חוות הנגונג (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.

הצעיר עם פרח הציפורן (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: סיפורי חורף, זמורה-ביתן, 1985]
בראשית המאה היה באנטוורפן ליד הנמל מלון קטן ושמו "מלון המלכה". היה זה מוסד מהוגן ונקי, ורבי-חובלים התאכסנו שם עם נשותיהם.

ערב אחד במארס נכנס למלון צעיר שקוע במרה-שחורה. בדרכו מן הנמל מן הספינה שהביאה אותו מאנגליה, הרגיש שהוא האדם הבודד בתבל. לא היה לו איש לשפוך לפניו את מרי-לבו כי הבריות חשבו עליו מן הסתם שהוא בר-מזל בטוח-מרע, צעיר מעורר קנאה.

סופר היה, שספרו הראשון נחל הצלחה גדולה. הציבור קידם אותו בהתלהבות; המבקרים היללוהו פה אחד. הוא התעשר לאחר שידע מחסור כל ימיו. הספר תיאר, מניסיון חייו, את מנת-חלקם הקשה של ילדי עניים והביא אותו בחוגם של גברים ונשים בני-תרבות ויפי-נפש ששאפו לשנות את פני החברה. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות והוא אף קשר את גורלו בהם כשנשא לאישה עלמה יפהפייה, בתו של מדען מפורסם, שהעריצה אותו. עתה היה בדרכו לאיטליה, בלוויית אשתו, להשלים את ספרו השני, וכאשר עלה מן הנמל היה כתב-היד בתיקו. אשתו יצאה ימים אחדים לפניו כי ביקשה לסור בדרך אל בית ספרה הישן בבריסל. "טוב יהיה אם אהרהר ואשיח בדבר-מה זולתך", אמרה בחיוך. כעת המתינה לו ב"מלון המלכה" ולא תרצה להרהר ולהשיח אלא בו.

מסיבת הגן | קתרין מנספילד (1923-1888)

ואחרי הכול מזג האוויר היה אידאלי. לא יכול היה להיות יום מושלם מזה למסיבת גן גם לוּ הזמינוהו. בלי רוח, חמים, שמים ללא עב-ענן. רק שהתכלת הייתה מצועפת דוֹק של זהב בהיר כאשר יקרה לעתים בראשית הקיץ. הגנן כבר ניעור עם שחר, ועתה היה מכסח את המדשאות ומגרף, עד שגבעולי-הדשא ושושנות-העלים השטוחות הכהות במקום שהיו בו קודם שתילי מרגניות נדמו כזורחים. אשר לוורדים, לא יכולת לא להרגיש כי הם מבינים שוורד הוא הפרח היחיד שעושה רושם על אנשים במסיבות גן; הפרח היחיד שכולם ודאי מכירים. מאות, כן, ממש מאות פרחו בן-לילה; השיחים הירוקים התקשתו כלפי מטה, כאילו מלאכים משמים באו אליהם לביקור. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה וכבר הגיעו הפועלים להעמיד את האוהל.

"איפה את רוצה שיעמידו את האוהל, אמא?".

"ילדתי היקרה, אין טעם לשאול אותי. השנה מנוי וגמור עמי, בנות, להעביר הכול לטיפולכן. תשכחו שאני אמא שלכן ותתייחסו אלי כאל אורחת כבודה".

עונות השנה | הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

צהוב הוא צבע הסתיו. עצי הצפצפה בוערים בצהוב, ורק פרחים שצבעם צהוב ממשיכים לפרוח. בשיפולי שדות, כנגד גדרות-אבנים לא מטויחות, בתעלות לצד הכביש – שם גדלות להן כל חינניות-הבר שבעולם. אוסְפים אותן מלוא הזרוע ומובילים באלומות על גבם של חמורים לבית העלמין, שבו כל קבר הוא תלולית מוגבהת של אבנים וחצץ. אתר הקבורה, שאין בו לא עשבים ולא עצים, תָחום בקירות מתפוררים של לבני טיט בשולי הכפר – אולי מפני שהחפירה בקרקע מרתיעה כשלעצמה – ונקרא פנתאון. כך נותנים כבוד בתחנת-המעבר לשמים לדודה הרווקה הזקנה שהוצרכה לפשוט יד בחייה, לאב ולבן שמתו בשחמת במרחק חמש שנים זה מזה, לילד בן השתים-עשרה שקפץ כל כך גבוה עד שנתקל בכבל החשמל.

בנובמבר, בערב "יום כל הקדושים", מפזרים את הפרחים ביד רחבה על המתים. עד חצות, האדמה הקדושה והעקרה שהילדים שיחקו שם במשך היום בשברי עצמות, כבר טובעת בצהוב. פרחי החיננית, מוארים בנרות אינספור לרגלי הצלבים, כמעט צומחים שוב. הם מכסים את השמות סלבדור, חוסה, רוזיטה, פָּנצ'יטו, פָּז.

ביער וינדזור | לפי ויליאם שייקספיר (1616-1564)

[מתוך הליברית של האופרה "סר ג'ון מאוהב" למוזיקה מאת ר' וון ויליאמס]

1 קשירת קשר

אַל צער גברות, לא אנחת-חינם,
הגברים רמאים מטבעם.
רגל בחוף ורגל בים
אי-יציבות היא קו באופיָם.
אל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

אַל זֶמֶר, גברות, בְּשיר אל תפצָחו

אֶל דכדוך כה מַשמים וכבד אל תצנָחו.
הגברים הם הלוא רמאים מלידה,
מאז ראשוני עלעלים צָמַחוּ.
אַל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

סוף המסיבה | גרהם גרין (1991-1904)

פיטר מורטון ניעור בחלחלה משנתו אל מול אור ראשון. גשם נקש בחלון. היה ה-5 בינואר. הוא הביט מעבר לשולחן (עמד עליו נר-לילה שנזל והתמוסס לשלולית) אל המיטה השנייה. פרנסיס מורטון ישן עדיין, ופיטר חזר ונשכב בעוד עיניו תלויות באחיו. שעשע אותו לדמות שהוא צופה בו-עצמו – אותו שֹער, אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו קו של לחי. אך המחשבה פג טעמה, והתודעה חזרה אל העובדה שהעניקה חשיבות ליום הזה מכלל הימים. היה ה-5 בינואר. הוא התקשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז שמרת הֵן-פָלקוֹן ערכה את מסיבת הילדים האחרונה.

פרנסיס הסתובב פתאום ושכב על גבו והטיל זרוע על פניו ובכך חסם את פיו. לבו של פיטר החיש את פעימותיו, הפעם לא מהנאה, אלא מאי-שקט. הוא התיישב וקרא אל מעבר לשולחן "תקום כבר". כתפיו של פרנסיס הרעידו והוא זקף באוויר אגרוף קפוץ, אך עיניו נשארו עצומות. לפיטר נדמה שהחדר החשיך פתאום, כאילו ציפור גדולה עטה. הוא קרא שנית: "תקום כבר", ושוב היו אור כסוף ונגיעות של גשם בחלונות.

פרנסיס שפשף את עיניו. "קראת לי?" שאל.

"חלמת חלום רע", אמר פיטר. ניסיון העבר לימד אותו איך תודעותיהם משקפות זו את זו. אך הוא היה קשיש יותר, בכמה דקות, ותוספת קצרה זו של פסק-אור, בעוד אחיו נאבק בכאב ובחשכה, העניקה לו ביטחון עצמי ויצר-הגנה על אחיו שפחד מדברים רבים כל כך.

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

כלב חום-כהה | סטיבן קריין (1900-1871)

ילד עמד בפינת רחוב. כתף אחת השעין כנגד גדר גבוהה של קורות עץ ואת השנייה נדנד ימינה ושמאלה, ואגב כך בטש בהיסח-הדעת בחצץ. אור-שמש קפח על חלוקי האבן ורוח-קיץ עצלה העלתה אבק צהוב, שנסרח בעננים במורד השדרה. משאיות מטרטרות נעו דרכו בלי כיוון ברור. הילד עמד ובהה בחולמניות. כעבור איזה זמן בא במורד המדרכה כלבלב חום-כהה בשעטה עניינית. חבל לא-ארוך השתלשל ונגרר מצווארו. מפעם לפעם דרך על קצהו ומעד. הוא נעצר מול הילד, והשניים סקרו זה את זה. הכלב היסס רגע, אך במהרה ביצע בזנבו כמה ניסיונות קטנים של התקרבות. הילד פשט את ידו וקרא לכלב אליו. הכלב התקרב עוד במחווה של התנצלות, והשניים החליפו ביניהם לטיפות וכשכושי זנב ידידותיים. ככל שהתמשכה הפגישה גדלה התלהבותו של הכלב עד שמחול-דילוגיו כמעט נגף והפיל את הילד. או-אז הרים הילד את זרועו וכיבד את הכלב במכה על ראשו. המעשה התמיה והכריע כמדומה את הכלבלב החום-כהה ופצע אותו עד עמקי נשמתו. הוא צנח בייאוש לרגלי הילד. כשהמהלומה נשנתה בליווי נזיפה בשפה ילדית, התהפך הכלב על גבו והחזיק את כפותיו בתנוחה משונה.

סיפור של שעה I קייט שופן (1904-1850)

בִּידיעה שמרת מאלארד לוקה במחלת לב, הקפידו כולם לבשר לה על מות בעלה בעדינות רבה ככל האפשר.

סיפרה לה אחותה ג'וזפין, במשפטים קטועים, ברמזים מצועפים, שגילו בכך שכיסו למחצה. גם ריצ'רד ידידו של בעלה היה שם, בקרבתה. קודם לכן נכח ריצ'רד במשרדי העיתון כשהתקבלו הידיעות על אסון הרכבת, ושמו של ברנטלי מאלארד היה בראש רשימת הנספים. ריצ'רד התעכב רק כדי לוודא את מהימנותן של הידיעות על ידי מברק שני, וכבר אץ להקדים כל ידיד אחר, פחות זהיר ופחות מתחשב, שישמיע את הבשורה המעציבה.

שלא כנשים רבות אחרות, לא קידמה מרת מאלארד את הידיעה באי-יכולת משתקת לקלוט את משמעותה. היא פרצה מיד בבכי שבעקבותיו התנפלה לפתע אל זרועות אחותה. עם חלוף סערת היגון היא הלכה לבד אל חדרה, מיאנה שיתלוו אליה. מול החלון הפתוח עמדה כורסא נוחה מרווחת. היא צנחה אל הכורסא, מודברת בידי תשישות שנפלה על גופה ואיימה להגיע אל נשמתה.

בכיכר הפתוחה מול ביתה יכלה לראות את צמרות העצים רוטטות בחיים חדשים של אביב. נשימת גשם ערֵבה הייתה באוויר. מהרחוב עלתה קריאתו של רוכל המכריז על סחורתו. צלילים של זמר רחוק ששר מישהו הגיעו חרישיים לאוזניה ואינספור אנקורים צייצו בכרכובי הגג.

הידיד המסור I אוסקר ויילד (1900-1854)

בוקר אחד שרבב נברן-המים את ראשו מן המחילה. היו לו עיניים חרוזיות מבריקות, שפם אפור נוקשה, וזנבו היה כמו חתיכה ארוכה של גומי שחור. ברווזונים שחו בברכה סחור-סחור ונראו כמו המון כנריות צהובות. ואמם, שהייתה לבנה-צחורה עם רגליים ממש אדומות, ניסתה ללמד אותם איך עומדים על הראש במים.

"אם לא תלמדו לעמוד על הראש, לעולם לא תוכלו להסתובב בחברה הכי טובה", אמרה שוב ושוב; ומעת-לעת הראתה להם איך עושים זאת. אך הברווזונים לא שמו לב אליה. הם היו צעירים כל כך שלא ידעו בכלל איזה יתרון יש בלהיות בחברה.

"איזה ילדים סוררים!" הזדעק נברן-המים. "מגיע להם שיטביעו אותם".

"מה פתאום", ענתה הברווזה. "כל אחד חייב להתחיל מתישהו; ואין גבול לסבלנותם של הורים".

"אה! אני לא יודע כלום על רגשות הוריים", אמר נברן-המים; "אני לא איש-משפחה. האמת היא שאף פעם לא התחתנתי. ואני לא מתכוון אף פעם להתחתן. אהבה היא טובה מאוד על פי דרכה, אבל ידידוּת היא נעלה יותר. בעצם, בכל העולם אין דבר אצילי ונדיר מידידות מסורה".