חודש: דצמבר 2016

"זה היה רצון האל", אמרה טרינידד, "אחרת הייתי לוקחת את הרכבת של יום רביעי או של יום שישי מליבֶּרטָד אל אוֹבּרֶגוֹן. אך חמישי היה יום שוק באוֹבּרֶגוֹן, ויכולתי לקנות בזול מטליות וכפתורים וחוטי אריגה. בגלל שהייתי בת שש עשרה וטיפשה, סניורה, לא הייתי מוכנה לתינוק שהיה לי בבטן כבר כמעט שבעה חודשים".

טרינידד ישבה עם שֶֹרה אוֶורטוֹן בצלו המתרחב והולך של עץ המֵילה, על ספסל של קורות אורן שהיה זקוף כמו דרגש של כנסייה. מולן היה גן מוקף חומה, שגפנים תשושות וחבצלות קמלות עמדו בו שמוטות-ראש בחום אחר-צהריים של אפריל. השמש הבלתי-מתפשרת שיתקה עדיין את האוויר ואפתה את האדמה, אף שקרניה התלכסנו מן המערב כמעט במאוזן.

אבק מן הכביש פידר את נעלי הבית השטוחות השחורות של טרינידד. בסל של חוטי תיל נשאה עשר ביצים קטנות. כששֶֹרה שאלה אותה למחירן, אמרה טרינידד: "כמה שתרצי לשלם". שֶֹרה אוורטון השגיחה כי את הביצים הטילו תרנגולות שמחייתן הזעומה היא על קש ועשבים שוטים ועל תלוליות של אשפה, ושילמה קצת יותר ממחירן של שתים עשרה ביצים גדולות בסופרמרקט בעיר.

המשך קריאה "%s"

איש לא יֵדע לעולם את האמת לאשורה בפרשה זאת, למרות שנשים עשויות מפעם לפעם ללחוש אותה זו לזו אחרי ריקוד, או כשהן אוספות את שערן לקראת הלילה ומשוות רשימות של קרבנות. כמובן, גבר אינו מסוגל לסייע במטלות הללו. לפיכך הסיפור יסופר מבחוץ, בעלטה, ולאו דווקא לדִיוקוֹ.

לעולם אל תהלל אחות באוזני אחותה בתקווה שמחמאותיך יגיעו לאוזניים הנכונות ובכך יכשירו לך את הקרקע לבָּאות. אחיות הן בראש ובראשונה נשים ורק אחר כך – אחיות; ויסתבר לך שרק הסבת נזק לעצמך.

סוֹמָרֵז ידע זאת כשגמר אומר לבקש את ידה של הבכירה, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז היה איש מוזר ולו מעט סגולות (ככל שגברים היו מסוגלים לזהות), ועם זאת היה אהוד על הנשים, והיה מצויד ביוהרה שיכלה להספיק למועצת המשנה-למלך כולה עם שארית לסגל של ראש המטה הכללי. הוא לא היה איש צבא. נשים רבות מאוד גילו עניין בסוֹמָרֵז, אולי כי נוהגו אליהן היה פוגעני. אם תסטור לפוני על אפו בראשית היכרותכם, ייתכן שלא יאהב אותך, אבל יגלה עניין רב בתנועותיך משם ואילך. העלמה קוֹּפּלֵיי הייתה נחמדה, שמנמנה, לוקחת-לב ונאה. הצעירה לא הייתה יפה כמוה, ולגברים מסוימים היה סגנונה דוחה ואף מרתיע. לשתי האחיות היה בעצם מבנה גוף זהה, והן דמו מאוד זו לזו במראה ובקול, ועם זאת לא היה ספק קל שבקלים מי מהן נחמדה יותר.

המשך קריאה "%s"

[מתוך: ידידה מאנגליה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993]

הנסיעה מנמל-התעופה במונית-מים עברה עלי כמצופה בחיל ורעדה. כשהיא נורֵית בין העמודים שסימנו את נתיב התחבורה במרכז המתערסל והמתנודד, או משייטת במהירות בשובלו של כלי-שיט גדול יותר, היה נדמה כי סירת המנוע משקיעה מאמץ כביר רק כדי להשיק לחלקת-המים. צנופה בפחד בתא-הנוסעים הקטן ומרתיעה על מקומי כל אימת שנתקלנו בגל, הרגשתי איך החרדה מטפסת אל גרוני, אל בטני. ירד גשם, כמובן. המעט שהצלחתי לראות מבעד לחלונות המוכתמים-טיפות היה ים של אפרוריות מתנחשלת. השמים והמים נדמו כנמזגים זה בזה לאחדות משמימה. ענן מנמיך-שוט ונחשולי מים, הם ותנועת הפרכוס של הסירה, העמידו במבחן את הסבולת שלי. ונציה, שרטוט-מִתאר, קרום דק של בניינים המתבדל בקושי מקו-האופק, נראתה כקבורה בים. השתאיתי לשאננותם של הוונציאנים, העולים בלי הרף לסירות ויורדים מהן, מְגשרים על מרווח-המים המטלטל ברגל אדישה, מתעלמים מהחתולים המחליקים כה וכה כצללים, עובדים את אלוהים בכנסיות נועזות המתנוססות על שוניות ואיים. עיר של מחצבים, המצמיחה מבועי מים במקום עצים, גשרים במקום גנים.

המשך קריאה "%s"