דגמים של אהבה I ויליאם מקסוול (2000-1908)

תרנגול הבָּנטָם של קייט טָלבּוֹט, שהקִיץ מן השינה עם גיחתו הפתאומית של הירח מאחורי ענן בלֵיל יוני לבן, התחיל קורא בקול. היו שלושה עופות בָּנטָם – תרנגול ושתי תרנגולות, והם קיננו בתוך עץ בדיוק מול חלונות חדר-האירוח. חדר-האירוח של הטָלבּוֹטים היה בקומה הראשונה, והאורח אותו שבוע היה צעיר בשם ארנולד, אחד שמתעורר מן השינה בקלות. הוא קם, סגר את החלונות ושב למיטה. בחדר 

הדחליל הצרפתי I ויליאם מקסוול (2000-1908)

כשעבר במכוניתו על פני ביתם של הפישֶרים בדרך לכביש הראשי, אמר ג'רלד מרטין בלבו מתוך פיזור-דעת, "הנה אדמונד עובד בגינה," ואז תפס שזהו דחליל. שני לילות אחר-כך ניעור מכוסה זיעה מחלום-בלהות, ולמחרת סיפר אותו, שוכב מתוח על ספת הפסיכואנליטיקאי.

הפָּרוּש הכחול של עֲרָב I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]

בעשרים וארבעה בדצמבר, בערב, ירדו זקן וזקנה מהרכבת בתחנה קטנה נידחת על המסילה הטרנס-סיבירית ונחפזו בשלג לחנות היחידה בכפר שעדיין דלקו בה אורות, חנות לחיות-מחמד. בהתרגשותם הניחו את הדלת פתוחה, מה שהעיר עליהם את רוגזו של בעלי החנות, שהיה חירש, ורק בדי-עמל הצליחו להסביר לו מה רצונם. הם באים מוונציה,אמרו; מתהלכת שמועה שיש לו ברשותו זוג פְּרוּשים כחולים. הבעלים הניד את ראשו לשלילה. היה לו פָּרוּש כחול אחד, אמר, לא זוג, והבוקר מכר אותו.

שאלות רוֹוְחוֹת I אלגרה גודמן (נ' 1967)

פיבּי גילתה שהבית כמעט לא השתנה. אותם רהיטים, אותן כרית-נוי מרופטות באותם מקומות על הספה, ממש אותה ערמה של כתבי-עת. הוריה של פיבּי, מְלָני ודן, נראו בדיוק כמו ביום שעזבה, ולכן מכונת-הקפה החדשה הבהילה אותה. "מאיפה זה?" "אמא שלך קנתה." "הישנה נשברה," אמרה מְלָני, מגוננת על עצמה. כמובן, פיבּי יכלה לראות כי המכונה החדשה עמדה בדיוק במקום שעמד פעם מְכָל השיירים. מיום שהלכה למכללה פסק איסוף שיירי-מזון לקומפוסט. מותק, זה כל כך הסריח, הצטדקה מְלָני. עם זאת, הוריה של פיבּי שתלו אתה ירקות כשהייתה קטנה. הם שכרו שיפוצניק לבנות לול בחצר האחורית. הלול עמד עכשיו ריק, רק כמה נוצות פלומתיות עופפו ברוח. בתחילת שנת הלימודים טרף שועל את התרנגולת סְקָאוּט. כעבור כמה שבועות, נעלמה קֶרי, אחותה של סקאוט. בסמסטר האביב, הלכה לעולמה התרנגולת האחרונה – מרת דאלָוויי. לפעמים תהתה פיבּי …

הלילה שהמיטה נפלה I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

קתדרלה I ריימונד קארבר (1988-1938)

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

סופו המר והנמהר של מֶלפֶוֹמֶנוּס ג'וֹנס I סטיבן ליקוק (1944-1869)

יש אנשים – לא אתם לא אני, כי בורכנו בביטחון עצמי לא מבוטל – אבל יש אנשים שמתקשים מאוד-מאוד להגיד שלום ולהתראות אחרי ביקור-נימוסין או השתעות יחד לעת ערב. בהתקרב הרגע, כשהאורח מרגיש שהוא זכאי, ובדין, להסתלק לדרכו, הוא קם ממקומו ומפטיר: "טוב, אני חושב שאני…" ועל כך נענים מארחיו: "אוי, אתה כבר חייב ללכת? עוד נורא מוקדם!" והתוצאה היא מאבק אומלל.