לואיז I סומרסט מוהם (1965-1874)

לעולם לא אבין למה זה טרחה לואיז סביבי, מדוע השקיעה בי זמן או עניין. לאהוב לא אהבה אותי, וידעתי כי מאחורי גבי לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנותי. מחמת אנינות-יתר לא דיברה דברים מפורשים, אך בעזרת רמז מלווה אנחה ומחווה קטנה בידיה היפות הצליחה להבהיר את כוונתה. אמת, היכרנו זה את זו היכרות כמעט אינטימית עשרים וחמש שנים, ועם זאת היה לי קשה להאמין כי עובדה זו נחשבה הרבה בעיניה. היא חשבה עלי שאני ברוטלי, ציני וולגרי. לפלא היה בעיני שלא הניחה לי לנפשי. כלל וכלל לא; למען האמת לא חדלה להזמין אותי לסעוד אתה בצהריים או בערב, ופעם-פעמיים בשנה הייתה מבקשת כי אבוא לשהות בסוף השבוע במעונה שמחוץ לעיר. אולי ידעה כי אני היחיד שמכיר את הפרצוף שמאחורי המסכה וקיוותה כי במוקדם או במאוחר אבוא גם אני לכלל הכרה כי …

ידיד בשעת צרה I סומרסט מוהם (1965-1874)

כבר שלושים שנה אני מנסה לתהות על קנקנם של רֵעַי בני-האדם. אינני יודע עליהם הרבה. כשלעצמי, הייתי מהסס להעסיק משרת לפי מראה פניו, ועם זאת, על פי רוב אנחנו שופטים אדם לפי פניו. אנחנו מסיקים מסקנות לפי צורת הלסת, לפי הבעת העיניים, לפי מתווה הפה. האם סכום הפעמים שצדקנו גדול יותר ממספר הטעויות? תמהני. הסיבה שרומנים ומחזות לא פעם אינם נאמנים למציאות היא כי המחברים צרים את הדמויות, אולי בעל כורחם, בתבנית אחידה. הם אינם מרשים לעצמם לעצב אותן כישות רצופת-סתירות כי אז הן תהיינה בלתי-מובנות; ועם זאת, רובנו אנשים רבי-סתירות, כל אחד מאתנו אינו אלא אוסף אקראי של תכונות לא-עקיבות.

הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)

כשהייתי ילד קטן הכריחו אותי ללמוד בעל-פה משלים אחדים מאת לה-פונטיין והסבירו לי היטב את מוסר-ההשכל של כל אחד ואחד. בין אלה ששיננתי היה משל הנמלה והצרצר, שהתחכם לחקוק בתודעתו של הנוער את הלקח המועיל כי בעולם לא-מושלם חריצות משתלמת ועל קלות-דעת נענשים.

תא-הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

מֶיֶירס חוצה את אדמת צרפת אל שטרסבורג בקרון-רכבת מחלקה ראשונה לבקר את בנו שלומד שם באוניברסיטה. כבר שמונה שנים לא פגש את הנער. לא היו ביניהם שיחות טלפון בשנים האלה גם לא גלויית-דואר מאז שמֶיֶירס ואמו של הנער הלכו איש לדרכו – הבן נשאר אתה. תמיד סבר מֶיֶירס כי הניתוק הסופי הואץ בגלל התערבותו המזיקה של הנער בענייניהם האישיים.

קתדרלה I ריימונד קארבר (1988-1938)

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת

הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

לאישה קראו מיס דנט, ומוקדם יותר אותו ערב היא איימה באקדח על גבר. היא הכריחה אותו להשתטח בעפר ולהתחנן על נפשו. בעוד עיניו של האיש זולגות דמעות ואצבעות ידיו מנקרות בעלים היא כיוונה אליו את האקדח וסיפרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להבהיר לו כי הוא לא יכול להמשיך ולרמוס רגשות של אנשים. "תהיה בשקט!" אמרה, למרות שהאיש רק תחב את אצבעותיו בעפר והזיז קצת את רגליו מפחד. כשגמרה לדבר, כשאמרה לו כל מה שחשבה להגיד לו, היא שמה את רגלה על אחורי ראשו ודחקה את פרצופו אל העפר. אחר כך שמה את האקדח בתיקה ופנתה וחזרה אל תחנת הרכבת.

ארמון החול I מרי לָווין (1996-1912)

ג'ון היה הבכור. היו לו שער שחור חלק ופנים חיוורות. אמילי הייתה הבאה בתור. היה לה שער בהיר-נוצץ. בכל קיץ צצו אצלה נמשי-זהב, אך בחורף הם הסתלקו. אלכסנדר היה הצעיר. נמשיו אף פעם לא הסתלקו, אך לא היה לו אכפת. גם לא היה לו אכפת שהוא שמן כל עוד הוא הלך וגדל, כך או אחרת.

בנותיו של הקולונל המנוח I קתרין מנספילד (1923-1888)

השבוע שלאחר מכן היה אחד העמוסים בחייהן. גם כשהלכו לישון , גופיהן הם ששכבו לפוש; ראשיהן לא נחו, המשיכו לחשוב, ללבן דברים, לתהות, להחליט, לנסות לזכור היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדי גופה, רגליה מעט חופפות זו את זו, הסדין משוך לה עד סנטרה. בוהה הייתה בתקרה.

הדרך ארוכה היא ורבה I סקוט פיג'ראלד (1940-1896)

אגב שיחה על אודות כמה מהטירות היותר עתיקות בטוריין, הוזכרו כלוב הברזל שלואי האחד-עשר כלא בו את קרדינל לה-בּלו שש שנים, והוזכרו צינוקי-אוּבְּלִייט ועוד זוועות מן הסוג הזה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אוּבּלִייטים, שהם בעצם בארות יבשות בעומק שלושים-ארבעים רגל שאדם נזרק לתוכן להמתין ללא-כלום. כיוון שיש לי נטייה לקלוסטרופוביה, ואפילו תא-שינה ברכבת הוא סיוט מובטח, הטביעו בי הצינוקים האלה רושם בל-יימחה. על כן רווח לי כשרופא בין הנוכחים סיפר את הסיפור הבא – כלומר רווח לי כשהתחיל את הסיפור שנראה שאין לו ולא כלום עם מסָכות-העינויים מן העבר. *** הייתה פעם אישה צעירה, גברת קינג שמה, שחייתה באושר רב עם בעלה. הם היו עשירים ומאוהבים מאוד, אך בעת לידת הילד השני היא שקעה בתרדמת ארוכה וניעורה ממנה במצב חמור של סכיזופרניה. להזיה שלה, שהיה לה איזה קשר עם …