מזמור לססיליה הקדושה | ויסטן אודן (1973-1907)

[מוזיקה מאת בנג'מין בריטן למקהלה א'קאפלה]

בצִלְלֵי חורשה, גבירה זו הקדוֹשה,

בפסיעה כְּבוּדָה, במזמור ענוג,
כמו ברבור שחור טרם מוות יקצור,
נשׂאה קולה בניגון להרגיע נפשה.
ועל שפת הים, בתולה זו, תַמָּה,
עוגב לה בנתה, את תפילתה יהדהד.
וצלילים אדירים מבֶּטֶן כְּלִי-שיר
הרעימו בחֲלָלָהּ של רומא העיר.

גר אהובי בארץ צפון | אנדרו לנג (1912-1844)

[מוזיקה מאת אדוארד אלגר למקהלה א'קאפלה]

גר אהובי בארץ-צפון,
מגדל אפלולי כְּסוי-יֶרֶק היה לו מעון,
והרחק נשקפו חול ושפך-גלים אפרפר
מבין מקלעות ירוקות של ענפי היער.

והשמש נמוגה כליל אל לילה של קיץ צפוני,
ועדרי צבאים זרים-מוזרים, כסופים-לבנים
בעד אפרורית היער, נוצצים, הגיחו הֲלוֹם,
ונסו-ברחו כִּרְפָאִים עם עלות היום.

הספד | ויסטן אודן (1973-1907)

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

חוות הנגונג (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.

הצעיר עם פרח הציפורן (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: סיפורי חורף, זמורה-ביתן, 1985]
בראשית המאה היה באנטוורפן ליד הנמל מלון קטן ושמו "מלון המלכה". היה זה מוסד מהוגן ונקי, ורבי-חובלים התאכסנו שם עם נשותיהם.

ערב אחד במארס נכנס למלון צעיר שקוע במרה-שחורה. בדרכו מן הנמל מן הספינה שהביאה אותו מאנגליה, הרגיש שהוא האדם הבודד בתבל. לא היה לו איש לשפוך לפניו את מרי-לבו כי הבריות חשבו עליו מן הסתם שהוא בר-מזל בטוח-מרע, צעיר מעורר קנאה.

סופר היה, שספרו הראשון נחל הצלחה גדולה. הציבור קידם אותו בהתלהבות; המבקרים היללוהו פה אחד. הוא התעשר לאחר שידע מחסור כל ימיו. הספר תיאר, מניסיון חייו, את מנת-חלקם הקשה של ילדי עניים והביא אותו בחוגם של גברים ונשים בני-תרבות ויפי-נפש ששאפו לשנות את פני החברה. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות והוא אף קשר את גורלו בהם כשנשא לאישה עלמה יפהפייה, בתו של מדען מפורסם, שהעריצה אותו. עתה היה בדרכו לאיטליה, בלוויית אשתו, להשלים את ספרו השני, וכאשר עלה מן הנמל היה כתב-היד בתיקו. אשתו יצאה ימים אחדים לפניו כי ביקשה לסור בדרך אל בית ספרה הישן בבריסל. "טוב יהיה אם אהרהר ואשיח בדבר-מה זולתך", אמרה בחיוך. כעת המתינה לו ב"מלון המלכה" ולא תרצה להרהר ולהשיח אלא בו.

מסיבת הגן | קתרין מנספילד (1923-1888)

ואחרי הכול מזג האוויר היה אידאלי. לא יכול היה להיות יום מושלם מזה למסיבת גן גם לוּ הזמינוהו. בלי רוח, חמים, שמים ללא עב-ענן. רק שהתכלת הייתה מצועפת דוֹק של זהב בהיר כאשר יקרה לעתים בראשית הקיץ. הגנן כבר ניעור עם שחר, ועתה היה מכסח את המדשאות ומגרף, עד שגבעולי-הדשא ושושנות-העלים השטוחות הכהות במקום שהיו בו קודם שתילי מרגניות נדמו כזורחים. אשר לוורדים, לא יכולת לא להרגיש כי הם מבינים שוורד הוא הפרח היחיד שעושה רושם על אנשים במסיבות גן; הפרח היחיד שכולם ודאי מכירים. מאות, כן, ממש מאות פרחו בן-לילה; השיחים הירוקים התקשתו כלפי מטה, כאילו מלאכים משמים באו אליהם לביקור. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה וכבר הגיעו הפועלים להעמיד את האוהל.

"איפה את רוצה שיעמידו את האוהל, אמא?".

"ילדתי היקרה, אין טעם לשאול אותי. השנה מנוי וגמור עמי, בנות, להעביר הכול לטיפולכן. תשכחו שאני אמא שלכן ותתייחסו אלי כאל אורחת כבודה".

עונות השנה | הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

צהוב הוא צבע הסתיו. עצי הצפצפה בוערים בצהוב, ורק פרחים שצבעם צהוב ממשיכים לפרוח. בשיפולי שדות, כנגד גדרות-אבנים לא מטויחות, בתעלות לצד הכביש – שם גדלות להן כל חינניות-הבר שבעולם. אוסְפים אותן מלוא הזרוע ומובילים באלומות על גבם של חמורים לבית העלמין, שבו כל קבר הוא תלולית מוגבהת של אבנים וחצץ. אתר הקבורה, שאין בו לא עשבים ולא עצים, תָחום בקירות מתפוררים של לבני טיט בשולי הכפר – אולי מפני שהחפירה בקרקע מרתיעה כשלעצמה – ונקרא פנתאון. כך נותנים כבוד בתחנת-המעבר לשמים לדודה הרווקה הזקנה שהוצרכה לפשוט יד בחייה, לאב ולבן שמתו בשחמת במרחק חמש שנים זה מזה, לילד בן השתים-עשרה שקפץ כל כך גבוה עד שנתקל בכבל החשמל.

בנובמבר, בערב "יום כל הקדושים", מפזרים את הפרחים ביד רחבה על המתים. עד חצות, האדמה הקדושה והעקרה שהילדים שיחקו שם במשך היום בשברי עצמות, כבר טובעת בצהוב. פרחי החיננית, מוארים בנרות אינספור לרגלי הצלבים, כמעט צומחים שוב. הם מכסים את השמות סלבדור, חוסה, רוזיטה, פָּנצ'יטו, פָּז.

ביער וינדזור | לפי ויליאם שייקספיר (1616-1564)

[מתוך הליברית של האופרה "סר ג'ון מאוהב" למוזיקה מאת ר' וון ויליאמס]

1 קשירת קשר

אַל צער גברות, לא אנחת-חינם,
הגברים רמאים מטבעם.
רגל בחוף ורגל בים
אי-יציבות היא קו באופיָם.
אל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

אַל זֶמֶר, גברות, בְּשיר אל תפצָחו

אֶל דכדוך כה מַשמים וכבד אל תצנָחו.
הגברים הם הלוא רמאים מלידה,
מאז ראשוני עלעלים צָמַחוּ.
אַל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

סוף המסיבה | גרהם גרין (1991-1904)

פיטר מורטון ניעור בחלחלה משנתו אל מול אור ראשון. גשם נקש בחלון. היה ה-5 בינואר. הוא הביט מעבר לשולחן (עמד עליו נר-לילה שנזל והתמוסס לשלולית) אל המיטה השנייה. פרנסיס מורטון ישן עדיין, ופיטר חזר ונשכב בעוד עיניו תלויות באחיו. שעשע אותו לדמות שהוא צופה בו-עצמו – אותו שֹער, אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו קו של לחי. אך המחשבה פג טעמה, והתודעה חזרה אל העובדה שהעניקה חשיבות ליום הזה מכלל הימים. היה ה-5 בינואר. הוא התקשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז שמרת הֵן-פָלקוֹן ערכה את מסיבת הילדים האחרונה.

פרנסיס הסתובב פתאום ושכב על גבו והטיל זרוע על פניו ובכך חסם את פיו. לבו של פיטר החיש את פעימותיו, הפעם לא מהנאה, אלא מאי-שקט. הוא התיישב וקרא אל מעבר לשולחן "תקום כבר". כתפיו של פרנסיס הרעידו והוא זקף באוויר אגרוף קפוץ, אך עיניו נשארו עצומות. לפיטר נדמה שהחדר החשיך פתאום, כאילו ציפור גדולה עטה. הוא קרא שנית: "תקום כבר", ושוב היו אור כסוף ונגיעות של גשם בחלונות.

פרנסיס שפשף את עיניו. "קראת לי?" שאל.

"חלמת חלום רע", אמר פיטר. ניסיון העבר לימד אותו איך תודעותיהם משקפות זו את זו. אך הוא היה קשיש יותר, בכמה דקות, ותוספת קצרה זו של פסק-אור, בעוד אחיו נאבק בכאב ובחשכה, העניקה לו ביטחון עצמי ויצר-הגנה על אחיו שפחד מדברים רבים כל כך.

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".