הקרוב והרחוק I תומס וולף (1938-1900)

בעיבורי עיר קטנה, על שיפוע-אדמה הנמשך ממסילת הברזל מעלָה, עמד בית קטן מטופח של קורות לבנות, מקושט בתריסים ירוקים משובבי-עין. מצדו האחד של הבית הייתה גינה ערוכה במשטר ערוגות-ערוגות של שתילי ירקות, והייתה סוכת גפנים שהבשילו מאוחר באוגוסט. בחזית הבית עמדו שלושה אלונים עצומים, שסוככו עליו בצִלם הנקי העבות בעונת הקיץ, ומצדו השני הייתה משוכה של פרחים עליזים. שרתה על המקום אווירה של סדר וניקיון, של חסכנות ושל נוחות צנועה. יום יום, דקות אחדות אחרי שתיים בצהריים, עברה כאן רכבת בינעירונית. הרכבת הגדולה, אחרי שעצרה למרחב-נשימה בעיר הסמוכה, התחילה ברגע זה להתארך קרון-קרון אל הילוכה הרגיל, אך עדיין לא הגיעה אל מלוא האיצה של מהירות-שיא. בהתנדנדות מדודה נגלתה הרכבת לעין, חלפה במהירות בתנועת טלטול נמרצת של הקטר, ברעם חלק כבוש של הקרונות הכבדים על הפלדה, ואז נעלמה במנהרה הפתוחה לשמים. …

העלמה בְּריל I קתרין מנספילד (1923-1888)

אף כי בחוץ היה יפה להפליא – שמים כחולים זרויים זהב, ובהרות גדולות של אור כמו יין לבן מותזות על "הגנים הציבוריים" [במקור Jardins Publiques] – שמחה העלמה בריל כי החליטה להצטייד בפרווה. האוויר לא זע, אך כשפתחת את הפה הורגשה צינה קלה, כמו זו העולה מכוס מים קרים מאוד לפני שלוגמים, ומעת לעת צנח לו עלה, מאי-שם, מהשמים. העלמה בריל הרימה את ידה ונגעה בפרווה. חפץ קטן חמוד! היה נחמד להרגיש אותו שוב. אותו אחר צהריים הוציאה אותו מקופסתו, ניערה את גבישי הנפטלין, הברישה אותו היטב  ושפשפה והעירה לחיים את העיניים הקטנות העוממות. "מה קורה לנו?" אמרו העיניים הקטנות הנוגות. הו, כמה מתוק לראות אותן מזדנקות אליה שוב מן הפלומה האדומה!… אבל החוטם, עשוי מאיזה חומר שחור, לא היה יציב בכלל. בטח חטף מכה, איכשהו. לא חשוב – טבילה קטנה בשעוות-איטום שחורה בבוא הזמן – כשיהיה ממש הכרחי… נוכל קטן! כן, באמת כך הרגישה כלפיו. נוכל קטן שנושך את זנבו ממש ליד אוזנה השמאלית. כמעט שהסירה אותו מעליה והניחה בחיקה וליטפה אותו. היא הרגישה עקצוץ בידיה ובזרועותיה; כנראה מההליכה. וכשנשמה, משהו קל ועצוב – לא, לא בדיוק עצוב – משהו רך כאילו זז לה בחזה.