התספורת; או: הספָּר שנמר מלק את ראש דודו I ויליאם סארויאן (1981-1908)

מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים …

זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.

פרווה I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את נראית מודאגת, יקירתי," אמרה אלינור.

"אני מודאגת," הודתה סוזן; "לא בדיוק מודאגת, אבל חוששת. את מבינה, יום ההולדת שלי חל בשבוע הבא – "

"בת-מזל שכמוך," קטעה אותה אלינור, "שלי רק בסוף מרס."

"תקשיבי, בֶּרְטרָם נייט הזקן מגיע עכשיו לאנגליה מארגנטינה. הוא מין דודן רחוק של אמא שלי, ועשיר כל כך  שדאגנו תמיד שהקשר הזה לא ייעלם ככה סתם. גם אם לא פוגשים אותו או שומעים ממנו במשך שנים, הוא נשאר הדודן בֶּרְטרָם כשהוא בכל זאת מופיע. לא שהייתה לנו פעם תועלת ממשית ממנו, אבל אתמול צץ נושא היום הולדת שלי והוא ביקש שאודיע לו איזה מתנה אני רוצה."

"עכשיו אני מבינה את החששות," זרקה לה אלינור.

זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה נהגה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

לשתות אתךָ קולה I פרנק או'הרה (1966-1926)

  (לשתות אתךָ קולה) זה הרבה יותר כֵּיף מלנסוע לסן סבאסטיאן, אירוּן, הֶנדיי, בּיאריץ, בּאיוֹן, או להקיא את הנשמה ברחוב טראבסרה דה גראסיה בברצלונה גם בגלל שבחולצה הכתומה הזאת אתה נראה כמו גרסה איכותית ושמחה יותר של סבסטיאן הקדוש גם בגלל האהבה שלי אליך, גם בגלל האהבה שלך ליוגורט גם בגלל הצבעונים הכתומים הבוהקים סְביב הלִבנים גם בגלל הסודיות שהחיוכים שלנו לובשים בנוכחות אנשים או פסלים קשה להאמין כשאני אתך שיכול להתקיים משהו כל כך דומם כל כך חגיגי כל כך נחרץ עד זרא כמו פסלים כשממש מולם באור החמים של ניו-יורק בשעה 4 אנחנו נסחפים קדימה ואחורה בין האחד לשני כמו עץ שנושם מבעד למשקפיים שלו ותערוכת הדיוקנאות נראית כאילו אין בה בכלל פרצופים, רק צבע אתה פתאום שואל את עצמך למה לכל הרוחות מישהו צייר אותם אני מסתכל …

מדונה של פרחי-ערב I אמי לאוול (1925-1874)

כל היום כולו עבדתי, עכשיו אני עייפה. אני קוראת: "איפה את?" אך כאן רק עץ-האלון, מאווש ברוח. הבית שקט מאוד, השמש מאירה על ספריִך, על המספריים והאצבעון שהנחתְ מידֵך זה עתה, אך אינךְ פה. פתאום אני בודדה: איפה את? אני יוצאת לחפש. ואז אני רואה אותָך, עומדת תחת צריח של דוֹרבּנית כחולה חיוורת, סלסילה של ורדים על זרועך. את צוננת, כמו כסף, ואת מחייכת. פעמוני קנטרברי משמיעים מנגינות קטנות, אני חושבת. את אומרת לי שצריך להתיז מים על האדמוניות, שהקולומבּינות מתפרעות, שצריך לקצץ את האברש ולעגל אותו. כל אלה את אומרת לי. אבל אני מביטה בָּך, לב של כסף, שלהבת-לב לבנה של כסף ממורק, איך את בוערת תחת מגדליה הכחולים של הדוֹרבּנית, ואני משתוקקת לכרוע בו-ברגע לרגליך, בעוד הכול סביבנו רועם את שאון הTe Deum העָרב של פעמוני קנטרברי.   …

ארתור סְנֶצ'פוֹלד I א"מ פורסטר (1970-1879)

קוֹנוֵיי (סֶר ריצ'רד קוֹנוֵיי) התעורר מוקדם וניגש לחלון להעיף מבט  בגן של משפחת טרווֹר דוֹנָדלדסוֹן. ירוק מדי. גרם-מדרגות טחבי הוליך מכביש-הגישה אל זירה טבעית מדשיאה. היו שם עצים אחדים מן הסוג שציירים אוהבים וכמה ערוגות פרחים עם שפע הבטחות צמחיות שוודאי לא תתמלאנה בסוף-שבוע זה. הקיץ היה עתיר-עלווה, עומד  בפסק-זמן בין פריחות, והגנן, אם גם ודאי מן היקרים, נתפס בקלקלתו. את הזירה כיתרה משוכה גבוהה של עצי טקסוס, שהייתה מעמידה רקע מרשים לו הייתה שם חזית איזושהי, ומאחורי המשוכה חסם חורש עבות מן העין את השמים. כמובן, מה שחסר היה צבע. דלפיניום, סלביה, קְניפּהוֹפיה, ציניות, פרחי-טבק, כל דבר. רוכן מהחלון הצרפתי האצילי-למראה, שקל זאת קוֹנוֵיי בדעתו בעוד הוא ממתין לתה-השחרית שלו. הוא לא היה אמן, גם לא פילוסוף, אבל אהב להפעיל את מוחו כשלא היה לו משהו אחר לעשות, כמו בבוקר יום א' הזה, הבוקר הכפרי הזה, שצופן הרבה מאוד אוכל ומעט מאוד דיבורים.

ידיים I שרווד אנדרסון (1941-1876)

במרפסתו הנרקבת של בית-עץ קטן עם גג משולש ארך-שוקיים ליד שפת נקיק בקרבת העיר וָיינסְבּוּרג התהלך בעצבנות אָנֶה ואנה זקן קטן שמן. מעבר לשדה ארוך, שנזרע פעם תלתן אך לא הצמיח אלא יבול צפוף של חרדל-בר צהוב, ראה את הכביש הראשי ועליו עגלה מלאה קוטפי גרגרים ששבו מן השדות. קוטפי הגרגרים, בחורים ובחורות, צחקו וצעקו בקולי-קולות. צעיר בחולצה כחולה קפץ מן העגלה וניסה לגרור אחריו אחת מן הבחורות, שמיחתה והרימה קולה בצווחות. רגליו של הבחור בטשו והעיפו ענן אבק מן הדרך, ששייט לרוחב השמש הקרובה-להיעלם. מן השדה הארוך התגלגל קול נערותי דקיק. "היי בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, תסרק את הבלורית, היא נופלת לך לתוך העיניים" פקד הקול על האיש, שהיה קירח ושידיו הקטנות העצבניות תעו על מצחו הלבן החשוף כמשליטות סדר בגוש סבוך של תלתלים.

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, מפוחד כתמיד ומכותר גדוד-רפאים של ספקות, כלל לא החשיב עצמו, ובשום צורה, לחלק מחיי העיר שבה חי כבר עשרים שנה. מכל תושבי וָיינסְבּוּרג רק אחד ביקש את קרבתו. עם ג'ורג' וילארד, בנו של טום וילארד בעליו של "בית וילארד החדש" קשר משהו הדומה לחברות. ג'ורג' וילארד היה כַּתָּב של "הנשר של וילארד", ומדי פעם היה יוצא בערב וצועד בכביש הראשי אל ביתו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף. עתה, בעודו מתהלך הנה והנה במרפסת, ידיו מתנועעות בעצבנות סביבו, קיווה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כי ג'ורג' וילארד יבוא ויעשה אתו את הערב. אחרי שהעגלה עם קוטפי הגרגרים כבר עברה, חצה בִּידלבֶּאוּם כַּנָף את השדה בין גבעולי החרדל הנישאים וטיפס על גדר של בולי-עץ והשקיף בדאגה בעיניים מצומצמות לאורכו של הכביש המוליך העירה. רגע תמים עמד ככה, חיכך את כפותיו וסקר מעלה ומטה את הכביש, ואז, שטוף פחד, שב במרוצה לביתו וחזר להתהלך במרפסת.

מוזיקה I ולדימיר נבוקוב (1977-1899)

פרוזדור הכניסה היה מלא עד אפס מקום מעילים של גברים ונשים; מהטרקלין עלה רצף מהיר של צלילי פסנתר. בבואתו של ויקטור בראי של הפרוזדור יישרה את לולאת העניבה הניבטת משם. מתאמצת להדביק את הגובה תלתה המשרתת את מעילו, אבל המעיל התנתק וגרר אתו מטה עוד שניים, והיא נאלצה להתחיל מהתחלה. פוסע על קצות אצבעותיו הגיע ויקטור אל הסלון, ואותו רגע בדיוק הפכה המוזיקה לרמה ולגברית יותר. אל הפסנתר ישב וולף, אורח נדיר בבית הזה. השאר – כשלושים בסך הכול – האזינו במגוון של אופנים, קצתם סנטרם שעון על האגרוף, אחרים משלחים עשן סיגריה בכיוון התקרה, והתאורה הלא-מוגדרת שיוותה איכות ספק-ציורית לחוסר-התנועה שלהם. ממרחק, בעלת הבית, בחיוך רהוט, סימנה לוויקטור מושב פנוי, כורסא קטנה עם מסעד דמוי-כעך, כמעט בצלו של פסנתר-הכנף. הוא הגיב בתנועות קטנות של דחייה – הכול בסדר, הכול …