לואיז I סומרסט מוהם (1965-1874)

לעולם לא אבין למה זה טרחה לואיז סביבי, מדוע השקיעה בי זמן או עניין. לאהוב לא אהבה אותי, וידעתי כי מאחורי גבי לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנותי. מחמת אנינות-יתר לא דיברה דברים מפורשים, אך בעזרת רמז מלווה אנחה ומחווה קטנה בידיה היפות הצליחה להבהיר את כוונתה. אמת, היכרנו זה את זו היכרות כמעט אינטימית עשרים וחמש שנים, ועם זאת היה לי קשה להאמין כי עובדה זו נחשבה הרבה בעיניה. היא חשבה עלי שאני ברוטלי, ציני וולגרי. לפלא היה בעיני שלא הניחה לי לנפשי. כלל וכלל לא; למען האמת לא חדלה להזמין אותי לסעוד אתה בצהריים או בערב, ופעם-פעמיים בשנה הייתה מבקשת כי אבוא לשהות בסוף השבוע במעונה שמחוץ לעיר. אולי ידעה כי אני היחיד שמכיר את הפרצוף שמאחורי המסכה וקיוותה כי במוקדם או במאוחר אבוא גם אני לכלל הכרה כי …

ידיד בשעת צרה I סומרסט מוהם (1965-1874)

כבר שלושים שנה אני מנסה לתהות על קנקנם של רֵעַי בני-האדם. אינני יודע עליהם הרבה. כשלעצמי, הייתי מהסס להעסיק משרת לפי מראה פניו, ועם זאת, על פי רוב אנחנו שופטים אדם לפי פניו. אנחנו מסיקים מסקנות לפי צורת הלסת, לפי הבעת העיניים, לפי מתווה הפה. האם סכום הפעמים שצדקנו גדול יותר ממספר הטעויות? תמהני. הסיבה שרומנים ומחזות לא פעם אינם נאמנים למציאות היא כי המחברים צרים את הדמויות, אולי בעל כורחם, בתבנית אחידה. הם אינם מרשים לעצמם לעצב אותן כישות רצופת-סתירות כי אז הן תהיינה בלתי-מובנות; ועם זאת, רובנו אנשים רבי-סתירות, כל אחד מאתנו אינו אלא אוסף אקראי של תכונות לא-עקיבות.

הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)

כשהייתי ילד קטן הכריחו אותי ללמוד בעל-פה משלים אחדים מאת לה-פונטיין והסבירו לי היטב את מוסר-ההשכל של כל אחד ואחד. בין אלה ששיננתי היה משל הנמלה והצרצר, שהתחכם לחקוק בתודעתו של הנוער את הלקח המועיל כי בעולם לא-מושלם חריצות משתלמת ועל קלות-דעת נענשים.