[מתוך: ידידה מאנגליה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993]
הנסיעה מנמל-התעופה במונית-מים עברה עלי כמצופה בחיל ורעדה. כשהיא נורֵית בין העמודים שסימנו את נתיב התחבורה במרכז המתערסל והמתנודד, או משייטת במהירות בשובלו של כלי-שיט גדול יותר, היה נדמה כי סירת המנוע משקיעה מאמץ כביר רק כדי להשיק לחלקת-המים. צנופה בפחד בתא-הנוסעים הקטן ומרתיעה על מקומי כל אימת שנתקלנו בגל, הרגשתי איך החרדה מטפסת אל גרוני, אל בטני. ירד גשם, כמובן. המעט שהצלחתי לראות מבעד לחלונות המוכתמים-טיפות היה ים של אפרוריות מתנחשלת. השמים והמים נדמו כנמזגים זה בזה לאחדות משמימה. ענן מנמיך-שוט ונחשולי מים, הם ותנועת הפרכוס של הסירה, העמידו במבחן את הסבולת שלי. ונציה, שרטוט-מִתאר, קרום דק של בניינים המתבדל בקושי מקו-האופק, נראתה כקבורה בים. השתאיתי לשאננותם של הוונציאנים, העולים בלי הרף לסירות ויורדים מהן, מְגשרים על מרווח-המים המטלטל ברגל אדישה, מתעלמים מהחתולים המחליקים כה וכה כצללים, עובדים את אלוהים בכנסיות נועזות המתנוססות על שוניות ואיים. עיר של מחצבים, המצמיחה מבועי מים במקום עצים, גשרים במקום גנים. והיא גם חסרה אותו נועם-מזג נרחב, כמעט אופראי ומחובב בכל עת, המאפיין את מרכז איטליה. הוונציאנים הם אנשים נוגים ועדינים, שאינם נוטים להרמת הקול, לאכילה ושתייה בציבור, או למחוות רגשניות, מאור-פנים וחיבה. אפילו הילדים פה שקטים. עובדות אלה היו זכורות לי משהייה קודמת בוונציה, בראשיתו של קיץ אחד נפלא. אז הייתי נתונה במצב-רוח עגמומי בהשפעת דממתה וקיפאונה של העיר. הגונדולות המחליקות במחילותיהן הירוקות של התעלות דמו כמותנעות בכוחו של חלום. אך כעת נראָה שהעיר משוללת אפילו אותם חיי-דממה. היא נחה עמוק במים, לא משכנעת. תהיתי איך היא מסוגלת לשאת את כובד האבן שעמסה על עצמה. היא שוקעת, ככל הנראה. אך מאז ומתמיד היא נראתה שוקעת, ואולי למראה עמידתה זו, הרברבנית כל כך, המופרכת והמתגרה, נכונים הכול להאמין כי הדבר צפוי לקרות. את הסתלקותה מן העולם יראו כעונש על גבהות-לב.
ועם זאת, כתמיד, ברגע שירדתי מהסירה הקטנה והעלובה ועמדתי בביטחון יחסי על קרקע יבשה יחסית, מצאתיה יומיומית להתמיה. דמויות מוצקות לבושות שחורים עם תיקי פלסטיק חמקו אל חנויות אפלוליות, שהדיפו ריח חריף של נקניק מיוזע, או התעכבו ליד חלונות ראווה, שהוצגו בהם צנצנות זכוכית גבוהות, ובתוכן שטים זיתים או עיגולי גבינה קטנים חיוורים. בכיכר סן-מרקו, שבכל פעם נראתה קטנה יותר ממה שזכרתי, כבר הסתובבה קבוצת תלמידים, פרצופים שפלי-רוח תחת מגבעות קש בסגנון גונדוליירים, העיניים נמשכות אל היונים, הלאה מהכנסייה, שאת הפסיפסים שלה באו ללמוד. נעימות וינאיות עלובות נוסרו ביד לא-אמונה על כינורות בזמן ששתיתי שם את כוס הקפה הראשונה. העיר הייתה שקטה; רק מבקרים בודדים יהיו נכונים לבוא ממש בראשית העונה, שאז הערפילים מטחיבים את האוויר וסופות גשמים תכופות זורות בועות על חלקת-המים. בעודי יושבת שם ראיתי את השמים מקדירים, וברק חד הקדים את בואו של מבול-גשם כסוף; כמין תאורה נסתרת בחלל-האוויר האירה את הטיפות הכבדות שפגעו באדמה ושָבו וניתזו מעלה, שקופות כדגים. שעון הִרעים את השעה.
[…]
