"את לא הולכת למות, נכון?" שאלה אמנדה.
"הרופא נתן לי רשות לחיות עד יום שלישי", אמרה לורה.
"אבל היום שבת; זה רציני?" התנשמה אמנדה.
"אני לא יודעת אם זה רציני או לא; אבל היום שבת, זה בטוח", אמרה לורה.
"מוות זה תמיד רציני", אמרה אמנדה.
"לא אמרתי שאני הולכת למות. ייתכן מאוד שאפסיק להיות לורה, אבל משהו אני אמשיך להיות. חיה מסוג כלשהו, אני משערת. תראי, מי שלא הצטיין בחיים שהוא חי עד עכשיו, עובר גלגול צורה לאיזה אורגניזם ירוד. ואני לא הצטיינתי, אם חושבים על כך ברצינות. הייתי קטנונית ומרושעת ונקמנית ועוד דברים כאלה כשנראָה שהנסיבות מצדיקות זאת".
"נסיבות אף פעם לא מצדיקות דברים כאלה", נחפזה אמנדה להגיד.
"אם לא אכפת לך", חיוותה לורה את דעתה, "אז אֶגבֶּרט הוא נסיבה שתצדיק כל דבר ובכל מידה שהיא. את נשואה לו – זה אחרת; נשבעת לאהוב, להוקיר ולסבול אותו: אני לא".