אורחים לשעה בארקדיה | או. הנרי (1910-1862)

יש מלון בברודוויי שחמק מעיניהם של סוכני "קַיִט בקַיִץ". הבית עמוק ורחב ידיים וקריר. חדריו מחופים אלון כהה, צונן. רוחות קלות תוצרת-בית וצמחייה ירוקה-כהה מרעיפים עליו את הנאותיה של שמורת אַדירוֹנדָק ללא אי-הנוחות. יכול אדם לעלות בגרם המדרגות הרחב או לִדאוֹת כבחלום במעליות האווריריות, מובל בידי מדריכים בכפתורי פליז, וכל זאת בשמחה בלתי מופרעת שלא תשווה לה גם שמחתם של מטפסי האלפּים. רב-טבחים מכין לך שֶמֶך שטוב ממנו לא תקבל גם ברכס וייט מאונטיין, ומאכלי-ים שיעלו ירוקת של קנאה אצל אשפי הטוֹבה שבמסעדות אולד-פוינט-קומפורט, ובשר צבי שימיס את לב-השֹרד של פקחי שמורות הציד.

קומץ אנשים גילה את נווה-המדבר הזה בישימון של מנהטן ביולי, ובמשך החודש היית רואה את האורחים הספורים הללו פזורים במרב הנוחות והרווחה בדמדומים הקרירים של חדר-האכילה הרם, בוהים זה בזה בברכת שלום חרישית מעבר לשממה הצחורה של שולחנות לא-מיושבים. מלצרים רבים מדי, עינם צופייה וכמו מוּנעים במדחס אוויר, מרחפים קרוב אליך, מספקים את כל מחסורך עוד טרם נהגה בקול. הטמפרטורה היא של אפריל תמידי. התקרה היא בצבעי מים כדי לחקות שמי קיץ שעננים ענוגים שטים על פניהם ואינם נמוגים למגינת הלב כמו עננים בטבע.

נהמתה הנעימה הרחוקה של ברודוויי מתהפכת בדמיונם של האורחים לשאונו של מפל מים הממלא את החורשות בצליל משרה רוגע. לשמע כל פסיעת-רגל זרה מטים האורחים אוזן דאוגה מחשש שמסתורם התגלה ופולשים אליו שוחרי-הנאות חסרי-מנוח, שמנהגם לרדוף אחרי הטבע עד למחילותיו העמוקות ביותר.

אנא I הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

אם באגף הנוסטלגיה של חנות כלשהי תראו שמלת-ערב ורודה-בהירה של שיפון מ-1928 בערך, עם מותן נמוך התפוס בצד אחד בצרור של שושני-משי ורודות בשיא הפריחה – אנא, הודיעו לי.

אם תיתקלו במקרה בהקלטות מקוריות של צ'פלין שר את "הפרעוש", של גאלי-קוּרצ'י שרה "Caro Nome", או של מריון האריס שרה "It had to be you" – אנא, קנו אותן בשבילי. וגם, כל הקלטה של רחמנינוב או של גברילוביץ' מנגנים בפסנתר.

אם, באחת מאותן חנויות יד-שנייה של תפוס-ככל-יכולתך, בעוד אתם מחפשים אחר אפּדייק וסלינג'ר בכריכה קשה, תגלו אוסף של תוכניות תיאטרון ישנות – אנא שמרו בשבילי את אלה: כל הצגה של המחזה "נס" בבימויו של מקס ריינהארדט, כל כרזה של תיאטרון "אורפאום" עם הוּדיני או שרה ברנרדט במופע הראשי. דפים מרופטים אינם שיקול-נגד.

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

הגברת במראָה – השתקפות | וירג'יניה וולף (1941-1882)

אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם לא פחות משאסור להם להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.

הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.

נשפייה בטרקלינו של מר רוצ'סטר (קטע) | שרלוט ברונטה (1856-1816)

[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]

היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.

הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.

ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.

מזמור לססיליה הקדושה | ויסטן אודן (1973-1907)

[מוזיקה מאת בנג'מין בריטן למקהלה א'קאפלה]

בצִלְלֵי חורשה, גבירה זו הקדוֹשה,

בפסיעה כְּבוּדָה, במזמור ענוג,
כמו ברבור שחור טרם מוות יקצור,
נשׂאה קולה בניגון להרגיע נפשה.
ועל שפת הים, בתולה זו, תַמָּה,
עוגב לה בנתה, את תפילתה יהדהד.
וצלילים אדירים מבֶּטֶן כְּלִי-שיר
הרעימו בחֲלָלָהּ של רומא העיר.

גר אהובי בארץ צפון | אנדרו לנג (1912-1844)

[מוזיקה מאת אדוארד אלגר למקהלה א'קאפלה]

גר אהובי בארץ-צפון,
מגדל אפלולי כְּסוי-יֶרֶק היה לו מעון,
והרחק נשקפו חול ושפך-גלים אפרפר
מבין מקלעות ירוקות של ענפי היער.

והשמש נמוגה כליל אל לילה של קיץ צפוני,
ועדרי צבאים זרים-מוזרים, כסופים-לבנים
בעד אפרורית היער, נוצצים, הגיחו הֲלוֹם,
ונסו-ברחו כִּרְפָאִים עם עלות היום.

הספד | ויסטן אודן (1973-1907)

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

חוות הנגונג (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.

הצעיר עם פרח הציפורן (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: סיפורי חורף, זמורה-ביתן, 1985]
בראשית המאה היה באנטוורפן ליד הנמל מלון קטן ושמו "מלון המלכה". היה זה מוסד מהוגן ונקי, ורבי-חובלים התאכסנו שם עם נשותיהם.

ערב אחד במארס נכנס למלון צעיר שקוע במרה-שחורה. בדרכו מן הנמל מן הספינה שהביאה אותו מאנגליה, הרגיש שהוא האדם הבודד בתבל. לא היה לו איש לשפוך לפניו את מרי-לבו כי הבריות חשבו עליו מן הסתם שהוא בר-מזל בטוח-מרע, צעיר מעורר קנאה.

סופר היה, שספרו הראשון נחל הצלחה גדולה. הציבור קידם אותו בהתלהבות; המבקרים היללוהו פה אחד. הוא התעשר לאחר שידע מחסור כל ימיו. הספר תיאר, מניסיון חייו, את מנת-חלקם הקשה של ילדי עניים והביא אותו בחוגם של גברים ונשים בני-תרבות ויפי-נפש ששאפו לשנות את פני החברה. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות והוא אף קשר את גורלו בהם כשנשא לאישה עלמה יפהפייה, בתו של מדען מפורסם, שהעריצה אותו. עתה היה בדרכו לאיטליה, בלוויית אשתו, להשלים את ספרו השני, וכאשר עלה מן הנמל היה כתב-היד בתיקו. אשתו יצאה ימים אחדים לפניו כי ביקשה לסור בדרך אל בית ספרה הישן בבריסל. "טוב יהיה אם אהרהר ואשיח בדבר-מה זולתך", אמרה בחיוך. כעת המתינה לו ב"מלון המלכה" ולא תרצה להרהר ולהשיח אלא בו.