הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.