דגמים של אהבה I ויליאם מקסוול (2000-1908)

תרנגול הבָּנטָם של קייט טָלבּוֹט, שהקִיץ מן השינה עם גיחתו הפתאומית של הירח מאחורי ענן בלֵיל יוני לבן, התחיל קורא בקול. היו שלושה עופות בָּנטָם – תרנגול ושתי תרנגולות, והם קיננו בתוך עץ בדיוק מול חלונות חדר-האירוח. חדר-האירוח של הטָלבּוֹטים היה בקומה הראשונה, והאורח אותו שבוע היה צעיר בשם ארנולד, אחד שמתעורר מן השינה בקלות. הוא קם, סגר את החלונות ושב למיטה. בחדר 

מי היה האיש I ויליאם מקסוול (2000-1908)

הוא ניהל יומן, להנאתו. היות שהימים חלפו כה מהר והוא מצא שמעניין לחזור ולראות איך העביר את עתותיו ועם מי. הוא היה מודע לכך שהערותיו היו לא פעם די מרושעות, אך האדם שנגעו אליו אינו צפוי לקרוא בהן, אז מה זה משנה? היומן הנוכחי היה מונח על פי רוב על שולחן-הכתיבה שלו, והקודמים על מדף בארון הבגדים, ושם הם התחילו לתפוס יותר ויותר מקום.

שד משחת I ויליאם מקסוול (2000-1908)

 אחי הגדול ואני חלקנו חדר כשהיינו ילדים, והוא הצטיין כל כך בקריאת מחשבותי שהייתי חסר-אונים נגד הצקותיו. כשהתגלה לי משהו שהמשפחה רצתה להסתיר ממנו וגם לא חשבה שבטוח לגלות לי, מיד חשבתי הוא יראה את זה על הפרצוף שלי! אבל אז כבר גרנו הוא ואני באזורים שונים במדינה ונפגשנו רק לעתים רחוקות, והכורח כבר הקנה לי, כמו לכל מבוגר, את היכולת לכסות על מחשבותי ורגשותי. חייו היו קשים ממילא, ופיסת המידע הזאת הייתה מן הסתם מוסיפה קושי על קושי. בני הדור הקודם כבר מתו כולם, ומה שרצו להסתיר מאחי היה נשאר כמוס ונעול בתוכי עד עצם היום הזה אלמלא כבר עמד לבו מלכת בוקר אחד בקיץ 1985.  

המנדולינה I מַלאקֵיי ויטאקֶר (1976-1895)

הבוקר היה שקט, מבריק ועם זאת שמימי, ושמש קשישה חיממה את השרכים המתים על צלע הגבעה עד שהבהיקו בחוּם זהוֹב. ימים אחדים היה ערפל והיה מעטֶה של שתיקה והיו אגלי לחות, שתָלו בלי זיע על הזרדים העירומים, עד שבאור-השמש עכשיו, למרות שהיה רק נובמבר, נראָה כאילו האביב עומד בפתח, חסר-תנועה אבל ודאי, מעל הגבעות הרחוקות. שני אנשים התקרבו אל בית-המשק הארוך והנמוך הבנוי אבן, שעמד באמצע כיכר הכפר, האחד במכנסי כותנה צהבהבים, מותנייה בצבע אדמה וכומתה די חדשה כחולה-כהה. היה לו חוטם שבור ועיניים חומות ידידותיות ובלכתו טלטל את כפותיו וזרועותיו. בן-לווייתו היה צעיר חיוור ודק, עם פנים כמעט נטולות-מבע, עיניו מורחבות כלשהו על ידי משקפיים עבי-עדשות. תווי-פניו היו קטנים וענוגים, שיניו סדורות אך צהבהבות. לבוש היה מדים ירוקים-אפרפרים של שבוי גרמני, כומתה ששוליה רפויים והיא הדוקה מאוד על הקודקוד …

"העלמה" I ג'ין סְטאפוֹרד (1979-1915)

"קניתי את הזוג הזה בברלין בארבעים מארקים," אמרה גברת אַנדרֶאָס לד"ר רַיינמוּּת, שהתפעל מצמד לָגינים על שולחן הסעודה. "מחליאה אותי הצורה שהם נאלצים למסור את האוצרות שלהם תמורת כלום. אני לא מסוגלת להתגאות בעסקת-מציאה כשאני מרגישה כמו שודד-ים." אֶבְן לֶקי, עיתונאי אמריקני שהיה היחיד ללא בת-זוג במסיבה, נפנה לרגע מן האישה שלימינו כדי להעיף מבט במארחת שלו, לראות האם פניה מסגירות את הצביעות ששמע קודם בקולה, כמעט בלתי מובחנת ככל שהייתה. אלא שלא קרא דבר במבטה הנוח, גם לא הצליח לפענח את הבעתו של בן-שיחהּ, שהיטה מעט את ראשו כמו לאשר את אהדתה אל בני ארצו המושפלים, אך לא אמר דבר, אלא חידש את עניינו הלבבי בלגינים, בעוד גברת אַנדרֶאָס המשיכה ומנתה עוד דוגמאות לרווחיו של המנצח על חשבון הפסדי הגרמנים.

שידוך לילי I מרג'רי שארפּ (1991-1905)

הצרה עם החיים האלה במקלטים (אמרה מרת קֶצ'פּוֹל) זה שבחורה אין לה הזדמנות למצוא חברים קבועים. כל הקבועים מביאים את הנשים שלהם והמשפחות, ובחורים נחמדים רק עוברים כאן בחופשה מהצבא, היום פה מחר כבר הסתלקו. בחורה שמכבדת את עצמה לא יודעת לאיפה לפנות. 

וִיטוֹריוֹ I שירלי הֶזָרד (2016-1931)

בדרך הביתה עצר ויטוריו ב"נָניני" וקנה עוגה. היה כמעט ארבע והעיר ניעורה שוב לחיים אחרי הסייסטה. החנות כבר הייתה מלאה אנשים, מחולקת לבית-קפה ולמגדנייה, ובעודו מתלבט מול תצוגת העוגות יכול לשמוע מאחוריו נקישת ספלים וכוסות וחילופי דברים.

הֶרולד I שירלי הָזָרד (2016-1931)

ערב-ערב בקיץ היו תולים עששיות מן ההרדופים וסועדים בגן. השולחן היה חפץ ארוך ורעוע, שעוּן על מִתמכים, ותמיד היו שם חרקים בגלל המנורות, אבל בסיכומו של דבר היה כדאי. הערבים היו קרירים, גם אחרי ימים של אוגוסט, אשר אצרו חום בקירות החיצוניים של הווילה זמן רב אחרי רדת החשכה. הקיר שניבט אל מרפסת-הגן היה עדיין חם למגע, למרות שהשעה הייתה אחרי תשע וסניורה ריצ'ארדי ואורחיה ישבו לאכול.

הכול על אודות אליס I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

אוגוסט היה עמוס זבובי-בשר גוססים. הם התקבצו בנחילים סגולים-כחלחלים על זגוגיות החלון, ובכנפיהם הדקיקות נחבטו כנגד הזכוכית. שחורים ונרפים התנחלו על אדני החלונות. אליס הייתה מפורקדת בלֵאות בתוך כורסא במטבח, ומשם צפתה בכרכורים המוזרים של אביה. קצות מכנסיו המופשלים גבוה מעל קרסוליו חזרו וצנחו מעט-מעט עם כל הינף-רגל כושל. העיתון שבידו גילף מעגלים קדחתניים באוויר בעת שהרביץ בזבובים. "דפוקים," צעק, "זונות." אחוזי-שיגעון הסתחררו הזבובים כמו מטוסי ספיטפייר. הם נורו מהאהילים, נִתזו בשריקה מארוניות-התצוגה של המדליות של אליס על הישגיה במחול אירי. זבוב אחד, כהה ומנצנץ, נחת על הטלוויזיה, אחֵר צנח על הרצפה. אליס בהתה מבעד לחלון בעוד המטבח הומה זבובים גרוסים על הלינולאום. בחוץ, בחצר, כבר השקיט יום א' את הגג המגלוון של שלוחת חדר-האמבטיה, העֱלים את קרקוש המשאיות העוברות בדרך והשאיר בתמורה נעורת של עלים ראשונים שהתמקמה לאורך הגבנונים. …

"רשימה חלקית של הניצולים" I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

הדיילת שהביאה את הבירה היא שהדגימה את אמצעי הבטיחות שעה קודם, כשהמטוס החליק קדימה במסלול ההמראה בסן פרנסיסקו. "במקרה הלא-סביר של נחיתה במים," אמר קול נטול-גוף בעת שהאישה הקפיצה על ראשה את אפודת-ההצלה. "לא-סביר" אינו די חריף, חשב קוֹנוֹר. הוא לא אהב לדקדק במילים, ובכל זאת. לא-סביר שהוא ארז שַנַאי אירופאי, אבל אולי יצוץ אחד כזה מתוך ערבוביית האביזרים שהוא דחף אל המזוודה בזמן שהמונית חיכתה ליד המדרכה. לא-סביר שהאיש שיושב לשמאלו יפסיק לדבר מתישהו בקרוב, אבל זה לא בלתי-נתפס שאיזה מיחוש יתיישב לו בגרון.  נראה לו לא-נכון, איכשהו, כי האפשרות שכולם כאן יישמטו אל המים הקפואים של האוקיינוס האטלנטי כדי שדגים קטנים יעקרו ויאכלו להם את העיניים תשתווה לאותם מקרים אחרים שגרתיים יותר. ברור שלכל הפחות היה צריך להגיד "לא-סביר עד מאוד".