הדרך ארוכה היא ורבה I סקוט פיג'ראלד (1940-1896)

אגב שיחה על אודות כמה מהטירות היותר עתיקות בטוריין, הוזכרו כלוב הברזל שלואי האחד-עשר כלא בו את קרדינל לה-בּלו שש שנים, והוזכרו צינוקי-אוּבְּלִייט ועוד זוועות מן הסוג הזה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אוּבּלִייטים, שהם בעצם בארות יבשות בעומק שלושים-ארבעים רגל שאדם נזרק לתוכן להמתין ללא-כלום. כיוון שיש לי נטייה לקלוסטרופוביה, ואפילו תא-שינה ברכבת הוא סיוט מובטח, הטביעו בי הצינוקים האלה רושם בל-יימחה. על כן רווח לי כשרופא בין הנוכחים סיפר את הסיפור הבא – כלומר רווח לי כשהתחיל את הסיפור שנראה שאין לו ולא כלום עם מסָכות-העינויים מן העבר. *** הייתה פעם אישה צעירה, גברת קינג שמה, שחייתה באושר רב עם בעלה. הם היו עשירים ומאוהבים מאוד, אך בעת לידת הילד השני היא שקעה בתרדמת ארוכה וניעורה ממנה במצב חמור של סכיזופרניה. להזיה שלה, שהיה לה איזה קשר עם …

יום מושלם לדְגיבָּנָנָה I ג"ד סלינג'ר (2010-1919)

תשעים ושבעה פרסומאים מניו-יורק היו במלון, ובגלל האופן שהם השתלטו על קווי שיחות-החוץ, נאלצה הנערה בחדר 507 לחכות מהצהריים ועד שתיים וחצי כדי לקבל את השיחה שהיא הזמינה. אבל היא ניצלה את הזמן. היא קראה מאמר בשם "סקס זה כיף – או גיהינום" במגזין לנשים במהדורת-כיס. היא שטפה את המסרק והמברשת שלה. היא הסירה את הכתם הקטנטן מהחצאית של החליפה בצבע בייז'. היא הזיזה את הכפתור בחולצה של זאקס [Saks – חנות אופנה בשדרה החמישית בניו-יורק]. היא תלשה מהשׁוּמה שלה שתי שערות שצצו שם לא מזמן. כשהמרכזנית צלצלה סוף-סוף לחדרה, היא הייתה ישובה על מושב החלון וכמעט סיימה למשוח בלכּה את ציפורני יד שמאל.

הטיול הקטן של מר לָאבדיי I אוולין ווֹ (1966-1903)

"תגלי שאבא לא השתנה הרבה," העירה ליידי מוֹפּינג כשפנתה המכונית ונכנסה בשערי בית המרפא המחוזי לחולי נפש.

"הוא לובש מדים מיוחדים?" שאלה אנג'לה.

"לא, יקירתי, מובן שלא. הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש."

זה היה ביקורה הראשון של אנג'לה והוא נערך לפי בקשתה.

העכבר I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תֵאוֹדוֹריק ווֹלֶר גודל מינקות ועד גיל העמידה בידי אם אוהבת, שראש דאגתה היה להעמיד חיץ בינו לבין מה שכינתה פניה הגסות יותר של המציאות. כשמתה, נעזב תאודוריק לנפשו בעולם שהיה מציאותי כמקודם, ולדעתו גס פי כמה מן המחויב. לאדם בעל מזג וסגנון-גידול כשלו, גם נסיעה פשוטה ברכבת הייתה מלאה טְרחוֹת של קטנוניוּת וצרימוֹת של מה בכך, ועד שהתרווח במושבו בקרון המחלקה השנייה בבוקר אחד של ספטמבר, עטו עליו תחושות טורדניות ואי-נחת רגשית כללית.

איך חגגנו את "יום האם" I סטיבן ליקוק (1944-1869)

שנה אחת הוחלט במשפחתנו לציין את "יום האם" בחגיגה מיוחדת כאות הערכה לאמא על כל הקורבנות שהקריבה למעננו במשך השנים. נעשֶה לה הפתעה – נשכור מכונית וניקח את אמא אחרי ארוחת הבוקר לטיול נפלא מחוץ לעיר. רק לעתים רחוקות יכלה אמא להרשות לעצמה פינוק כזה כי הייתה עסוקה בעבודות הבית כמעט כל הזמן.

הלילה שהמיטה נפלה I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

שלושת השחיינים והחנווני המשכיל I ויליאם סארויאן (1981-1908)

רוב ימות השנה היו תעלות-המים יבשות, וכשלא היו יבשות היו גועשות. כשהפשירו השלגים ברכסי הסיירה-נבאדה התחילו המים בתעלות לגעוש, ואי-משם, אלוהים יודע מניִן, הופיעו צפרדעים וצבים, נחשי מים ודגים. בתקופת האביב חפזו המים, ועמם מירוץ הלב. אך כשהתחלף יְרַק השדות בחוּם, והפרחים היו לפרי, והחמימות הייתה לכבשן לוהט, האטו התעלות את מרוצתן, ובלב פשטה עצלות. המים הראשונים שירדו מההרים והגבעות היו קרים, מהירים ומפחידים – קרים ושוקקים מכדי למשוך אליהם גוף עירום של ילד.

התספורת; או: הספָּר שנמר מלק את ראש דודו I ויליאם סארויאן (1981-1908)

מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים …

זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.

פרווה I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את נראית מודאגת, יקירתי," אמרה אלינור.

"אני מודאגת," הודתה סוזן; "לא בדיוק מודאגת, אבל חוששת. את מבינה, יום ההולדת שלי חל בשבוע הבא – "

"בת-מזל שכמוך," קטעה אותה אלינור, "שלי רק בסוף מרס."

"תקשיבי, בֶּרְטרָם נייט הזקן מגיע עכשיו לאנגליה מארגנטינה. הוא מין דודן רחוק של אמא שלי, ועשיר כל כך  שדאגנו תמיד שהקשר הזה לא ייעלם ככה סתם. גם אם לא פוגשים אותו או שומעים ממנו במשך שנים, הוא נשאר הדודן בֶּרְטרָם כשהוא בכל זאת מופיע. לא שהייתה לנו פעם תועלת ממשית ממנו, אבל אתמול צץ נושא היום הולדת שלי והוא ביקש שאודיע לו איזה מתנה אני רוצה."

"עכשיו אני מבינה את החששות," זרקה לה אלינור.