העלה האחרון I או הנרי (1910-1862)

בשכונה קטנה, מערבית לכיכר וושינגטון, יצאו הרחובות מדעתם והשתברו לרצועות קצרות שנקראו "מבואות". המבואות הללו יצרו זוויות ועיקולים משונים. קרה שרחוב אחד חצה עצמו פעם או פעמיים. אמן אחד גילה אפשרות יקרת ערך ברחוב הזה: למשל, גובֶה שצועד כאן, בידו חשבון על צבעים, נייר, ובד-ציור, יגלה פתאום שהוא חוזר על עקבותיו בלי ששולם לו עדיין גם סנט אחד על חשבון החוב…

כך אפוא, לגריניץ' וילג' הקשישה, על מוזרותה החיננית, הגיעו במהרה אנשי האמנות שוחרי-הטרף, עיניהם תרות אחר חלונות צפוניים וגמלונים מן המאה השמונה-עשרה ועליות-גג הולנדיות ומחירי שכירות נמוכים. אחר כך ייבאו להם ספלי בדיל אחדים וקדרת-בישול או שתיים מהשדרה השישית והפכו ל"מושבה".

חדר להשכרה I או הנרי (1910-1862)

חסר-מנוח, אחוז תזזית, בן-חלוף כמו הזמן עצמו – כך הוא גוש-האדם העצום בשכונת הלבֵנים האדומות של רובע "לוֹאר וֶסט סייד". חסרי-בית – ויש להם מאה בתים. קופצים מחדר שָׂכור אחד לשני, לעולם ארעיים – דיירי-ארעי, ארעיים בלב ובנפש. הם שרים "ביתי מה נחמד הוא" במקצב הרגטיים; את רכושם היקר ללבם [במקור: (תַרפֵי-הבית)lares et penates ] הם נושאים עמם בקופסת קרטון; גפנם היא סרט שזור על מגבעת הדורה; תאנתם היא פיקוס.

סביר כי לבנייני הרובע הזה, שגרים בהם אלף דיירים, יהיו גם אלפי סיפורים לספר, רובם תפלים מן הסתם; אך מפליא אם לא יימצאו כמה רוחות-רפאים בשובל שהותירו אחריהם כל אותם נוודים, אורחים-לשעה.

החדר בעליית-הגג I או הנרי (1910-1862)

דבר ראשון מראה לך מרת פָּארקר את הטרקלינים הכפולים. אתה נשמר מלהיכנס לדבריה כשהיא מתארת את יתרונותיהם וסגולותיהם של האדונים שגרו בהם שמונה שנים. אחר כך אתה מתוודה איכשהו בגמגום שאינך לא רופא ולא רופא שיניים. הצורה שמרת פָּארקר תקדם את ההודאה הזאת תגמול אותך לתמיד מהרגשות הישנים שרחשת להוריך על שלא השכילו להכשיר אותך לאחד המקצועות היאים לטרקליניה של מרת פָּארקר.

דבר שני אתה עולה במדרגות ומציץ באחורִי-של-הקומה-השנייה ב-8 דולר לשבוע. אחרי שהשתכנעת מסגנון דיבורה כי החדר בקומה השנייה שווה את 12 הדולרים שמר טוּסֶנבֶּרי שילם עבורו תמיד עד שנסע לנהל את הפרדס של אחיו בפלורידה ליד פאלם-ביץ', היכן שמרת מֶקֶלנטייר בילתה תמיד את תקופות החורף בחדר החזית הכפול עם אמבטיה פרטית – אתה מצליח ללמלם שאתה מעוניין במשהו זול עוד יותר.

השמלה הסגולה I או. הנרי (1910-1862)

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי מיזוגם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים, בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

אורחים לשעה בארקדיה | או. הנרי (1910-1862)

יש מלון בברודוויי שחמק מעיניהם של סוכני "קַיִט בקַיִץ". הבית עמוק ורחב ידיים וקריר. חדריו מחופים אלון כהה, צונן. רוחות קלות תוצרת-בית וצמחייה ירוקה-כהה מרעיפים עליו את הנאותיה של שמורת אַדירוֹנדָק ללא אי-הנוחות. יכול אדם לעלות בגרם המדרגות הרחב או לִדאוֹת כבחלום במעליות האווריריות, מובל בידי מדריכים בכפתורי פליז, וכל זאת בשמחה בלתי מופרעת שלא תשווה לה גם שמחתם של מטפסי האלפּים. רב-טבחים מכין לך שֶמֶך שטוב ממנו לא תקבל גם ברכס וייט מאונטיין, ומאכלי-ים שיעלו ירוקת של קנאה אצל אשפי הטוֹבה שבמסעדות אולד-פוינט-קומפורט, ובשר צבי שימיס את לב-השֹרד של פקחי שמורות הציד.

קומץ אנשים גילה את נווה-המדבר הזה בישימון של מנהטן ביולי, ובמשך החודש היית רואה את האורחים הספורים הללו פזורים במרב הנוחות והרווחה בדמדומים הקרירים של חדר-האכילה הרם, בוהים זה בזה בברכת שלום חרישית מעבר לשממה הצחורה של שולחנות לא-מיושבים. מלצרים רבים מדי, עינם צופייה וכמו מוּנעים במדחס אוויר, מרחפים קרוב אליך, מספקים את כל מחסורך עוד טרם נהגה בקול. הטמפרטורה היא של אפריל תמידי. התקרה היא בצבעי מים כדי לחקות שמי קיץ שעננים ענוגים שטים על פניהם ואינם נמוגים למגינת הלב כמו עננים בטבע.

נהמתה הנעימה הרחוקה של ברודוויי מתהפכת בדמיונם של האורחים לשאונו של מפל מים הממלא את החורשות בצליל משרה רוגע. לשמע כל פסיעת-רגל זרה מטים האורחים אוזן דאוגה מחשש שמסתורם התגלה ופולשים אליו שוחרי-הנאות חסרי-מנוח, שמנהגם לרדוף אחרי הטבע עד למחילותיו העמוקות ביותר.

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

הקקטוס I או. הנרי (1910-1862)

מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.

זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.