המלאך על הגשר I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

יש סיכוי רב שראיתם את אמא שלי רוקדת ואלס על מחליקיים בזירת הקרח של "מרכז רוקפלר". היא בת שבעים ושמונה, אך כחושה ושרירית ולובשת בגד קטיפה אדום עם חצאית קצרה. הגרביונים שלה בצבע-עור והיא מרכיבה משקפיים. בשערה הלבן שזור סרט אדום, ובן-זוגה הוא אחד הדיילים של זירת-ההחלקה. אני לא יודע למה העובדה שהיא רוקדת ואלס על מחליקי-קרח מביאה אותי במבוכה שכזאת, אבל זה מה שקורה. בחודשי החורף אני מתרחק ככל האפשר מהשכונה ההיא, ומעודי לא נכנסתי לאחת המסעדות שליד הזירה לחטוף ארוחה. פעם, כשהזדמנתי לשם, ניגש אלי זר גמור, תפס בזרועי, הצביע על אמי ואמר, "תראה את הזקנה המשוגעת ההיא." הייתי מאוד נבוך. אני משער שעלי להיות אסיר תודה שהיא מתבדרת בכוחות עצמה ואינה עול על צווארי, אבל בכל הכנות הייתי מעדיף שתבחר לה שעשוע פחות מנקר-עיניים. בכל פעם שאני נתקל בקשישות אומרות-כבוד, שמסדרות כריזנטמות באגרטל או מוזגות תה, אני נזכר באמי שלי, לבושה כמו נערת-מלתחה, הודפת איזה דייל-בתשלום במרחבי הזירה בלב העיר השלישית בגודלה בעולם.

החלקה אמנותית למדה אמי בכפר הקטן בניו-אינגלנד ששמו סנט בּוֹטוֹלפס, מקום הולדתה, והחלקה במקצב הוואלס היא ביטוי לזיקה שלה אל העבר. ככל שהיא מזקינה גדלים געגועיה לעולם נעוריה הפרובינציאלי ההולך ונעלם. היא אישה חזקה, כפי שאתם מתארים לכם, אבל אינה מחבבת שינויים. קיץ אחד הסדרתי לה שתטוס לטולדו [טולדו במדינת אוהיו] לבקר חברים. הסעתי אותה לשדה-התעופה ניוּאַרק. נראָה שהיא מוטרדת מאולם–ההמתנה עם הפרסומות המוארות, התקרה הקמורה ומעמדי הפּרדה המיוסרים הנוגעים-ללב לצליליה הרועמים של מוזיקת טנגו בלתי-פוסקת. היא לא מצאה בזה שום עניין או יופי, ובהשוואה לתחנת הרכבת בסנט בּוֹטוֹלפס זה היה אכן רקע מוזר לפרדה. הטיסה התעכבה בשעה ואנחנו ישבנו באולם ההמתנה. אמא נראתה עייפה וזקנה. אחרי המתנה של חצי שעה היא התחילה להראות קשיי נשימה ברורים. היא הניחה יד פשוטת-אצבעות על קדמת שמלתה והחלה להתנשם ולהתנשף כאילו היא מתייסרת בכאבים. פניה נעכרו והסמיקו. העמדתי פנים שאינני מבחין. כשהכריזו על בואו של המטוס, קמה על רגליה וקראה: "אני רוצה הביתה! אם אני צריכה למות פתאום אני לא רוצה למות במכונה מעופפת!" פדיתי את הכרטיס שלה והסעתי אותה חזרה לדירתה, ולא הזכרתי שוב את ההתקף הזה לא באוזניה ולא לפני שום אדם אחר, אך הפחד שלה הקפריזי או אולי הנוירוטי ממוות בהתרסקות מטוס היה הצצה הראשונה שלי אל איך, ככל שהזדקנה, מתרבים על דרכה הסלעים והאריות הלא-נראים וכמה זרים ומוזרים הנתיבים שבחרה לה, ככל  שהעולם דמה כמְשנה את גבולותיו ונהיה יותר ויותר בלתי-מובן.

בפרק-הזמן שאני כותב עליו, הרביתי גם אני לטוס. העסקים שלי הובילו אותי לרומא, לניו-יורק, לסן-פרנציסקו ולוס-אנג'לס, ולא פעם יצא שטסתי בין הערים האלה אחת בחודש. אהבתי לטוס, אהבתי את בוהק השמים בגובהי-גבהים. אהבתי את הטיסות מזרחה כשאפשר לראות מנמלי התעופה את שולי הלילה נעים מעל היבשת, וכאשר שעונך הקליפורני מורה על השעה ארבע, עקרות הבית של גרדן-סיטי  [עיר בבנגלור שבהודו] מדיחות את כלי ארוחת-הערב והדיילת במטוס מחלקת סיבוב שני של משקאות. לקראת סוף הטיסה האוויר מעופש. אתה עייף. חוט הזהב בריפוד של המושב סורט לך את הלחי, ולרגע אופפת אותך הרגשת גלמוּדוּת, הרגשה ילדותית זעופה של ניכור. כמובן, קורה שאתה מוצא שכנים נחמדים למושב, או שכנים טרחנים, אבל רוב הנסיעות בגבהים האלה הן בשליחות צנועה וארצית. הקשישה ההיא שטסה מעל לקוטב הצפוני, נושאת עמה צנצנת של רגל קרושה לאחותה בפריז, והאיש לידה מוכר מדרסים מחיקוי-עור. לילה אפל אחד כשטסנו מערבה, חצינו את קו פרשת-המים, אך עדיין היינו במרחק שעת טיסה מלוס-אנג'לס, עדיין לא התחלנו לנחות והיינו בגובה כזה שהלכה לאיבוד כל תודעת הבתים, הערים והאנשים שמתחתינו. ראיתי תצורה, שריד של אור, כמו אורות שבוערים לאורך שפת-ים. אין שפת-ים בחלק זה של העולם, וידעתי כי אף פעם לא אדע אם שולי מדבר או  צוק או הר הם סיבתו של גלגל האור הזה, אך באלמוניותו – במרחק ובגובה הללו – הוא נראה כמו עולם חדש מבליח, כמו רמז דק להתיישנותי-אני, לתקופת-חיי המאוחרת, למיעוט הבנתי לא פעם את הדברים שרואות עיני. זו הייתה הרגשה נעימה, חפה מכל חרטה, להיות תקוע באמצעו של איזה מסע גלוי שאת סופו יבינו אולי בני.

כאמור, אני אוהב לטוס, איני סובל מאף אחת מחרדותיה של אמי. אחי הגדול ממני, מחמל לבה, הוא שירש את נחישות-הדעת שלה, את עקשנותה, את מערכת כלי האוכל מכסף וגם כמה ממשוגותיה. ערב אחד טלפן – לא נפגשתי אתו כשנה – ושאל אם יוכל לבוא אלינו לארוחה. שמחתי. אנחנו מתגוררים בקומה האחת-עשרה של בית-דירות, ובשבע וחצי הוא טלפן מהלובי וביקש שארד אליו. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו בפרטיות, אך כשנפגשנו בלובי הוא נכנס אתי למעלית והתחלנו לנסוע. ברגע שהדלתות נסגרו, ניכרו בו אותם סימני פחד שראיתי אצל אמי. זיעה בצבצה על מצחו והוא התנשף כמו באמצע ריצה.

"מה קורה, לכל הרוחות?" שאלתי.

"אני פוחד ממעליות," אמר בקול אומלל.

"ממה בדיוק?"

"אני פוחד שהבניין יתמוטט."

צחקתי – תגובה אכזרית, לכל הדעות. הכול נראה נורא מצחיק, חזיון בנייני ניו-יורק המתמוטטים זה על זה כמו פּינים במשחק כדורת ונופלים ארצה. מאז ומעולם עבר בינינו חוט של קנאה, ועמוק בפנים אני מודע לכך שהוא מרוויח יותר ממני, ושיש לו יותר מכל דבר ודבר, ולראות אותו מושפל – מרוסק – ציער אותי, אך בה-במידה, ולמרות הכול, גרם לי להרגיש כי כבשתי מקום ראשון במירוץ התחרותי שבבסיס היחסים שבינינו. הוא הבן הבכור, הוא הבן האהוב, אבל כשצָפיתי באומללותו במעלית הרגשתי שהוא אחי המבוגר המסכן, שמצוקתו הדבירה אותו. לא יותר. במבואה הוא עצר רגע כדי לאזור כוח והסביר כי הוא סובל מהפוביה הזאת כבר למעלה משנה. הוא נפגש עם פסיכיאטר, אמר לי. לא התקבל רושם שזה מועיל לו. ברגע שיצא מהמעלית התאושש לגמרי, אך שמתי לב שהוא מתרחק מהחלונות. כשהגיעה זמנו ללכת, ליוויתי אותו למסדרון. הייתי סקרן. כשהגיעה המעלית לקומה שלנו, הוא פנה אלי ואמר: "אני חושב שאני ארד במדרגות." הובלתי אותו אל המדרגות וירדנו לאט-לאט אחת-עשה קומות. הוא לפת את המעקה. נפרדנו בלובי ואני עליתי במעלית וסיפרתי לאשתי על החשש שלו שהבניין יתמוטט. זה נראה לה מוזר ועצוב, וכך גם לי, אבל גם מאוד מצחיק.

אבל לא היה מאוד מצחיק כאשר כעבור חודש עקרה החברה שבה עבד לקומה החמישים ושתיים של בניין משרדים חדש והוא נאלץ להתפטר. אינני יודע מה הסיבות שבהן הסביר את התפטרותו. עברו שישה חודשים עד שמצא עבודה במשרד בקומה השלישית. יצא לי לראותו בשעת דמדומים חורפית אחת בפינת שדרת מדיסון ורחוב חמישים ותשע, ממתין לחילופי האור ברמזור. הוא נראה גבר אינטליגנטי, מתורבת ולבוש היטב, ואני תהיתי כמה מן האנשים שהמתינו אתו לחצות את הכביש עשו את דרכם בתוך חורבן של הזיות מופרכות, שבו הרחוב נדמה להם כמבול והמונית הקרבה נהוגה בידי מלאך המוות.

על פני האדמה הוא היה בסדר גמור. אשתי ואני שהינו סוף-שבוע אחד בביתו בניו-ג'רזי עם הילדים, והוא נראה בריא ושפוי. לא שאלתי על הפוביה שלו. נהגנו חזרה לניו-יורק ביום א' אחר-הצהריים. כשהתקרבנו לגשר ג'ורג' וושינגטון ראיתי סערת-רעמים מתקבצת מעל העיר. ברגע שעלינו על הגשר היכתה רוח עזה במכונית וכמעט שמטה את ההגה מידי. היה נדמה לי כי אפשר לחוש את המבנה העצום מתנדנד. בחצי הדרך על הגשר דימיתי שאני מרגיש את הכביש קורס. לא ראיתי שום סימני התמוטטות ובכל זאת הייתי משוכנע שעוד רגע יתפצח הגשר לשניים ויטיל את טורי התחבורה של יום א' מטה אל המים האפלים. האסון שציירתי לי הפיל עלי פחד-מוות. ברכַּי פּקוּ וכבר לא הייתי בטוח שאצליח לבלום את המכונית בשעת הצורך. ואז תקפו אותי קשיי נשימה. רק אם פתחתי את פי לרווחה ושאפתי, הייתי מסוגל להכניס קצת אוויר פנימה. לחץ-הדם שלי הושפע מכל אלה, והתחלתי להרגיש שראייתי מתערפלת. תמיד הייתי סבור כי לפחד יש מסלול משלו, ובשיאו הגוף וגם הנפש מגוננים על עצמם על ידי יניקה ממקור חדש ורענן של כוח. ברגע שחציתי את מרכזו של הגשר החלו הכאב והאימה להתפוגג. אשתי והילדים היו עסוקים בהתפעלות מן הסערה ולא נראָה שהם משגיחים בעווית שאחזה בי. החשש שלי היה כפול: שהגשר יתמוטט ושהם יבחינו בפאניקה שקפצה עלי.

ניסיתי להעלות בזיכרון איזה אירוע באותו סוף-שבוע שיכול היה להסביר את הפחד המגוחך שגשר ג'ורג' וושינגטון עלול להתנפץ בסערת-הרעמים, אלא שהיה זה סוף-שבוע נעים, וגם בחינה מדוקדקת ביותר לא העלתה שום סיבה לעצבנות-האימים ולהתקף החרדה. ימים אחדים לאחר מן היה עלי לנסוע לאולבָּני, ולמרות שהיום היה בהיר ולא הייתה רוח, עדיין עמד בי במלוא חריפותו זכר ההתקף הקודם. נצמדתי אל הגדה המזרחית של הנהר הרחק ככל האפשר צפונה עד טרוי, ושם נמצא לי גשר קטן מהסוג הישן שהייתי מסוגל לחצות בנחת. על ידי כך הארכתי את הדרך בחמישה-עשר או עשרים מייל, ולהערים על הנסיעות שלך מכשולים תמוהים וסמויים מן העין הוא עניין משפיל. את הדרך חזרה מאולבני עשיתי באותו המסלול עצמו, ובבוקר המחרת ניגשתי לרופא-המשפחה וסיפרתי לו שאני מפחד מגשרים.

הוא צחק. "דווקא אתה," אמר בלעג. "כדאי שתיקח את עצמך בידיים."

"אבל אמא מפחדת ממטוסים," אמרתי. "ואח שלי שונא מעליות."

"אמא שלך בת יותר משבעים," אמר, "והיא אחד האנשים הכי מיוחדים שפגשתי. לא הייתי מביא אותה בתור דוגמה. ומה שנחוץ לך הוא קצת יותר 'עמוד-שדרה'."

זה כל מה שהיה לו להגיד, ואני ביקשתי שימליץ לי על אנליסט. כיוון שפסיכואנליזה אינה כלולה לדעתו במדע הרפואה, הוא אמר שזהו בזבוז זמן וכסף, אך היות שחש מחויבות לסייע לי, הוא נתן לי את שמו וכתובתו של פסיכיאטר, שאמר כי הפחד שלי מגשרים הוא ביטוי על פני השטח של חרדה מושרשת היטב ושעלי לעבור אנליזה על כל שלביה. לא היה לי לא הזמן ולא הכסף לכך ובעיקר לא האמון בשיטותיו של הרופא כדי שאפקיד את עצמי בידיו ואמרתי שאנסה להסתדר לבד.

ברור שיש אזורים של סבל אמיתי וסבל כוזב, ושלי היה קולני. שנות נעורי וילדותי היו של מצוקה גדולה ומנגד של שמחה; האם פחד-הגבהים שלי הוא תהודת השנים הללו? הרעיון שמהמורות בלתי-נראות פוסקות מה הם חייך אינה נסבלת, והחלטתי אפוא לקבל את עצתו של רופא המשפחה ולתבוע מעצמי יותר מן הרגיל. בהמשך השבוע היה עלי להגיע לנמל-התעופה אָיידלוָיילד, ובמקום לנסוע באוטובוס או מונית נסעתי במכוניתי. על גשר טְריבּוֹרוֹ כמעט איבדתי את ההכרה. כשהגעתי ליעד הזמנתי לי כוס קפה אך ידי רעדה והקפה ניתז על הדלפק. האיש שעמד לידי גיחך ואמר שבטח עבר עלי לילה משהו-משהו. האם יכולתי לספר לו שעליתי על יצועי מוקדם ופיכח, אבל אני מפחד מגשרים?

בשעה מאוחרת של אחר הצהריים טסתי ללוס-אנג'לס. נחתנו בשעה אחת לפי שעוני, אך הזמן המקומי בקליפורניה היה רק עשר. הייתי עייף ונסעתי במונית למלון שבו אני שוהה בדרך כלל, אך התקשיתי להירדם. מחוץ לחלון חדרי עמד פסל עצום של אישה צעירה, פרסומת למועדון-לילה בלאס-וגאס. היא סבבה לאט על מקומה באלומה של אור. בשתיים אחרי חצות כבֶה האור, אך היא ממשיכה להסתובב באי-מנוח כל הלילה. אף פעם לא ראיתי אותה מפסיקה להסתובב, ואותו לילה שאלתי את עצמי מתי הם משמנים את הציר שלה ושוטפים את כתפיה. רחשתי לה כמין חיבה היות ששנינו לא היינו מסוגלים לנוח, ותהיתי אם יש לה משפחה – אולי אמא של ילדה-שחקנית, ואבא חצי-מתפקד שנוהג באוטובוס עירוני בקו פּיקוֹ-מערב. ממול הייתה מסעדה, ואני עקבתי בעיני אחרי אישה שתויה בשכמיית צובל שהובלה החוצה אל מכונית. פעמיים כמעט נפלה. האורות הצולבים מן הדלת הפתוחה, השעה המאוחרת, שכרותה של האישה, הדאגה לשלומה מצד האיש שעמה – כל אלה, חשבתי לי, משווים למעמד רושם טורד ובודד. ואז שתי מכוניות, שדמו כדוהרות במורד שדרת סנסט, בלמו ברמזור שמתחת לחלוני. שלושה אנשים התגודדו החוצה מכל מכונית והתחילו מתכתשים. אפשר היה לשמוע את המהלומות נוחתות על העצמות והסחוס. ברגע שהתחלפו האורות ברמזור הם קפצו חזרה למכוניות ודהרו משם. התִגרה, כמו גלגל-האור שראיתי מן המטוס, דמו כמו אות לעולם חדש, אך הפעם בצורת ברוטליות ותוהו-ובוהו. ואז נזכרתי כי עלי לנסוע לסן-פרנציסקו ביום חמישי וכי מצפים לי בברקלי לארוחה קלה בצהריים. פירוש הדבר הוא לחצות את גשר סן-פרנציסקו-מפרץ- אוקלנד, ואני ציינתי לעצמי לקחת מונית לשני הכיוונים ולהשאיר את המכונית ששכרתי בסן-פרנציסקו במוסך של המלון. שוב ניסיתי למצוא הסבר לפחד שלי מפני התמוטטות הגשר. האם אני קורבן לאיזו התעללות מינית בצעירותי? חיי היו שאננים, משולחי-רסן, ומקור של הנאה עצומה, אך האם היה בהם איזה סוד המצריך טיפול של בעל-מקצוע? האם הנאותי היו כולן העמדות-פנים והתחמקויות ואינני אלא מאוהב באמי הזקנה בתלבושת ספורט-הקרח שלה?

עוד אני צופה בשדרת סנסט בשלוש לפנות בוקר עלה בדעתי כי אימת-הגשרים שלי היא ביטוי לחרדתי, הכמוסה באי-הצלחה, ממה שהעולם הפך להיות. אני נוהג לי בנחת בפרברי קליבלנד וטולדו – חולף על פני מקום הולדתה של "הנקניקייה הפולנית [גרסה של נקניקייה לפי מרכיביה]" על פני דוכני "באפאלו המבורגר [המבורגר מבשר תאו]", מגרשי המכוניות המשומשות והמונוטוניוּת האדריכלית. אני מכריז שאני נהנה פה ושם לצעוד לאורך שדרת הוליבוד בימי א' אחר-הצהריים. אני מהלל בחדווה את שמי הערב התלויים מעבר לדקלים הפרועים המיובאים ממרחק בשדרת דוֹהְני, מזדקרים על רקע הזוהר המלובן כמו שורה על פני שורה של סחבות רטובות. דְלוּת' ואיסט סֶנֶקָה מקסימות, ואם הן לא, פשוט תָסיט את המבט. כיעורו הנורא של הכביש בין סן פרנציסקו ופּאלו-אלטו הוא לא יותר מאשר חיפושם של גברים ונשים הגונים אחר מקום-מגורים מהוגן. כנ"ל לגבי סן פדרו [שכונה בלוס אנג'לס] והחוף ההוא כולו. אך גובהם של גשרים הוא חוליה אחת שלא הייתי מסוגל לחשל או להלחים בשרשרת המזויפת הזאת של ויתורים. האמת היא שאני שונא כבישים מהירים ו"באפאלו המבורגר". מדכאים אותי דקלים מיובאים ממרחק ותכניות מונוטוניות של בנייה למגורים. המוזיקה הבלתי-פוסקת ברכבות-בתעריף-מיוחד מעצבנת אותי. מרגיז אותי שעוקרים שלטי-חוצות ותיקים. מדאיגות אותי עד כְּלות האומללות והשכרות שאני מגלה בין חברי, אני מתעב את התַחמנוּת לסוגיה שאני רואה סביבי. ושם, תחת פסגת קימורו של הגשר ניחתה בי פתאום ההכרה בחריפותם ומרירותם של רגשותי כלפי החיים המודרניים ובעזותה של כמיהתי לעולם תוסס יותר, פשוט ושוחר-שלום.

אך את שדרת סנסט לא היה ביכולתי לתקן, ועד שאוכל, עדיין לא הייתי מסוגל לחצות את גשר סן פרנציסקו-מפרץ אוקלנד. מה כן יכולתי לעשות? יכולתי לחזור לסנט בוטולפס, להתעטף במקטורן נורפוק [דגם אנגלי; נועד במקור לעיסוקי פנאי ולציד.] ולשחק קלפים בתחנה לכיבוי אש [הרמז לספרו של פרנק סמית' "מסעותיו של חוליגן שמח"]? יש רק גשר אחד בכפר ואדם יכול להטיל אבן לצדו השני של הנהר.

בשבת הגעתי מסן פרנציסקו הביתה ומצאתי שם את בתי שחזרה לחופשת סוף-השבוע. ביום א' בבוקר ביקשה שאסיע אותה  לבית ספרה בג'רזי. זה היה בית ספר באוריינטציה דתית, והיה עליה לשוב בעוד מועד למיסה של תשע בבוקר. עזבנו את הבית קצת אחרי שבע. בדרך דיברנו וצחקנו ואני התקרבתי לגשר ג'ורג' וושינגטון ולמעשה אף עליתי עליו בלי שאזכר בחולשתי. לא היו שום סימני אזהרה. ההתקף התרחש בבת-אחת. ברכי פקו, שאפתי אוויר בקושי ועוד מעט והתערפלה ראייתי. בד בבד הייתי נחוש בדעתי להסתיר מבתי את התסמינים האלה. הגעתי לקצה השני של הגשר אחוז כולי חלחלה קשה. בתי כנראה לא שמה לב. הבאתי אותה לבית הספר בזמן, נשקתי לה לפרדה ופניתי לשוב הביתה. חצייה חוזרת של גשר ג'ורג' וושינגטון לא באה בחשבון. החלטתי לנסוע צפונה אל נַאיָאק ולחצות על גשר טַאפָּן זי. ממה שזכרתי הוא היה הדרגתי יותר ומחובר אל גדותיו בחיבור אמיץ יותר. בעת הנסיעה בשדרה לאורך גדתו המערבית של הנהר הרגשתי שחסר לי חמצן ופתחתי את חלונות המכונית. האוויר הצח עזר כמדומה אבל רק לזמן קצר מאוד. יכולתי לחוש איך הולכת ומתפוגגת בי תחושת המציאות. שולי הדרך והמכונית עצמה נדמו פחות ממשיים מחלום. היו לי כמה ידידים בסביבה ושקלתי לעצור אצל אחד מהם למשקה, אך השעה הייתה קצת אחרי תשע בבוקר, וחשבתי כמה מביך יהיה לבקש משקה כל כך מוקדם ולהסביר שאני פוחד מגשרים. חשבתי שהרגשָתי עשויה להשתפר אם אדבר עם מישהו ועצרתי בתחנת דלק וקניתי קצת דלק, אבל העובד היה ישנוני וממעט בדיבור ולא יכולתי להסביר לו כי לדבר אתו הוא עניין של חיים ומוות בשבילי. עתה כבר נמצאתי על הכביש המהיר ושאלתי את עצמי מה הבררות שבידי אם אינני מסוגל לחצות את הגשר. יכולתי לטלפן לאשתי ולבקש שתארגן בשבילי איזה סידור העברה, אבל היחסים בינינו כללו לא מעט עניינים של כבוד עצמי והעמדת פנים ולהודות בפה מלא על האיוולת הזאת היה מחבל תקינותם של הנישואים. יכולתי לטלפן למוסך שלנו ולבקש שישלחו נהג שיסיע אותי הביתה. יכולתי להחנות את המכונית ולהמתין עד השעה אחת, מועד פתיחתם של הברים, ולסבוא ויסקי, אך את מעט הכסף שעמי כבר הוצאתי על דלק. החלטתי להמר ונכנסתי לפנייה שהוליכה לגשר.

כל הסינדרומים חזרו, וביתר חומרה מאי-פעם. האוויר נפלט מריאותי כאילו ספגתי מהלומה. שיווי-משקלי התערער במידה כזאת שהמכונית חגה מנתיב אחד למשנהו. סטיתי הצידה ומשכתי בבלם-היד. הבדידות שבמצוקתי הייתה בלתי נסבלת. להיות אומלל באהבה נכזבת, להתייסר במחלה, או להתפלש בשכרות הם מצבים מכובדים לאין ערוך. נזכרתי בפרצופו של אחי, מכורכם ושמנוני מזיעה בתוך המעלית, ובאמי בחצאיתה האדומה, רגלה האחת מונפת בחן בעודה מחליקה אחורנית בזרועותיו של הדייל בזירת-הקרח, והיינו שלושתנו בעיני כגיבוריה של איזו טרגדיה עלובה, מרירה, עומסים מטענים כבדים מנשוא, מובדלים מיתר האנושות בידי מצבנו הביש. חיי חלפו ואינם, כל מה שאהבתי – אשליית האומץ, החִיות, התפיסה הטבעית של דברים. הלך לבלי שוב. בסוף אמצא את עצמי במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים האזורי, צורח כי הגשרים, כל הגשרים בעולם, מתמוטטים.

ואז בחורה צעירה פתחה את דלת המכונית ונכנסה. "לא חשבתי שמישהו ייתן לי טרמפ על הגשר," אמרה. נושאת הייתה מזוודת קרטון וגם – לא תאמינו – נבל קטן בכיסוי חסין-מים סדוק. שערה החום-בהיר הישר עבר סירוק חרוץ, היה משובץ פסים בלונדיים ופזור על כתפיה כמו שכמייה. פניה נראו מלאות ושמחות.

"את נוסעת הרבה בטרמפים?" שאלתי.

"כן."

"זה לא מסוכן לבחורה בגילך?"

"בכלל לא."

"את נוסעת הרבה?"

"כל הזמן. אני קצת שרה. מנגנת בבתי-קפה."

"מה את שרה?"

"הו, שירי-עם בעיקר. וגם קצת מוזיקה עתיקה – פרסל ודאולנד. אבל בעיקר שירי-עם… 'נתתי לאהובתי דובדבן בלי קצפת', " היא שרה בקול יפה אמיתי. " 'נתתי לאהובתי ליצן בלי מצנפת / סיפרתי לאהובתי סיפור בלי סיום / נתתי לאהובתי תינוק עם בלי כלום'. "

היא שרה לי לאורך גשר שנראה לי מבנה הגיוני ואיתן להפליא, ואפילו מרהיב, שעוצב על ידי אנשים אינטליגנטים כדי להקל את מסעותי, ומימיו של נהר הדסון שתחתינו היו מקסימים חן ושלווים. הכול חזר אלי –אשליית האומץ, עליצותה של החִיות, השלווה הנפעמת. השיר הסתיים כשהגענו לעמדת האגרה בגדה המזרחית והיא הודתה לי, אמרה שלום ויצאה מן המכונית. הצעתי שאקח אותה לכל מקום שתרצה, אך היא הנידה בראשה והלכה לדרכה, ואני נסעתי לכיוון העיר בתוך עולם, שאחרי ששוקם והוחזר לי, נראה עתה נפלא והוגן. כשהגעתי הביתה חשבתי לרגע לטלפן לאחי ולספר לו מה קרה, אולי יש מלאך גם על גדות המעלית, אלא שהנֶבל – הפרט האחד הזה – איים להציג אותי מגוחך או מטורף, ואני נמלכתי בדעתי.

הלוואי שיכולתי לומר כי אני משוכנע שתמיד תהיה איזו התערבות-של-חסד שתחלץ אותי ממצוקותי, אך אינני מאלה שמתגרים במזלם. לכן אמשיך להתרחק מגשר ג'ורג' וושינגטון, גם אם את גשרי טְריבּוֹרוֹ וטפן-זי אני חוצה בלי בעיות. אחי עדיין פוחד ממעליות, ואמא שלי, למרות שאינה גמישה כשהייתה, עדיין סובבת וסובבת וסובבת על הקרח.

2 תגובות בנושא “המלאך על הגשר I ג'ון צ'יבר (1982-1912)”

  1. סיפור לגמרי מדהים בביטוי שהוא נותן לפוביות שבטח לכל אחד מאיתנו יש, בצורה זו או אחרת. ביא לידי ביטוי גם את אימי התקופה בה אנו חיים.
    תרגום קולח המאפשר קריאה נינוחה שאינה נינוחה כלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *