את שמחה? I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)

"תשבור לה את הידיים, תשבור לה את הרגליים," הייתה סבתא של לָקשמָן  אומרת על כּלתה, "ונראה אותה זוחלת לבקבוק שלה." היה היגיון במה שאמרה. אף על פי כן סירב אביו של לָקשמָן להרביץ לאשתו. "זאת אמריקה," אמר. "אני אלך לבית הסוהר ואת תשבי לך בהודו ותאכלי פּאקוֹרוֹת חמות [פּאקוֹרָה – לביבה מטוגנת של ירקות]".  לָקשמָן חשב שלא גברי מצד אבא לא לתפוס פיקוד.

אמא ובן I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)

"גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך וביקשתי מאלוהים שייתן את הנשימה שלא בשימוש לאחי בּירג'וּ."

במשפחה שלי, אף אחד לא היה בוגר במיוחד. אמא, שאהבתי אותה מאוד והיה לה לב זהב, הייתה איכשהו כמו ילדה – רגשנית ודברנית וקצת שוויצרית. אני זוכר שכאשר אחי ואני היינו ילדים ועדיין גרנו בהודו, הייתה אמא מתיישבת ליד שולחן האוכל שלנו בימי ראשון אחרי-הצהריים ומצווה על אחי ועלי שנחפש לה בראש שערות לבנות. אח שלי בּירג'וּ היה אז בן שתים-עשרה, ובאופן המרוגז הזה, של מי-שהוא-לא-פראייר, היה מזהיר אותה, "יום אחד אני עוד יתלוש לך את השערות האחרונות ואז תהיי קירחת."