מוות (מתוך: ויינסברג אוהיו) I שרווד אנדרסון (1941-1876)

גרם המדרגות המוליך אל משרדו של ד"ר ריפי בבניין הפנר מעל לבית-המסחר  לבדים וצורכי תפירה "פריז" היה מואר באור קלוש. בראשו הייתה תלויה מנורה עם ארובה מלוכלכת, מחוזקת אל הקיר בלוחית. המנורה הייתה מצוידת במַחזירוֹר מפח, שהיה חוּם מחלודה ומכוסה אבק. אנשים שטיפסו במדרגות דרכו על עקבותיהם של רבים שדרכו שם מקודם. קרשי המדרגות כרעו תחת כובד הרגליים, ושקעים עמוקים סימנו את הדרך.

פדורה I קייט שופן (1904-1850)

פדורה הייתה נחושה בדעתה לנסוע לתחנה בעצמה לאסוף את מיס מולת'רז. למרות שאחד או שניים נראו מאוכזבים – בייחוד אחיה – איש לא התנגד. היא אמרה שהבהמה רגועה וגם שאין לסמוך על הצעירים שינהגו אותה כמו שצריך. אכן, מנקודת הראות של אחותה קמילה ושל יתר החבורה, נחשבה פדורה למבוגרת. עם זאת, איש לא היה נותן דעתו לכך אלמלא הנמלצוּת העקשנית שלה וההנחה האדיוטית בדבר יתרון-גיל וחכמה. היא הייתה בת שלושים. מוקדם מדי בחייה כבר צרה לה אידאל והוקירה אותו מכל יקר. לפיו מדדה את כל היצורים ממין זכר אשר לכדו את שימת-לבה, ולמותר לציין כי מצאה אותם לוקים בחסר. הצעירים הללו – אורחיהם של אחיה ואחיותיה שבאו ויצאו בביתם בלי הפסק אותו קיץ – תפסו לא מעט מזמנה, אך לא הצליחו לעניין אותה. בהיעדר אֵם, היא שדאגה לנוחותם, השגיחה על בריאותם ורווחתם והמציאה לכבודם שעשועים (אך לא לקחה בהם חלק). והיות שפדורה הייתה גבוהה ודקה, ונשאה את ראשה בגאון, והרכיבה משקפיים ועטתה ארשת-חוּמרה, חשו אחדים – הטיפשים שבהם – כאילו היא בת מאה. מולת'רז הצעיר היה סבור שהיא כבת ארבעים.

החתול I מרי א' וילקינס פרימן (1930-1852)

ירד שלג, ופרוותו של החתול התקשתה לעוקצים-עוקצים, אך הוא שמר על קור-רוח. הוא גהר על גחונו, נכון לניתור-המוות; שעות ארוכות הוא יושב כך. הייתה שעת לילה, אך הדבר לא שינה במאומה – כל הזמנים היו היינו הך לחתול כשארב לטרף. והוא גם לא היה כפוי לרצונו של שום אדם, כי בחורף ההוא חי לו לבד. בשום מקום בעולם לא היה קול שקרא אותו אליו; ליד שום תנור לא חיכתה לו ארוחה. הוא היה פטור מכל דבר חוץ מרעבונותיו, שהתעמרו בו כמו עכשיו כשלא באו על סיפוקם. החתול היה רעב מאוד – למעשה, כמעט גוֹוֵע ברעב. כבר ימים שמזג האוויר גרוע, וכל חיות-הבר החלושות יותר, שהיו טרפּוֹ מכוח המוֹרשָה, שהיו צמיתים מלידה למשפחתו, הסתגרו מרבית הזמן במחילותיהן וקיניהן, והמצוד הממושך לא הניב דבר. אך הוא חיכה בכוח העיקשוּת והסבלנות המופלאות של גזעו.

טוֹבֶּרמוֹרִי I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

הייתה שעת אחר-צהריים צוננת ושטופת-גשם של שלהי אוגוסט, עונת-שנה בלתי-מוגדרת זו שבה החוגלות עדיין שרויות או בבטחה או בבתי קירור, ואין מה לצוד – אלא אם גבולך מצפון הוא תעלת בריסטול, שאז אתה רשאי לפי חוק לדלוק אחרי צבאים אדומים שמנים. גבולה מצפון של מסיבת סוף-השבוע אצל ליידי בֶּלמְלי לא היה תעלת בריסטול, ולפיכך באותו אחר-צהריים שידובר בו הייתה נוכחות מלאה סביב שולחן תה-המנחה. למרות משמימותה של עונת-השנה ושממונו של המעמד כולו לא ניכר בחבורה חוסר-המנוחה הלַאָה שמשמעו פחד נורא מפני הפּיאנולה [פסנתר מכני שמנגן בעצמו] או ערגה כבושה ל"ברידג' הכרזה" [במקור: auction bridge].

הזָר I קתרין מנספילד (1923-1888)

לקהל הקטן על הרציף היה נדמה כי היא לעולם לא תזוז ממקומה. בלי-נוע, ענקית, נחה לה שם במים האפורים הקמוטים, מעליה לולאה של עשן, ובירכתיים להק עצום של שחפים צורחים, צוללים ועטים על אשפה מן המטבח. יכולת רק להבחין בזוגות קטנים צועדים בסך – זבובים קטנים פוסעים הנה והנה על גבי הצלחת שעל המפה האפורה הקמוטה. זבובים אחרים נקבצו ונהרו אל שפת הצלחת. הנה נצנוץ של לובן על הסיפון התחתון – סינרו של הטבח או אולי של חדרנית. הנה עכביש שחור קטנטן נחפז במעלה הסולם אל הגשר.

בקדמת הקהל התהלך אנה ואנה גבר בגיל העמידה, עז-פנים, לבוש למהדרין ומוגן היטב מפני הקור במעיל אפור, בצעיף-משי אפור, בכפפות עבות ובכובע לבד כהה – התהלך ואגב כך סחרר את מטרייתו הסגורה. הוא נראה  כמנהיג את הקהל הקטן שעל הרציף ובה בעת שומר עליו שלא יתפזר – משהו בין רועה לכלב-רועים.

העיזבון I וירג'יניה וולף (1941-1882)

"לסיסי מילר," גילברט קלָנדוֹן שלף את סיכת הפנינים מתוך ערב-רב של טבעות וסיכות-נוי על שולחן קטן בטרקלין של אשתו וקרא את ההקדשה: "לסיסי מילר, באהבה."

התאים לאנג'לה לזכור אפילו את סיסי מילר, מזכירתה. אך מוזר, הרהר גילברט קלָנדוֹן שוב, שהשאירה אחריה כל דבר ודבר בסדר מופתי – מתנה קטנה מסוימת לכל אחד מידידיה. כאילו חזתה את מותה. עם זאת, בריאותה הייתה ללא דופי כשיצאה מן הבית אותו בוקר, לפני שישה שבועות; כשירדה מהמדרכה בפיקדילי והמכונית הרגה אותה.

מערך בשחור-לבן I דורותי פארקר (1967-1893)

האישה שפרגים ורודים מקטיפה שזורים סביב שערה הזהוב-שלא-כדרך-הטבע חצתה את החדר ההומה-אדם בהילוך מעניין, שילוב של טפיפה וצידוד, ולפתה את זרועו הכחושה של המארח.
"תפסתי אותך!" אמרה. "עכשיו לא תוכל להתחמק".
"הו, הלוֹ", אמר מארחהּ. "מה שלומך?".
"טיפ-טופ", אמרה, "ממש טיפ-טופ. תקשיב. אני רוצה שתעשה לי טובה ענקית. אפשר? אפשר בבקשה? בבקשה-בבקשה?".
"איזה טובה?" אמר המארח.
"תקשיב", אמרה. "אני רוצה להכיר את וולטר ויליאמס. תאמין או לא, אני פשוט חולה על האיש הזה. כשהוא שר…! כשהוא שר את הספיריטואלס ההם! אמרתי לבָּרטון 'יש לך מזל שוולטר ויליאמס הוא צבעוני', אמרתי לו, 'אחרת היה לך המון סיבות לקנא'. אני ממש מתה לפגוש אותו. אני רוצה להגיד לו ששמעתי אותו בהופעה. תהיה מותק ותכיר לי אותו?".
"ודאי, למה לא", אמר המארח. "חשבתי שכבר פגשת אותו, הרי המסיבה היא לכבודו. אבל איפה הוא בכלל?".
"הוא ליד כוננית הספרים", אמרה. "בוא נחכה עד שהאנשים שם יגמרו לדבר אתו. אני חושבת שאתה פשוט נהדר, לערוך בשבילו את המסיבה הנהדרת הזאת ולתת לו הזדמנות לפגוש את כל האנשים הלבנים האלה. הוא בטח נורא אסיר תודה, נכון?".
"אני מקווה שלא", אמר המארח.
"אני מוצאת שזה באמת נורא יפה", אמרה, "בכל הכנות. תהרוג אותי אם אני מבינה למה זה לא בסדר גמור להיפגש עם צבעונים. לי אין שום רגשות שליליים בעניין הזה, אפילו שמץ. בָּרטון, מה אני אגיד לך, הוא ההפך הגמור. טוב, הוא בא מווירג'יניה, ואתה יודע איך הם שם".
"הוא הגיע הערב?" אמר המארח.
"לא, הוא לא יכָל",אמרה. "הערב אני אלמנת-קש מאיפה שלא מסתכלים. אמרתי לו כשיצאתי 'אין לדעת מה אני אעשה', אמרתי. הוא היה פשוט כל כך הרוס, הוא לא יכל לזוז. זה מָהזֶה חבל".
"אהה", אמר המארח.

ספטמבר שחוּן I ויליאם פוקנר (1962-1897)

מבעד לדמדומי ספטמבר השותתים דם, אחריתם המרה של שישים ושניים ימים ללא גשם, היא פשטה כשרפה בשדה קוצים: השמועה, הידיעה, מה שזה לא היה. משהו על מיס מיני קוּפֶּר וכושי. תקף אותה, העליב אותה, הפחיד אותה: אף אחד מאלה שנקבצו בשבת בערב במספּרה – שמאוורר תקרה הסתב שם, בלי שירענן אותו, את האוויר הנפסד, מְשלח חזרה לעברם את הבל פיהם המעופש וריח גופם במפחים רצופים מעופשים של תחליב ומשחה לשׂער – אף אחד מאלה לא ידע מה בדיוק קרה.