ד"ר היידגר הזקן, איש יחיד ומיוחד, הזמין פעם ארבעה חברים מכובדים אל לשכתו: שלושה אדונים שֹבי-זקן – מר מֶדבּוּרן, קולונל קיליגרוּ ומר גאסקוֹין, וגברת אחת כמושה, האלמנה ויצֶ'רלי. כל הארבעה היו בריות קשישות עגמומיות, שהחיים לא האירו להן פנים ושאסונן הגדול היה שלא נחו זה כבר בקבריהן. מר מֶדבּוּרן, בשיא פריחתו, היה סוחר מצליח, אך התרושש מכל נכסיו בגלל ספסרות פרועה, ומצבו עתה לא היה טוב בהרבה משל קבצן. קולונל קיליגרוּ כילה את מיטב שנותיו ובריאותו ורכושו במרדף אחרי הנאות אסורות שהולידו הרבה מכאובים, למשל שיגרון, ועוד כהנה וכהנה עינויי גוף ונפש. מר גאסקוֹין היה פוליטיקאי שירד מגדולתו, איש ששמו הרע הולך לפניו, או לפחות כך היה עד שחלוֹף-העתים העלים אותו מן הדור הצעיר והפך אותו בלתי-ידוע במקום ידוע לשמצה. ו
הבּנות I מייב בְּרֵנאן (1993-1917)
באחת-עשרה וחצי בבוקר, בוקר של יום חול, ישבה גברת עצבנית כבת ארבעים, לבדה, על המושב-הזוגי [[love seat בלובּי של מלון קטן בשדרה החמישית התחתית והמתינה לאבא שלה שיתלווה אליה לארוחת צהריים. הלובי היה מרובע ומרוצף-עץ ומרופד כותנה צבעונית, ועשוי היה להיות חמים-למראה אלמלא הגומחה הגדולה המתוחמת שפלג גופו העליון של פקיד מבצבץ ממנה דרך קבע, ותאו של הקופאי ובו מתקן כמידת כף-יד שמניחים עליו את הכסף, ושתי מעליות עם סדרנים במדים, ודלתות-הזכוכית הנוצצות, אחת רחבה מוליכה אל המסעדה ושנייה צרה מצומצמת – אל הבר.
אזהרה I ג'ני ג'וזף (2018-1932)
להבריש את החתולה I ג'יין קֶמבֶּל (נ' 1946)
הבוקר הברשתי את החתולה בעודי צופה בגשם החוצֶה את המים ובא אלינו. היא סיאמית חלקת-שער ודי זקנה, כמוני, והפרווה שלה כבר לא מוצקה וגמישה כמו קודם, אבל היא קימרה את גבה בהנאה וזקפה את ראשה כך שיכולתי להגיע אל צווארה, שהוא המקום הכי פגיע בגופה. למראה תגובתה זאת לתנועות המברשת החזקות והחלקות, יכולתי לראות את עצמי במיטה עם אחד המאהבים, ואת התקמרותי והתמסרותי שלי, ותהיתי, עם תום ההברשה, האם הרגישה כמוני עם גמר הפעולה: לא רק כמי שהברישו/זיינו אותה, אלא שמֵחה, אפילו אסירת-תודה. במילים אחרות – לא רק הנאת הרגע, אלא גם ההנאה שבהרהורים-לאחור. כשסיימתי הלכה לה, ואילו אני קמתי ונעמדתי, לא בלי קושי. לכבוד ההברשה היא השתרעה-אפיים על רצפת המטבח ואני כרעתי על ברכי לידה. כיום אני נאלצת להיסמך אל קצה הדלפק כדי לקום על רגלי, אבל אני אומרת …
רוח-הרפאים שעבר דירה I פרנק ריצ'רד סטוֹקטוֹן (1902-1834)
מעונו הכפרי של מר ג'ון הינקמן היה בעיני אכסנייה מופלאה מכמה וכמה סיבות. שרתה בו אווירה לבבית, אם גם אימפולסיבית במקצת, של הכנסת-אורחים. היו במקום מדשאות נרחבות, מהוקצעות למשעי, אלונים ובוקיצות נישאים; היו פינות צל עבותות, ולא הרחק מהבית נמשך פלג קטן עם גשרון עץ לא-משויף; היו פירות ופרחים, אנשים חביבים, שחמט, ביליארד, פָרָשוּת, טיולים ברגל ודיִג. כל אלה היו מושכי-לב ביותר, ועם זאת אף לא אחד (גם לא כולם יחד) די היה בו להחזיקני שם תקופה ארוכה.
רוח-הרפאים של יולי I א"ס בָּיָאט (נ' 1936)
"אני חושב שאני חייב לעזוב את המקום שאני גר בו," אמר. "יש לי בעיה עם בעלת הבית שלי."
הוא צבט והרים שערה בהירה ארוכה מגב שמלתה, הרים בכזאת זריזות שהמעשה נראה כמו סתם התחשבות. גם היה לו כישרון להחזיק יחד כוס, צלחת וסכ"ום בלי שיפלו. הייתה לו הבעה של אומללות אומרת-כבוד כשל נץ עצוב. היא גילתה עניין.
"בעיה מאיזה סוג? סקס, משק-בית, כסף?"
הלילה שרוח-הרפאים נכנס לביתנו I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)
רוח-הרפאים שנכנסה לביתנו בליל ה-17 בנובמבר 1915 חוללה כזאת מהומה של אי-הבנות, שחבל שלא הנחתי לה פשוט להמשיך לשוטט, והלכתי לישון. התגלותה הפלאית גרמה לאמא לזרוק נעל דרך החלון של הבית השכן, ולסבא – לירות בשוטר. אז חבל, כמו שכבר אמרתי, ששמתי לב בכלל לצעדים. הם התחילו בערך באחת ורבע לפנות בוקר, טפיפה קצבית סביב השולחן בחדר-האכילה. אמא ישנה באחד החדרים בקומה השנייה ואחי הרמן בחדר שני; סבא ישן בעליית הגג, במיטת אגוז-המלך הישנה, שכזכור לכם נפלה פעם על אבא. בדיוק יצאתי מן האמבטיה, ובעודי משפשף טוב-טוב את גופי במגבת שמעתי צעדים. צעדים של אדם שפוסע במהירות סביב שולחן חדר-האכילה למטה. האור מחדר האמבטיה נשפך על גרם-המדרגות האחורי שהוליך חיש ישירות לחדר-האכילה. יכולתי להבחין בברק העמום של הצלחות על מדף-הצלחות שעל הקיר;
לואיז I סומרסט מוהם (1965-1874)
לעולם לא אבין למה זה טרחה לואיז סביבי, מדוע השקיעה בי זמן או עניין. לאהוב לא אהבה אותי, וידעתי כי מאחורי גבי לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנותי. מחמת אנינות-יתר לא דיברה דברים מפורשים, אך בעזרת רמז מלווה אנחה ומחווה קטנה בידיה היפות הצליחה להבהיר את כוונתה. אמת, היכרנו זה את זו היכרות כמעט אינטימית עשרים וחמש שנים, ועם זאת היה לי קשה להאמין כי עובדה זו נחשבה הרבה בעיניה. היא חשבה עלי שאני ברוטלי, ציני וולגרי. לפלא היה בעיני שלא הניחה לי לנפשי. כלל וכלל לא; למען האמת לא חדלה להזמין אותי לסעוד אתה בצהריים או בערב, ופעם-פעמיים בשנה הייתה מבקשת כי אבוא לשהות בסוף השבוע במעונה שמחוץ לעיר. אולי ידעה כי אני היחיד שמכיר את הפרצוף שמאחורי המסכה וקיוותה כי במוקדם או במאוחר אבוא גם אני לכלל הכרה כי …
ידיד בשעת צרה I סומרסט מוהם (1965-1874)
כבר שלושים שנה אני מנסה לתהות על קנקנם של רֵעַי בני-האדם. אינני יודע עליהם הרבה. כשלעצמי, הייתי מהסס להעסיק משרת לפי מראה פניו, ועם זאת, על פי רוב אנחנו שופטים אדם לפי פניו. אנחנו מסיקים מסקנות לפי צורת הלסת, לפי הבעת העיניים, לפי מתווה הפה. האם סכום הפעמים שצדקנו גדול יותר ממספר הטעויות? תמהני. הסיבה שרומנים ומחזות לא פעם אינם נאמנים למציאות היא כי המחברים צרים את הדמויות, אולי בעל כורחם, בתבנית אחידה. הם אינם מרשים לעצמם לעצב אותן כישות רצופת-סתירות כי אז הן תהיינה בלתי-מובנות; ועם זאת, רובנו אנשים רבי-סתירות, כל אחד מאתנו אינו אלא אוסף אקראי של תכונות לא-עקיבות.
הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)
כשהייתי ילד קטן הכריחו אותי ללמוד בעל-פה משלים אחדים מאת לה-פונטיין והסבירו לי היטב את מוסר-ההשכל של כל אחד ואחד. בין אלה ששיננתי היה משל הנמלה והצרצר, שהתחכם לחקוק בתודעתו של הנוער את הלקח המועיל כי בעולם לא-מושלם חריצות משתלמת ועל קלות-דעת נענשים.