תבע האב יוּ לדעת.
"לא חשוב!" אמרה אמא. בלי ספק ראתה לנגד עיניה את ארשת האומללות של הנעזבים לנפשם שהייתה סבתא לובשת כשאמא עמדה ללכת משם ("אל תגידי לילה טוב, ורה," הייתה מפצירה בה, "זה גורם לי להרגיש כל כך בודדה. ואין לדעת – אולי תרצי לקפוץ לכאן שוב לפני שאת שוכבת לישון!")
"את יודעת מה השעה?" הייתה בִּי אומרת בקוצר-רוח כשקרה שהייתה אותו זמן בבית. לא שהשעה המאוחרת שינתה משהו, כי היה סביר לגמרי שאמא תחזור לשם, ולוּ רק כדי לעבור מתחת לחלון הבית ולראות שהאורות כבויים, או לעמוד ולהקשיב ולוודא כי, ככל שאפשר לקבוע, הכול כשורה.
"זה לא היה אכפת לי, בתנאי שהיא הייתה שמחה," אמרה אמא.
"ואיך את יודעת שהיא לא?" היינו שואלות.
"כשאנשים שמחים, אני יכולה להרגיש את זה. אתן לא?"
לא היינו בטוחות. רוב האנשים חשבו שסבתא היא יצור עליז, ישות קטנה ציפורית, שגם בזקנתה המופלגת הייתה צוחקת כמו נערה, וגם – מה שהיה בלתי-שכיח עוד יותר – מפזמת כמו נערה בעת שהייתה טורחת במשק הבית. אך מָקורה וציפורניה היו של פלדה. היא לא היססה לשלוח את אמא חזרה אל החנות גם שלוש פעמים אם הקניות לא היו בדיוק לפי רוחה. "לא סוכר כזה – הוא יותר מדי דק; לא ביקשתי אבקת סוכר. אבל גם לא גס כמו זה. אני רוצה משהו באמצע."
על הִתגרוּת מעין זו השיבה לה יום אחד לינדה, אחותי הצעירה, מלחמה שערהּ. "את מרשעת!" קראה אליה. "את אוהבת לשלוט באנשים!" סבתא עטתה גאווה כאילו מנתה לינדה אחת מסגולותיה. "תמיד היה קשה לרצות אותי," אמרה. "כילדה נהגו לקרוא לי 'העלמה עריצה'."
וכך נשארה כל ימי חייה – 'העלמה עריצה', גם בגיל מופלג. אז לבשו פקודותיה איזו נימה מעוקמת, כי ככל שזקנה הרבתה יותר ויותר לקרוא לבתה "אמא", כמו שעשינו אנחנו.
"לוּ רק" – היה ביטוי-המחץ שבו פתחה סבתא כל דיבור מדיבוריה. "לוּ רק," הייתה אומרת כשבאנו אליה לביקור, "לוּ רק הייתן באות מוקדם יותר, לפני שהתייבשתי לגמרי מלחכות לכן!" או אם הקדמנו, כי אז: לוּ רק היינו באות מאוחר יותר היא הייתה מספיקה לנוח וליהנות מאתנו כמו שצריך, להיות מוכנה יותר בשבילנו. ואם הבאנו לה פרחים, הייתה נאנחת למחשבה כי לוּ רק היינו מביאות אותם יום קודם, הייתה לה אורחת שיכלה להתפעל מהם; או שהייתה אומרת שחבל שהגבעולים לא ארוכים יותר. לוּ רק היינו קוטפות כמה עלים ירוקים או מצרפות כמה ניצנים, הייתה אומרת בזלזול, כי הפרחים המסכנים שהבאנו כבר נבולים; יותר טוב שלא היינו מביאות בכלל. עם חלוף השנים היה לסבתא חרוז חדש לשזור במחרוזת-התפילה שלה: לוּ רק החברים שלה לא היו מתים כולם! בכך שלא היו כבר, הם צימקו לאפס כל הנאה אמיתית בכל עניין. אבא שלנו – החתן שלה – היה היחיד בעולם שהסב לה משהו הקרוב להנאה. אך אָליה וקוץ בה: "לו רק הוא היה הבן האמיתי שלי!" נהגה לומר בלוויית אנחה.
אמא-של-אמא חייתה לאורך ילדותנו ועד לראשית בגרותנו (וגם שנים אחרי שנגמר הכסף שהוריש לה סבא), והשתמרה בתודעתנו כתערובת מורכבת של גבורה ותבוסה. אישה אמיצה ונדיבה במה שנוגע למעגל חיי עצמה, ועם זאת, גם הפשוטה בתביעותיה בנוגע למסגרת הרחבה יותר של חיי אמא שלנו הייתה עצומת-ממדים. לכן התקשינו לאמוד אותה באותה בהירות-מבט שבה ראינו את סבא או את אבא שלנו. אותם ראינו רק מבעד לעיניה של אמא.
"למשל סבא!" הייתה סבתא קוראת, ומיד ראינו אותו, עיניו בורקות עלינו – כן, עלינו – גם אם רק אחת מאתנו, אני, נולדה עדיין בתקופת חייו. בפעם אחרת הייתה אמא קוראת, "למשל אבא שלכן!" ומיד ראינו אותו – גבוה, נאה, צעיר ומתאים בהרבה להיות נשוי לאחת מאתנו מאשר לאמא המסכנה, הרתוקה למיטה.
הכי מרתקות היו הפעמים שאמא אמרה לנו "למשל אני!" ובכוח איזה כישוף, מבטנו גולש במורד השנים, היינו רואות בבהירות בוהקת נערה צעירה, בשער שחור ונעליים רכוסות, שאף שאיננה יפה והבעתה חמוצה היא זוהרת ככוכב. "שתבינו, הייתי שמחה," אמרה אמא. והיינו מתאמצות נורא ומנסות להבין את פשר האור שעודנו נוגֵה ממנה. "הייתי נשענת על עץ שצמח קדימה על פני הנהר," אמרה, "ומביטה למטה מבעד לעלים האפורים במים שמתחת, והייתי חושבת שלא המים זורמים אלא אני, פורשת ידיים מעליהם, אני זאת שעפה באוויר! כמו ציפור! שהצלחתי לפענח את הסוד!" כאילו ניסתה לשכנע אותנו שיש סוד כזה שפשוט מחכה שיפענחו אותו. בפעם אחרת היה לה חלום שתהיה זמרת גדולה.
"לא ידענו שאת יודעת לשיר, אמא!"
מובן שצחקה. "כמו עורב," אמרה לנו.
היו פעמים שחשבה שתוכל לחצות בשחייה את התעלה.
"את שוחה כל כך טוב?"
"הו, לא ממש – רק שחיית חזה," אמרה. "ורק בעזרת שתי שלפוחיות-שתן של חזיר שאבא ניפח וקשר לי מסביב למותניים. אבל דפק לי הלב – כן, דפק חזק-חזק מרוב שמחה."
מאחורי הגב של אמא זקפה בִּי את גביניה.
מהי, שאלנו את עצמנו לא פעם – מהי התכונה הזאת שאמא קוראת לה, בזאת היינו בטוחות, בשם לא נכון? זה אומץ? זה כוח, בריאות, או מצב רוח טוב? משהו שאי-אפשר לתת או לקחת – לחש-נחש? תפוס-ככל-יכולתך?
"אני יודעת," קראה בִּי. "העמדת פנים."
תהיה אשר תהיה, ידענו שאמא לא תרשה לשום רוח של אלימות מבפנים או מבחוץ לקרוע את השמחה מעליה. אפילו שערב אחד, כשהאב יוּ היה אתנו, שמעו אוזנינו המשתאות את אמא מכריזה כי במקרים מסוימים צריך להחליש את האחיזה בה – לשחרר – כדי שאפשר יהיה לתפוס בה שוב ביד בוטחת יותר. שתלך השמחה לכל הרוחות! "אחרי הכול, המון אנשים מסתדרים כנראה בלעדיה," קראה בִּי. "זה עסק די ערמומי. ואולי צריך להיוולד עם כישרון לזה."
"לא די בכישרון," ענתה אמא. "למשל האב יוּ. לו, יותר מכל אדם שאני מכירה, יש כישרון לזה – יכולת טבעית! צריך רק להסתכל עליו כשהוא לא שם לב, אִתכן ילדות, או כשהוא עוזר לי בגינה. אבל הוא מגרש את השמחה! משליך אותה מעליו."
"זה ממש לא נכון, ורה," קרא האב יוּ, ששמע אותה באקראי. "אני פשוט לא מייחס לזה חשיבות מוגזמת כמוך. אני לא חושב שדי בשמחה כדי לדחוף את הבן אדם קדימה כל הדרך. עד הסוף, אני מתכוון – וגם אחר כך."
"אוי, אל תדבר על הסוף כשאנחנו רק באמצע," הצטעקה אמא. ואכן, ברגע זה ממש קרנו פניה בשמחה שכזאת שלא היית מאמין כי הארץ איננה גן עדן. אין להכחיש שתמיד טענה כי תשעה קבין של שמחה – בחלקה נפלו. אנחנו, שלא במחיצתה, דווקא פקפקנו בכך. אולי היו זמנים שהייתה לה מנה גדושה ממנה – נאמר, כשהייתה צעירה וכשאהבתו של אביה המעיר-יראה חרכה מעגלים סביבה, הפכה חורף לקיץ וקרח לאש. אולי מָלאה שמחה על כל גדותיה בשנות נישואיה הראשונות. כשהתאמצנו מאוד, הצלחנו לגלות עקבות בתוכנו מאותם ימי חלב ודבש. אבא שלנו, כל עוד חי, הילך קסם על כל דבר ודבר – בעיננו וגם בעיניה. את אהבתו סכך מעלינו כמו מטרייה והדף את הצרות שאחר כך ניתכו עלינו כגשם זלעפות!
ואם אכן נהנתה ממַָנָה גדולה מן הרגיל של שמחה באותם ימים ראשונים, איזו טובה צמחה מכך כשזכרנו כה ברור את החורבן שהמיט עליה מותו. ואיך אפשר היה לשכוח את המצוקה שהטיל עלינו, כשמחשש פן תחמוק מעינינו היינו, בִּי ואני, כושלות אחריה לכל מקום ומקום, ביערות ולאורך חופי הנהר, כשניסתה לשווא למצוא מנוח לנפשה בשבועות שתכפו למותו.
בקיץ אחרי שאבא מת, הוזמנּו לצרפת לשהות עם ידידים, וכשהייתה יוצאת לשוטט על צוקי פֶקאן, חֲשָשֵנו לשלומה הרקיע שחקים והיינו נתלות על זרועה ומושכות בחצאיתה בתקווה שכמו משקולות של עופרת נמסמר אותה למקום אם תתקרב מדי לשפת הסלע. אך בלילה נאלצנו לזנוח את הפיקוח עליה, כי הוכרחנו לציית למוסכמות של המשפחה – משפחה שעודנה שלמה ובית שנותר ללא פגע – ולשכב לישון במועד הקבוע לשאר הילדים. בדיוק בשעה ההיא, אחרי ששומר החופים כבר ירד לחוף מסירתו והחול היה קר ואפור כמו הים, אהבה אמא לצאת לשחות. ואחרי שגמרה להתרחץ, נישקה אותנו ונפרדה לשלום, לבותינו כמעט עמדו מלכת והיינו מזדחלות מן המיטה ועומדות ברגליים יחפות בחלון עליית-הגג ומביטות איך היא רצה במורד הרצוף חלוקי אבן, מתקינה עצמה להיכנס למים, היכן שהרחק משם היו לאחד הגלים, השמים והערפל, והאפרורית כיסתה עליה. אם הסרנו ממנה לרגע את המבט, אי-אפשר היה לגלות אותה שוב.
"תעשה שהיא תשוב, אלוהים, בבקשה!" שטחתי תפילה בקול רם לילה אחד.
בִּי הרתיעה על מקומה וסבה והתרחקה מהחלון. "היא תהיה מוכרחה לחזור מתישהו, לא? אלא אם…?"
שילבנו יחד את כפותינו הלחות ושוב הבטנו החוצה. "היא לא!" לחשתי. "זה יהיה חטא!"
בחסות כוח ההרתעה של החטא, מילטנו שתינו נשיפה. ואז נעתקה שוב נשימתה של בִּי. "מה אם היא התקדמה כל כך רחוק עד שכבר נגמר לה הכוח? והיא לא יכולה לשחות חזרה! אז זה כבר לא חטא!"
"הכוונה, זה מה שנחשב," לחשתי.
כעבור שנייה הצלחנו לראות זרוע מתרוממת בכבדות ומבקיעה מטה בלאות, ולבסוף הייתה אמא במים הרדודים מבוססת אל החוף.
"שהיא לא תראה אותנו!" קראה בִּי. כאילו ששינינו הנוקשות לא יסגירו אותנו כשאמא תציץ פנימה לפני שתפנה לחדרה בצדו השני של המסדרון, שממנו, מאוחר בלילה, קרה לא פעם ששמענו קול בכי.
מה היא שווה – אותה שמחה שנקנתה כל-כך ביוקר?

אמא לא פקפקה בכך מעודה. פעם היא סיפרה לנו: "יום אחד בחורף הבאתי לאמא שלי פרח שלגית [galantus; snowdrop]. הוא היה הראשון אותו חורף – ניצן חשוף גמדי, שבקע מוקדם מדי. הוא היה אמור לסמל משהו. ואתם יודעות מה סבתא אמרה? 'איזה תועלת יש לי עכשיו משלגיות?' להגיד דבר כזה! איזה תועלת יש בכלל בשלגית אם אין לה ערך בכל זמן וזמן, שהיא לא מאבדת אותו! זה כל העניין בשלגית! וזה גם כל העניין בשמחה. לדוגמה אני והנרקיסים האלה!" רוכנת לפנים, טמנה את פניה בצרור נרקיסים על השולחן שהמתינו שישימו אותם באגרטלים. "אם הם לא היו שומרים על היופי שלהם, המוחלט, הבלתי-נמנע, אתן חושבות שהייתי יכולה לסבול אותם אחרי מה שקרה כשאבא שלכם היה בבית-החולים?"
זאת הייתה שאלה הוגנת. כשאבא נכנס לבית החולים היא נלוותה אליו והתאכסנה במלון קטן ממול כדי שתוכל להיות אתו כל היום, מהשכם בבוקר עד לילה. "כי זה היה כל כך נורא בשבילו – להיות בדבלין!" אמרה. "אין לכם מושג איך הוא שנא את זה."
שהוא עומד למות – אף אחד משניהם לא העלה זאת בדעתו. איך יכלו לדעת, בעודו חוצה במהירות את השמים, כי כוכבם הוא כוכב נופל! אבל ערב אחד, כשהלכה משם אחרי שנרדם, באה אמא הביתה לכמה שעות לראות איך אנחנו מסתדרות, ולבה נשבר כשראתה נרקיסים בכל מקום ומקום – ביערות, מתחת לעצים, לאורך השדרה משני צדיה. אף פעם לא היו כל כך הרבה נרקיסים, והיא חשבה כמה נורא שאבא מחמיץ אותם. "אתן שלחתן לו זרים קטנים, מסכנות שלי!" אמרה. "זרים קטנים מתוקים – לחוצים חזק באגרופים שלכן הקטנים! אבל תקועים צפוף בתוך אגרטלים זה לא היה בשבילו כמו לראות אותם בטבע!"
ועל כן בדרכה חזרה לבית החולים היא עצרה את המכונית ותלשה צרור עצום – מלוא הזרוע. "הם מילאו את כל המושב האחורי," אמרה, "והייתי כל כך נרגשת כשחשבתי איך אני נכנסת לחדר שלו וזורקת אותם על המיטה שלו – אתן מבינות – פשוט מצניחה אותם כדי שיוכל להריח אותם, ולהרגיש אותם, ולהסתכל ולהסתכל! לא התכוונתי שישימו אותם באגרטלים או משהו מגוחך כמו זה – היה צריך חבית שלמה להחזיק את כולם. תבינו, לא יכולתי לראות מעליהם כשעליתי במדרגות; כל הזמן מעדתי. אך כשהגעתי למסדרון, האחות ההיא – סיפרתי לכן עליה – האחות הזאת ניגשה אלי, קפצה כאילו משום-מקום, למרות שעכשיו אני יודעת שהיא חיכתה לי, ידעה שמישהו צריך להחזיר אותי למציאות. אבל הדרך שהיא עשתה את זה! הושיטה את הידיים ותפסה את הפרחים, עד שהמון מהם נפלו – 'לאן את הולכת עם הפרחים הטיפשיים האלה, טיפשה שכמוך?' היא אמרה. 'את לא יודעת שהבעל שלך הולך למות? תפילות, זה כל מה שאת יכולה להביא לו עכשיו!' "
"היא צדקה. באמת הייתי טיפשה. אבל לא התרפאתי מזה. אחר כך, זה לא היה אלא טיפשות הצורה שסחבתי אתכן, ילדות, אחרַי בכל אירופה. כאילו שאיזה מקום יכול להיות שונה ממקום אחר, יותר טוב, פחות שומם. אבל היה לי סיפוק גדול להביא אתכן למקומות שאבא ואני תכננו להביא אתכן – למרות שלהיות הגונה אליו אני מוכרחה להגיד שאולי הוא לא היה לוקח אתכן כל כך צעירות. ולא היה לו שום מניע נסתר. והכי חשוב, הוא לא היה יוצא לנסיעות האלה בכזאת מכונית רעועה."
או-הו, המכונית ההיא! מכונית ספורט אדומה, רעועה וחבוטה, שחסרו בה כל כך הרבה אבזרי-עזר, שאחרי שכבר הייתה לנו בסוף מכונית חדשה, המשיכה אמא להושיט יד מהחלון בסיבובים, ובמזג-אוויר רטוב הייתה קופצת החוצה לנגב את השמשה בשרוול. וכאשר התעצבנה, הייתה מגלגלת מטה את החלון וצועקת על אנשים בלי שתזכור שיש לה עכשיו צופר. ואיך נדחפנו פנימה עם כל המטען היה ממש נס.
"אתן אף פעם לא הייתן כבדות כאלה – אף אחת מכן," אמרה אמא בגאווה "הייתן מאוד בריאות ומאוד חזקות." היא נפנתה אלי. "תיזכרי איך דחפת את המכונית בגבעה ההיא בשווייץ."
"האלפים זה לא גבעות, אמא!" ציינתי בצינה, כמו שעשיתי אז, כאשר מה שקרה באמת הוא שהמכונית התקשתה לטפס באחת העליות. אמא נתנה לה להתגלגל אחורנית עד שנתקעה בחזית של סלע ואני הצטרכתי לצאת ולדחוף עד שהצליחה לזוז שוב במהלך ראשון. אבל מרגע שהתחילה לנסוע, אי-אפשר היה לעצור אותה כדי לאסוף אותי מן הכביש, והיא המשיכה עד סוף העלייה, ושם הן חיכו לי, וחיכו הרבה-הרבה זמן.
"אה, טוב," אמרה ונאנחה בערגה לזכר אותם טיולים. "קיבלתן משהו מהם, אני מקווה. כל הנסיעות האלה בטח עזרו לכן בשיעורי גאוגרפיה והיסטוריה."
הסתכלנו זו בזו וחייכנו, ואז אמא עצמה צחקה. "אתן זוכרות את הפעם ההיא," אמרה לנו, "כשהיינו באיטליה, והיה פסחא, וכל החנויות התפקעו מאוכל, האטליזים, והתרנגולות ועופות-הבר שהיו תלויים בחוץ, עם כל הנוצות, והראשים המסכנים שלהם מטפטפים דם, ובחלונות היו להם טלאים קטנים מסכנים, וגורים של חזירים ועזים צעירות שפשטו להן את העור והם היו תלויות מהרגליים האחוריות שלהן." אמא נאחזה חלחלה. "הם חושבים כל כך הרבה על אוכל. זה היה מגעיל. הייתי מוכרחה לעבור שם מהר-מהר. אבל לינדה, שבטח הייתה אז רק בת ארבע, משכה לי ביד והסתכלה והסתכלה. אתן יודעות מה זה ילדים בגיל הזה; יש להם משיכה חולנית לכל הדברים האכזריים והשותתים דם. הפנים שלה היו סמוקות והעיניים פעורות. זירזתי אותה חזרה אל המלון. אבל למחרת בבוקר היא הזדחלה למיטה שלי. היא טיפסה עלי ונלחצה אלי. 'אפשר לחזור לשם, רק פעם אחת, ולהסתכל שוב בחנות?' לחשה לי. 'החנות איפה שהילדים הקטנים תלויים לכבוד פסחא.' היא התכוונה כמובן לעזים הצעירות, אבל אני אמרתי 'יְלָדוּדֵס', אני חושבת. איך שצחקנו." אבל פניה היו רציניות. "הייתן כל כך טובות בנסיעות האלה, כולכן," אמרה. "הייתן באמת ילדות טובות מאוד באופן כללי. אחרת לא הייתי משקיעה כאלה מאמצים בגידול שלכן, כי לא הייתי אימהית בכלל. אתן הוצאתן ממני את הטוב ביותר! השקעתי בכן מאמצים לא טבעיים לי, כי את קנה המידה לקחתי מאבא שלכן, ולא הבאתי בחשבון כי אולי קנה המידה לא היה ממשיך להיות כזה נוקשה אם אבא היה מגיע לגיל העמידה והיה מותקף על ידי החיים כמו הורים אחרים."
"טוב, המשימה כמעט הסתיימה עכשיו, ורה," אמר האב יוּ, "והתוצאה בכלל לא רעה."
"נכון, יוּ," אמרה אמא, ואז הזדקפה ושלחה יד אל גבה, כמו שעשתה לא פעם בגינה, כשקמה מן הכריעה על הברכיים בזמן ניכוש העשבים. "בכל אופן, לא עברתי לצד של האויב! שרדנו." ותיכף לכך ניצתה התרסה בעיניה. "והיינו שמחות. זה העיקר."
פניו של האב יוּ התקדרו. "שוב את מתחילה!" אמר.
אמא עטה עליו. "אני לא חושבת שאתה תופס איזה מתקפות היו על השמחה שלנו! ברגע שרוברט מת הם הסתערו עלי – גדודים של קרובי משפחה, חברים, אפילו זרים, כולם בשחורים, פותחים את הזרועות שלהם כמו עטלפים שאבוא להצטרף לחברתם. 'החיים הם עמק דמעות', אמרו לי. 'עמדה לך הזכות לגלות זאת כל כך צעירה!' אוה! אחרי שנעמדתי בקושי על הרגליים והתחלתי להיאחז שוב בחיים, הם נפלו מובסים. ובפעם הראשונה שהצלחתי לצחוק – פוף, הם כָּבו כמו נרות. הם בכלל לא חיו בעולם אמיתי; הם השתייכו לעולם של רוחות רפאים שקל לחיות בו: כל מה שצריך זה לשבת ולבכות. דרוש מאמץ להדוף את האבן מפי הקבר ולצאת החוצה."
מאמץ. מאמץ. אה, אבל המילה הזאת, שצלילהּ מוזר, עוררה רק אהדה מעטה אצל מי שלא למדו עדיין מה פירושה. קשים ביותר היו חייה של אמא בשנים שהיינו, שתי הבנות הבוגרות, במכללות – כבר לא ילדות, ועם זאת עדיין סמוכות אל שולחנה. וכמי שעברו לתחומים אחרים של פעילות ושל רגש, תבענו אז ממנה יותר מאי-פעם. והחברים שלנו! החברים שלנו יצאו ובאו באין מפריע, כמונו אנו, עד שביתנו נראה לא פעם כבית-קפה, מה גם שלא נאסרה כניסתן של חיות-מחמד והן התפרקדו על הכיסאות והמיטות, כמוהן כהולכי על שתיים. וממילא איזו אהדה היה אפשר לבקש למי שהביא את הבית למצב ההוא, לאמא שלנו. ערבוביה גמורה. חדר העבודה שלה נראה כמו מחלקת המכתבים החוזרים בלשכת דואר, עם ערימות של נייר מכל עבר, חשבונות ששולמו ושלא שולמו, מכתבים שנענו ושלא נענו, החזרי מס, עלונים וקונטרסים. אם שכחנו בטעות לסגור את הדלת ביום נשוב-רוחות, מצאנו בשובנו ניירות מעופפים באוויר כמו ציפורים מבוהלות. יעילותה התמצתה בכך שעלה בידה בסוף לסיים כל משימה שהחלה בה, גם אם איש מבחוץ לא היה מאמין שאפשר להשלים איזו מלאכה בשיטותיה של אמא. בניסיונה להשליט סדר בשאר הבית, הפכה אמא את חדרה למסלקה שקלטה כל מה שלא הצטרכנו לו עוד: דברים שנועדו למסירה, דברים שיש לתקן, כאלה שיש לאפסן, שיש לשמור מכל יקר, שיש להחזיר – אפילו דברים שצריך לזרוק לפח! עד שהסתיימה השנה, כבר נראה החדר כמו מזבלה של חפצים שיצאו משימוש. ולא ניתן היה לסייע בידה, כי התוהו של חייה היה אישי כמו מעשה יצירה – שוו בנפשכם אדם שמנסה לסיים בת-שיר של זולתו…
ככל שחלפו השנים הואץ קצב התנהלותה של אמא. אף שבִּי ואני כבר נישאנו לאיש וכבר לא היינו בבית אלא בחגים או בסופי-שבוע פה ושם, לינדה הייתה קולנית כמו שתינו יחד, וכנגד כל מחזר שהבאנו הביתה הביאה היא עשרים. הבית לא רָגע על מקומו מעולם. כאורחות מבחוץ ראינו איך המתח של אמא מעפיל אל סחרחורת-גבהים וידענו שכמו סביבון היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתיפול ארצה. אבל עכשיו, בתואנה הקטנה ביותר, הזעיק האב יוּ את הרופא והיינו מעמיסים את אמא על ספינת הדואר ומשגרים אותה ללונדון. כי היה חיוני להעמיד בינינו מרחק מספיק גדול שיהפוך שיחת טלפון הביתה ערב-ערב לאסורה בהחלט בגלל היוקר.
לרוע המזל, המחשבה על העזיבה הקרובה רק דרבנה את אמא, והיא הכפילה את המאמצים להשליט סדר בענייניה. עד השכמת הבוקר הייתה מפשפשת בשולחן הכתיבה שלה, וכתמיד, לקראת חופשה קצרה-שבקצרות הייתה מתכוננת כלקראת פרידה מן החיים. וכאילו סופה קרב לבוא, כונסנו כולנו, אף שלא היה לה פנאי להחליף מילה, מפני שחמש דקות טרם יציאתה עוד ניסתה לענות על מכתבים שהיו יבול של שבועות ושהיה לוקח יום שלם לשלוח בדואר.
"ורה, את לא יודעת שהמונית כבר בדלת?" היה האב יוּ אומר ומעביר את ידו בשערו האפור ונראה הוא עצמו פרוע מאוד. "את לא יכולה לעשות יותר מזה. את היתר תצטרכי להשאיר עד שאת חוזרת."
"אי-אפשר, אי-אפשר!" הייתה אמא צועקת לו. "אני אצטרך לבטל את התכניות שלי."
יום אחד פתח האב יוּ את מכסה התיבה שלה שעמדה כרוכה ברצועה בפרוזדור, ובהדיפת זרוע רוקן אל תוכה את ערבוביית הניירות שעל שולחן הכתיבה. "תוכלי למיין אותם על הספינה או ברכבת ללונדון," אמר לה.
משם ואילך כלל המטען שלה תמיד גם תיבה ריקה שהכילה את המסמכים הלא- גמורים שעל שולחן הכתיבה. ושנים אחר כך סיפר לנו דייל של רכבת "הדואר האירי" כי אמא הייתה דמות מוכרת אצלם, אישה שטורחת עד אפיסת הכוחות על מכתבים וחשבונות כמעט כל הדרך מהוליהד ליוסטון. "ברֶגבִּי או קְרוּ היא הייתה מפסיקה," אמר, "ופותחת בשיחה עם מישהו בקרון." ואז חייך. " פעם, כשירדתי מהרכבת, עוד הספקתי לראות אותה סוגרת את החלון עם הבעת אשמה. לא אמרתי כלום, אבל נדמה לי שהיא רוקנה את הניירות שלה ההם מן החלון."
סביר מאוד. כשעוד היינו ילדות, גם כמה שעות הרחק מאתנו היו מנוחה עבורה. שהות של שבועיים או פחות מזה הפיחה חיים בעתודות רוחה. בשובה הביתה בקושי היכרנו אותה – מצעדה היה קל, עיניה בורקות, אהבתה וסבלנותה קלחו שוב באין מפריע. אך לא חלף זמן רב והבית נמלא שוב רעש ואנדרלמוסיה של אנשים רבים מדי, חיות רבות מדי, ושוב נאבקנו על פינה משלנו עם חתולים וכלבים, עם עטלפים, עכברים, דבורים ואפילו צרעות. "שלא תהרגי אותה!" הייתה אמא צועקת כשהרמתי יד כנגד צרעה כועסת. "רק תתפסי אותה, יקירה, ותשלחי החוצה. תפתחי את החלון ותתני לה לעוף לדרכה!" אך אפילו הטיפול הזה הסתבר לא אחת כקשוח מדי. "חכי רגע. תסגרי את החלון!" הייתה צועקת. "קר מדי בחוץ. היא עוד תמות. בגלל זה היא נכנסה, אני מתארת לעצמי! אוי-ואבוי. מה עושים?" והחיים היו זורמים שוב במלוא הקצב.
רק במקום אחד הייתה אמא מוצאת לה מנוח. כשהייתה על סף שבירה וקרובה ליפול, הייתה יוצאת אל הגינה – לא כדי לשבת או לשוטט, אלא לחפור, לתלוש עשבים, להעתיק ממקומם גושים גדולים של פקעות או קני-שורש, ולעתים קרובות גם לגלגל סלעים עצומים מכאן לשם. תמיד מצאת אותה כובשת שביל, מעמידה קיר גבס או עורמת ערמות קומפוסט בגובה של גבעה. אם הייתה תשושה בצאתה החוצה, כשנאלצה לבסוף להיכנס הביתה בגלל החשכה, היה מצעדה קופצני כמו חרצית. וגם אם לא הצליחה להגדיר שמחה לפי כוח הבנתנו, ראינו כי יהיה פירושה אשר יהיה, היא מילאה את אמא עד תום כשהייתה בגינתה.
אחת מאתנו דיברה ברוח זאת כשקפצנו אליה בִּי ואני ביום ראשון אחד אחר הצהריים. האב יוּ נכח גם הוא. "כך או כך זאת שמחה של קלות-ראש," אמר. עומדים היינו בחלון הטרקלין ומביטים החוצה למקום שבו, באור-היום הדועך, היה אפשר לראות את אמא על ברכיה מנכשת ברצועת האדמה הארוכה שנמתחה ישירות מהבית ועד היער. "לו הייתה מתמוטטת ונאלצת לוותר על העבודה הקשה, מעניין איך היא הייתה מקבלת את זה," אמר. הייתכן שקינא בה קצת על יכולתה לכוף את גבה ולרכון. הוא עצמו כבר התחיל להשתמש במקל-הליכה. לא פעם הייתי מתקנאת בה קצת אני עצמי, כי על אף שהייתי נשואה והיו לי ילדים משלי, התחתנתי צעירה והרגשתי כי נטל החיים כבד עלי לא פחות מנטל השנים. "היא לא משגיחה על עצמה מספיק," אמר האב יוּ בעצב. "תביטו עליה שם; בלי שום דבר תחת הברכיים שיגן עליה מהאדמה הרטובה." הדמדומים הקשו עלינו להבחין בה, אבל גם בטרקלין כבר היה קריר. "אסור לה להישאר שם אחרי השקיעה."
"נראה אותךָ מנסה להכניס אותה הביתה!" אמרה לינדה, שעוד הספיקה לשמוע אותו בכניסתה לחדר. "עד עכשיו עוד לא תפסת שמה שהורג אדם אחר רק גורם כנראה לאמא לפרוח?"
האב יוּ שוב הניד בראשו. "נראה שאתן שוכחות שהיא לא נעשית צעירה יותר!" הוא לא הפסיק להתנועע ולצקצק בלשונו ואץ כל רגע לחלון ולטש החוצה מבטים מודאגים. אכן, קפצה עליו הזקנה.
"בוא ותשב, האב יוּ," אמרה בִּי, וכדי להסיח את דעתו מאמא, הדליקה את האור וספגה והבליעה את הגינה. במקום לראות מבעד לחלון ראינו אל תוכו, כמו אל תוך ראי, ושם, בין השולחנות עמוסי הפרחים ובין המנורות, היינו אנחנו נעות בלי מטרה. כמו האב יוּ, חיכינו לה גם אנחנו שתיכנס פנימה לפני שמכריזים על נעילת היום.
"טוב, זה מגוחך!" הצטעק לבסוף האב יוּ. "היא חייבת להפעיל את השכל." הוא ניגש אל החלון ופתח אותו לרווחה. "ורה!" קרא אליה. "ורה!" – בחומרה, בחומרה שנימתה האינטימית, יותר מכל ביטוי של קרבה וליבוב, זעזעה אותנו. "היא לא שמעה אותי," אמר ונפנה אלינו ממצמץ מחמת האור. "אני יוצא להביא אותה." ותוך רגע כבר לא היה בחדר. הוא רץ במורד השביל ואנחנו החלפנו מבטים משתאים; מצעדו, כמו קולו, היה של איש מאוהב. "אני בא, ורה!" קרא אליה.
אף שמעודה לא הייתה עקשנית, חוץ מאשר בדברים שנחשבו בעיניה, עכשיו היא לא זזה. באופן המתמסר שבו עשתה כל דבר ודבר, הייתה עכשיו רכונה קרוב לאדמה. לא רק האור היה מתמעט והולך; גם ראייתה נחלשת, הרהרתי, כשעקבתי בעיני בלי לחשוב אחרי האב יוּ.
אך בחצי הדרך במורד השביל חדלתי; ראיתי משהו שהוא לא ראה. ידה של אמא, שנדמתה כנסמכת על ענף מסועף של שיח אדמוניות ששתלה בראשית נישואיה, בעצם לא תפסה בענף אלא שופדה עליו. וידה האחרת, שנדמתה כחופרת באדמה, הייתה למעשה שקועה ברקבובית הרכה. "אמא!" צרחתי ויצאתי בריצה, אך בהגיעי אליה הלטתי את פני בידי. "אוי, האב יוּ!" קראתי אליו. "היא מתה?"
בי היא שענתה לי אחוזת היסטריה."היא מתה! היא מתה!" צעקה והתחילה הולמת באגרופיה על גבו של האב יוּ, לכאורה מילותיו הפסימיות הן שגרמו לכך.
אך אמא לא מתה. ובתחילה אפילו דיבר הרופא בתקווה על כך שהיא תתגבר. אך מן הרגע שהאב יוּ הרים ונשא אותה אל הבית, איבדנו אנו כל תקווה למראה הקלות נטולת המאמץ שבה הצליח לשאת אותה למרות שלא היה חזק. כשהניח אותה על מיטתה, בקושי קימט ראשה את הכרית. אמא חייתה עוד ארבע שעות.
כמו כל ימי חייה, גם אותן ארבע שעות היו עמוסות למכביר דאגה ומצוקה. חציה בהכרה, חציה הוזה, דימתה לראות בכיסוי-המיטה את שולחן הכתיבה שלה, ואצבעותיה שרבטו עליו כמנסות להביא סדר בערבוביה של חשבונות ומכתבים. ולא באוזן ערלה הקשבנו עתה, מיוסרות, לקריאות הלא-ממוקדות שהיו כה מוכרות לנו כל ימי חיינו. "אוי, איפה זה? איפה זה? זה היה לי ביד לפני דקה! איפה לכל הרוחות שמתי אותו?"
"ורה, ורה, תפסיקי לדאוג," הפציר האב יוּ, אבל היא פטרה אותו בתנועת-יד והמשיכה לברור בין הסדינים כאילו היו אלה דפי נייר. "אוי, ורה!" התחנן, "תקשיבי לי. את לא יודעת…?"
בִּי נדחפה ביניהם. "שלא תגיד לה!" פקדה. "למה להפחיד אותה?"
"אבל זה לא צריך להפחיד אותה," אמר האב יוּ. "מזה חששתי תמיד – שהיא תפחד כשיגיע הסוף."
אותו רגע, כאילו מתוך איזו נקמנות, צנחו ידיה של אמא באין-מעש על כיסוי-המיטה, כפותיה פעורות וריקות. היא סובבה את ראשה ולטשה בכל אחד מאתנו בתורו מבט של תחנונים. "אני לא מסוגלת להתמודד עם זה," לחשה. "אני לא מסוגלת! לא מסוגלת! לא מסוגלת!"
"הו, אלוהים!" אמרה בִּי והתחילה לבכות.
"ורה. בשם אלוהים, תקשיבי לי," קרא האב יוּ. הוא הצמיד את פניו לפניה, כמו לנשקה, והמשיך ללחוש לה, מנסה לזרוק פנימה, אל תוך המחילה האפלה שלפניה, את אור אמונתו.
אך לנו נראה כי אמא כבר מביטה אל תוך עיניו התובעניות של אלוהים. "אני לא מסוגלת!" קראה. "אני לא מסוגלת!"
ואז שבה תודעתה מהעולם החשוף של הרוח אל העולם שבו גופה היה כלוא עדיין, אבל גם עולם זה היה עתה קלידוסקופ מסתחרר של דברים שיכלה רק היא לראות. פתאום התכנס מבטה, והיא תפסה באב יוּ, התרוממה קצת והצביעה על משהו שלא יכולנו לראות. "מה יעשו אתם?" קולה היה מודאג. "בכל אופן, צריך לשים אותם במים," אמרה. ורכונה אל מעבר לשפת המיטה היא הצביעה על הרצפה. "אל תדרוך על ההוא!" אמרה בחדות. ואז, עוד ביתר חדות, פנתה אל כולנו. "שישלחו אותם לאגף הציבורי [בבית החולים]," אמרה בנימת דחיפות. "אל תרשו לאחות ההיא לקחת אותם; היא רק תשים אותם על המזבח. ואלוהים לא רוצה אותם! הוא עשה אותם בשבילנו – לא בשביל עצמו!"
לרגע היינו שקועים בעלטה. ואז עצרה בִּי את נשימתה. "הנרקיסים," קראה. "ביום שאבא מת." ופניה אורו באור שראינו פעמים כה רבות קורן מפניה של אמא. היא גהרה על המיטה והדפה את האב יוּ הצדה. אחר כך הושיטה את ידיה וחפנה את פניה של אמא ברכות כאילו היו פני ילד. "זה בסדר גמור, אמא! את לא חייבת להתמודד! זה נגמר!" ואז היא, שאסרה על האב יוּ בכל תוקף לעשות כן, פלטה היא עצמה את האמת. "גמרת עם העולם הזה, אמא," אמרה, וכמי שמובטחת שבשׂרוֹתיה משמחות, היה קולה חזק.
אמא עשתה את המאמץ האחרון בחייה ותפסה את כוונתה של בִּי. היא הפיחה אנחה, ושקעה אחורנית, והפעם שקע ראשה כה עמוק בכרית, שהיה מסמן בה גומה גם אם הייתה זו כרית של אבן.