זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

את שמחה? I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)

"תשבור לה את הידיים, תשבור לה את הרגליים," הייתה סבתא של לָקשמָן  אומרת על כּלתה, "ונראה אותה זוחלת לבקבוק שלה." היה היגיון במה שאמרה. אף על פי כן סירב אביו של לָקשמָן להרביץ לאשתו. "זאת אמריקה," אמר. "אני אלך לבית הסוהר ואת תשבי לך בהודו ותאכלי פּאקוֹרוֹת חמות [פּאקוֹרָה – לביבה מטוגנת של ירקות]".  לָקשמָן חשב שלא גברי מצד אבא לא לתפוס פיקוד.

אמא ובן I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)

"גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך וביקשתי מאלוהים שייתן את הנשימה שלא בשימוש לאחי בּירג'וּ."

במשפחה שלי, אף אחד לא היה בוגר במיוחד. אמא, שאהבתי אותה מאוד והיה לה לב זהב, הייתה איכשהו כמו ילדה – רגשנית ודברנית וקצת שוויצרית. אני זוכר שכאשר אחי ואני היינו ילדים ועדיין גרנו בהודו, הייתה אמא מתיישבת ליד שולחן האוכל שלנו בימי ראשון אחרי-הצהריים ומצווה על אחי ועלי שנחפש לה בראש שערות לבנות. אח שלי בּירג'וּ היה אז בן שתים-עשרה, ובאופן המרוגז הזה, של מי-שהוא-לא-פראייר, היה מזהיר אותה, "יום אחד אני עוד יתלוש לך את השערות האחרונות ואז תהיי קירחת."

הקינה של דידו I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

לינט ברחוב אוקספורד, מקום טיפשי להיות בו בכל זמן שהוא, במיוחד בחמש אחר-הצהריים בחורף. טעות שלה. אחרי העבודה נכנסה ל"ג'ון לואיס" לקנות כמה דברים שדרושים לה, ואז מדדה כמה בגדים, בלי שהתכוונה מראש, ועכשיו היא תקועה בקהל של קונים ועובדים, רותחת מכעס, מדשדשת בחצאי-צעד, מנתבת דרכה אל הכניסה לתחתית. כל האנשים סביב היו חסרי-צורה, מכורבלים במעילי פוך עם ברדס. גשם שלגי הצליף בפרצופיהם – אף אחד לא הרים עיניים אל תאורת-הרחוב של חג-המולד. לינט שמעה מישהו אומר כי אחת החנויות מפיחה שלג מלאכותי אל הרחוב, והמחשבה על שלג אמיתי הפכה גם היא למשהו דוחה. לינט הייתה תמירה, מודאגת, מקורית, בסוף שנות השלושים שלה, עורה שחום ומנומש; שערה מעל אוזניה היה מגולח, והשאר, צבוע ורוד וברונזה, היה אסוף על קודקודה בצנפה מרהיבה דמוית קן, שנְתזים רכים של גשם שלגי התעופפו ונמסו אל תוכה. עטופה הייתה צעיף טארטן אדום ומעיל צמר שמצאה בחנות-צדקה – ורוד עז עם צווארון-רדיד גדול – והאמינה שהיא בזה לסוג הבגדים שאדם קונה בחנויות כל-בו כמו "ג'ון לואיס". השפיל אותה להיות חלק מהתור הזה, מסומנת לגנאי בשקית הפלסטיק, לא פחות מטופשת מכל אחד אחר.

ברוקד של משי I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

אֶן גַלָגֶר האזינה לרדיו, עוסקת בגזירתו של מקטורן קופסתי-למראה עם שרוולי שלושת-רבעי מאריג צמר סגול-בהיר עם נתזים כחולים. את הדגם עיצבה בעצמה – הייתה גם חצאית תואמת עד הברך בגזרת עיפרון – ואת גזרות-הנייר הצמידה כעת בסיכות לאריג, ארגנה אותן וחזרה וארגנה כמו חתיכות של תַצרף כדי לא לבזבז בד.  המספריים נגסו בבד בפסקנות, רוטנים כנגד משטח העץ של השולחן, והבד נסוג בקלות לצדדים מפני הלהבים. המספריים היו קודש לתפירה וקטלניים, ואסורים בשימוש בכל דבר שעלול להקהותם. לבית-המלאכה לתפירה שכרו אֶן וחברתה קיט סיטוֹן את מרתפו האחורי של בית גדול באזור-המגורים של בריסטול; והיות שהבית היה בנוי על גבעה, נשקפו חדרי המרתף אל גן, ואור-שמש נפל מבעד לחלונות הצרפתיים על שולחן-העבודה של אן בבהרות מפזזות.

התולעת בתפוח I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

הקראצ'מנים היו כל-כך כל-כך מאושרים וכל-כך מתונים באורחות חייהם וכל-כך מרוצים מכל הנקרֶה על דרכם, עד שהתבקש לחשוד בקיומה של תולעת בתפוח שלהם הוורוד וגם שצבעו היוצא דופן נועד לכסות על חומרתו של הקלקול. למשל, ביתם ברחוב הִיל, עם כל אותם חלונות זכוכית גדולים. איזה אדם, אלא אם הוא סובל מתסביך אשם, ירצה שכמות כזו של אור תישפך אל חדריו? וכל אותם שטיחים מקיר-אל-קיר, כאילו אינטש של רצפה חשופה (לא היה כזה) יעיר איזה זיכרון עמוק של אי-הדדיות ובדידות. והגננוּת שלהם הייתה נגועה באיזו נקרופיליות, שאם לא כן מניִן הלהיטות הזאת לחפור גומות ולהטמין זרעים ולעקוב אחר נביטתם? מפני מה העיסוק היָתר הזה, החולני, באדמה? היא הייתה אישה נאה עם החיוורון המרשים ההוא שמוצאים לא פעם אצל נימפומניות. לארי היה גבר מגודל שנהג לעבוד בגינה בלי חולצה, מה שאולי הצביע על נטייה לאקזיביציוניזם אינפנטילי.

המלאך על הגשר I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

יש סיכוי רב שראיתם את אמא שלי רוקדת ואלס על מחליקיים בזירת הקרח של "מרכז רוקפלר". היא בת שבעים ושמונה, אך כחושה ושרירית ולובשת בגד קטיפה אדום עם חצאית קצרה. הגרביונים שלה בצבע-עור והיא מרכיבה משקפיים. בשערה הלבן שזור סרט אדום, ובן-זוגה הוא אחד הדיילים של זירת-ההחלקה. אני לא יודע למה העובדה שהיא רוקדת ואלס על מחליקי-קרח מביאה אותי במבוכה שכזאת, אבל זה מה שקורה. בחודשי החורף אני מתרחק ככל האפשר מהשכונה ההיא, ומעודי לא נכנסתי לאחת המסעדות שליד הזירה לחטוף ארוחה. פעם, כשהזדמנתי לשם, ניגש אלי זר גמור, תפס בזרועי, הצביע על אמי ואמר, "תראה את הזקנה המשוגעת ההיא." הייתי מאוד נבוך. אני משער שעלי להיות אסיר תודה שהיא מתבדרת בכוחות עצמה ואינה עול על צווארי, אבל בכל הכנות הייתי מעדיף שתבחר לה שעשוע פחות מנקר-עיניים. בכל פעם שאני …

השחיין I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

היה זה אחד מימי א' של אמצע הקיץ שאדם יושב בחיבוק ידיים ואומר "בטח שתיתי יותר מדי אתמול בערב." תשמע אותם דיבורים עצמם נלחשים מפי המתפללים בצאתם מן הכנסייה, משפתותיו של כוהן-הדת בעת שהוא נאבק עם גלימתו בלשכת מדי-הטקס, תשמע אותם במגרשי הגולף והטניס, ובשמורת הטבע, ששם המדריך של קבוצת הטיילים סובל מחמרמורת איומה.

חוטאים I אֶדנה או'בּרַיין (נ' 1930)

הם נכנסו פנימה. אב, אם, ובת. דֶליה נשארה ערה כדי לשמוע אותם בהיכנסם; כך או כך הייתה ערה, כי השינה חמקה ממנה יותר ויותר ככל שחלפו השנים. קרה שנרדמה בלא-יודעין והייתה ניעורה באותה שעה קדורנית של לפני עלות השחר וניגשת לחלון ורואה את כלבהּ מגיח מתחת למשוכת-הגדר, אוזנו מכווננת לצליל הראשון, הכמעט בלתי-מוחש מתוך הבית, וזוקף אליה מבט בעיניים יודעות, מבקש כי תרד, תפתח את דלת הירכתיים ותגיש לו כבכל יום צלוחית של תה בחלב.

פרח שחור I אדנה או'בּרַיין (נ' 1930)

כבר שעה או יותר הם נוסעים תחת חרטומו של רכס-הרים בחיפוש אחר מסעדה שתהיה שקטה ועם זאת עליזה, ועכשיו החנו ליד החלל הגדול והשומם הזה ששימש כנראה גם אולם-אירועים וגם מסעדה. מיקרופון התנוסס במלוא תפארתו על עמוד מתכת, ויריעת וילון כתומה הייתה מונחת מקומטת על בימת התזמורת, כאילו מישהו הניף והטיל אותה שם ברוגזה. קצה אחד של שולחן-אכילה ארוך היה מכוסה מפת-מלמלה לבנה ותחתיה פרושה רצועה של נייר-קרפ אדום, ושם, קרוב לוודאי, יורו להם לשבת.