קטגוריה: סיפורים

"ברהמס?" אמרה. "שננסה לנגן את ברהמס?"
הנער, שזה היה השיעור הראשון שלו אצל העלמה נַיְטינְגייל, לא אמר כלום. אך בעודו מביט במטרונום השותק, הוא חייך קצת, כאילו נעמה לו השתיקה. ואז נגעו אצבעותיו בקלידי הפסנתר, ולמשמע הצלילים הראשונים ידעה העלמה נַיְטינְגייל כי היא במחיצתו של גאון.
עומדת בראשית שנות החמישים שלה, דקה, רכת-דיבור, פניה עדיין מתבלטים ביופיים השקט, סברה העלמה נַיְטינְגייל כי שפר מזלה. ביתה בא לה בירושה עם מות אביה והיא התקיימה בלי לקמץ על מה שהרוויחה כמורה לפסנתר. אף ידעה בחייה חמדת בשרים.
אולי הייתה מתחתנת, אך הנסיבות לא צלחו: תחת זאת פקד אותה במשך שש-עשרה שנים גבר שהאמינה כי באחד הימים ייפטר מאישה שלא אהב. לא כך אירע, וכשבא הקץ לפרשת האהבים, סבלה העלמה נַיְטינְגייל ייסורי חרטה, אך מאז ואילך לא נטרה טינה למאהבה כי אחרי הכול נשמר עמה זיכרון של אושר.

המשך קריאה "%s"

בוקר אחד קיבלתי מכתב בדיו חיוורת על דף זגוגי כחול-שורות של נייר-מכתבים. המכתב נשא את חותמת הדואר של כפר קטן בנברסקה. אמצעי-תקשורת זה, בָּלוי ומהוה, שנראה כאילו החזיקו אותו ימים אחדים בכיס של מעיל לא נקי ביותר, היה מדוֹד האוורד. במכתבו הודיע לי כי אשתו זכתה בירושה קטנה מקרובת-משפחה רווקה שמתה זה לא כבר, וכי עליה לבוא לבוסטון ולהיות נוכחת בהסדרת העיזבון. הוא מבקש כי אפגוש אותה בתחנת הרכבת ואעמוד לשירותה לפי הצורך. כשבדקתי את התאריך המצוין כתאריך הגעתה התברר כי הוא חל לא מאוחר מיום המחרת. כדרכו עיכב את הכתיבה, ולוּ נעדרתי מן הבית הייתי מחמיץ לגמרי את האישה הטובה.

שמה של דודה ג'ורג'יאנה לא רק העלה מן הנשייה את מראה גופה שהיה בה-בעת גרוטסקי ומעיר-חמלה, אלא פער לפני רגלי תהום שלמה של זיכרונות, כה רחבה ועמוקה שחשתי לפתע, בעוד המכתב נשמט מידי, שאני זר גמור לכל נסיבות קיומי בהווה, נבוך כולי ולא שייך כלל לסביבות חדר עבודתי. בקיצור, חזרתי להיות נער-החווה הגמלוני שדודתי הכירה, נכלם וזָרוע אבעבועות קור, ידי סדוקות ומחוספסות מקילוף קלחי תירס. מיששתי את פרקי אגודלי בהיסוס כאילו שוב התחספסו. שוב ישבתי לפני האורגן שבטרקלין, פורט סולמות בידי הנוקשות האדומות כשדודתי יושבת לידי ומתקינה כפפות קנבס עבור הקולפים.

המשך קריאה "%s"

ליידי קרלוטה ירדה אל הרציף של תחנה קטנה  צדדית ופסעה פעם-פעמיים הנה ושוב לאורכו הבלתי-מעניין כדי להרוג את הזמן עד שהרכבת תואיל להמשיך בדרכה. והנה, בכביש שמן העבר השני ראתה סוס נאבק עם משא כבד לעייפה, וגם עגלון, מאלה שדומה שהם רוחשים איבה זעופה אל בעל-החיים שעוזר להם להרוויח את לחמם. ליידי קרלוטה אצה חיש אל הכביש, ושיוותה אופי אחר למאבק. אחדים ממיודעיה לא חסכו ממנה תוכחות רכות והתראות כי לא רצוי להתערב לטובת בעל-חיים במצוקה, כי התערבות כזאת "היא לא העסק שלה". רק פעם אחת קיימה הלכה למעשה את תורת האי-התערבות כשאחת מחסידותיה המושבעות הייתה נצורה כמעט שלוש שעות על עץ-עוזרד קטן ולא-נוח עד מאוד בידי חזיר בן-כלאיים, ואילו ליידי קרלוטה, מצדה השני של הגדר, המשיכה לשקוד על מתווה בצבעי-מים ומיאנה להתערב  בנעשה בין החזיר ואסירתו. הדעת נותנת כי הפסידה את ידידותה של אותה גברת, אשר חולצה לבסוף. הפעם היא הפסידה רק את הרכבת,

המשך קריאה "%s"

כנראה, אסור לאדם אחד שיהיו לו בחייו כלבים רבים כל כך כמו שהיו לי. אלא שהפקתי מהם יותר הנאה מאשר עוגמת-נפש, חוץ מאשר במקרהו של איירדייל {מקבוצת הטריירים]  ששמו מאגס. הכלב הזה גרם לי יותר צרות מאשר כל שאר החמישים וארבעה או חמישה יחד, גם אם רגע המבוכה העז ביותר ארע לי כאשר כלבה בשם ג'ני מגזע סקוטש-טרייר שזה עתה ילדה שישה גורים בארון הבגדים בקומה הרביעית של דירה בניו-יורק המליטה את השביעי האחרון הבלתי-צפוי בפינת רחוב אחד-עשר והשדרה החמישית במהלך טיול שהתעקשה לצאת אליו.

המשך קריאה "%s"

לאמא היה הרבה מה להגיד. זה לא אומר שהיא דיברה כל הזמן, אלא שאנחנו, הילדות, הרגשנו כי המקורות שמהם משכה והעלתה היו עמוקים, עמוקים, עמוקים. הנושא העיקרי שלה היה שמחה: מה זה שמחה, מה זה לא שמחה; איפה נוכל למצוא אותה, איפה לא; ואיך, כשמוצאים, שומרים עליה. שאף פעם לא נבלבל בין שמחה לבין הנאה. שלא נחשוב שצער הוא בדיוק ההיפך משמחה.
"למשל האב יוּ," עיניה של אמא נצצו כשהביטה בו. "לפי מה שהוא אומר, צער זה מרכיב של שמחה – מרכיב הכרחי, אם לא אכפת לכם!" וכשניסה למחות, עצרה אותו בהרמת יד. "בשביל כמה אנשים יש אולי משהו טיפטיפה מוזר בתיאוריה הזאת. לא בשבילי. ולא, אני מקווה, בשביל הילדות שלי." היא הביטה בחומרה בנו, בשלוש הבנות. צחקנו. לא היה לנו הרבה ניסיון בצער. בִּי ואני היינו ילדות קטנות ולינדה רק בת שנה כשאבא שלנו מת פתאום אחרי מחלה קצרה, שבתחילה לא נראתה רצינית. "אני מכירה אנשים שמחליפים בין שמחה וצער," אמרה אמא.
האב יוּ מיחה שוב. "את לא כוללת אותי במחלקה הזאת, אני מקווה?"

המשך קריאה "%s"

מרת ואטְס ומרת קארסוֹן היו שתיהן בלשכת הדואר בוויקטוריה כשהגיע המכתב מ"מוסד אֶליסוִויל לרפי-השכל" של מיסיסיפי. אֵיימֶה סְלוֹקאם, בלי שהניחה מידה את דברי הדואר, יצאה ממקומה במרוצה ומסרה אותו ישר למרת ואטְס, ושלושתן קראו בו יחד. מרת ואטְס החזיקה אותו מתוח בין כפותיה הוורודות ומרת קארסוֹן סימנה לאט כל שורה באצבעה הנתונה באצבעון. כל שאר הנוכחים בלשכת הדואר תהו מה התחדש עכשיו.

המשך קריאה "%s"

הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.

המשך קריאה "%s"

הגבעות בצדו השני של עמק נהר אֶבּרוֹ היו ארוכות ולבנות. בצד הזה של העמק לא היה צל ולא היו עצים, ותחנת הרכבת ניצבה בין שני קווי מסילה בשמש. ליד קיר התחנה התפרש הצל החמים של הבניין, ווילון משרשראות של חרוזי במבוק היה תלוי על הדלת הפתוחה אל הבָּר להסיג את הזבובים. האמריקני והבחורה שאתו ישבו ליד שולחן בצל, מחוץ לבניין. היה חם מאוד-מאוד, ורכבת האקספרס מברצלונה הייתה צפויה להגיע תוך ארבעים דקות. במפגש המסילות הזה היא עוצרת לשתי דקות וממשיכה למדריד. "מה כדאי לנו לשתות?" שאלה הבחורה. קודם הסירה את כובעה והניחה אותו על השולחן. "נורא חם," אמר האיש. "בואי נשתה בירה." "Dos cervezas [שתי בירה]," אמר האיש אל תוך הווילון. "גדולות?" שאלה אישה מכיוון הפתח. "כן, שתיים גדולות." האישה הביאה שתי כוסות בירה ושתי תחתיות לֶבֶד. היא שמה את התחתיות ואת כוסות הבירה על השולחן והביטה באיש ובבחורה. הבחורה השקיפה אותו רגע לעבר קו הגבעות. הן היו לבנות באור השמש ופני-הנוף היו חומים ויבשים.

המשך קריאה "%s"

אֶגבֶּרט נכנס אל הטרקלין המרווח המואר קלושות בהבעה של אדם שאינו בטוח אם כניסתו היא לשובך-יונים או למפעל לייצור פצצות והוא מוכן ומזומן לכל אחת מן האפשרויות. הריב המשפחתי הקטן אצל שולחן-הסעודה לא הגיע לסיום חד-משמעי, והשאלה עכשיו הייתה אם מצב רוחה של ליידי אן הוא בעד חידוש פעולות האיבה או בעד ויתור. יציבתה  בכורסא ליד שולחן התה הייתה נוקשה למהדרין. בדמדומי אחר-צהריים של דצמבר, משקפי-המצבט של אֶגבֶּרט לא היו עזר של ממש בזיהוי הארשת שעל פניה.

המשך קריאה "%s"

ברגע שפתח את חלון חדר-ההלבשה שלו בקמפדן-היל, חווה מר נילסון, אישיות מוכרת מאוד במרכז העסקים של לונדון, תחושה מיוחדת מתקתקה באחורי גרונו והרגשת ריקנות בדיוק תחת צלעו החמישית. בעת ששב והבריח את ידית החלון, השגיח כי עץ קטן בכיכר החל ללבלב וכי המדחום עומד על שישים [חמש עשרה מעלות צלזיוס]. "בוקר מושלם," חשב; "סוף-סוף אביב!"

המשך קריאה "%s"