מאהב מן התופת I אליזבת' באוון (1973-1899)

לקראת סוף היום בלונדון סרה מרת דרוֹבֶר אל ביתה הנעול כדי לתור אחר חפצים אחדים שביקשה לקחת עמה. קצתם היו שלה, קצתם של בני משפחתה שעתה כבר התרגלו לחיים בכפר. היו אלה שלהי אוגוסט, והיום יום מהביל של ממטרים קצרים. אותו רגע נצנצו העצים במורד המדרכה בהֶבלֵחַ של שמש אחר-צהריים צהובה ולחה. על רקע צובר-העננים הקרב ובא, שכבר נערם כהה כמו דיו, התבלטו מעקות וארובות שבורות. ברחוב שהיה מוכר לה פעם, כמו בכל ערוץ שאין משתמשים בו, נערמה, כמו סחוֹפֶת, זָרוּת בלתי-מוכרת; חתול השחיל עצמו פנימה וחוצה מכלונסאות גדר, אך שום עֵין אדם לא צפתה במרת דרוֹבֶר בשובה. אחרי שהסיטה מצד אל צד כמה חבילות שתחת זרועה, סובבה במאמץ את המפתח שלה במנעול סרבני, ואז דחפה בבִרכָּה את הדלת שכבר הייתה מעוקמת. אוויר מת קידם את פניה בכניסתה. מחלון גרם-המדרגות, …

ליל-קיץ אחד I אמברוז בירס (1914-1842)

העובדה שהוא קבור לא נראתה להנרי ארמסטרונג הוכחה לכך שהוא מת: מתמיד היה אחד שקשה לשכנעו. שהוא אכן קבור – עדות חושיו אילצה אותו להודות בכך. תנוחתו – שרוע על גבו כשידיו משוכלות על בטנו וקשורות בדבר-מה שהוא קרע בלי קושי בלי לשנות את המצב לטובתו – הכליאה הקפדנית של כל גופו, העלטה השחורה והשקט העמוק, העמידו גוף ראיות שלא ניתן היה להפריכו והוא קיבל אותו עליו ללא התנגדות קטנונית.

הכלוב בקרנפורד I אליזבת גאסקל (1865-1810)

את הגורדונים אתם זוכרים, נכון? את ההיא, ג'סי בראון, שהתחתנה עם מחמד לבה  מייג'ור גורדון; ומבחורה ענייה הפכה לגברת עשירה מאוד, ובכל זאת לא שכחה אף אחת מחברותיה הוותיקות בקרנפורד.

ובכן, הגורדונים טיילו להם בחו"ל כי הם אהבו מאוד לטייל. ככה זה לדעתי תמיד אצל אנשים שהיו חייבים לבלות חלק מהחיים שלהם בצבא. עכשיו, כלומר במאי 1856, הם היו בפריז, וחשבו להתעכב שם ובסביבה כל הקיץ, אבל אדון לוּדוֹביק היה אמור להגיע ללונדון בקרוב; כך שמרת גורדון כתבה לי כמה מילים. אני שמחה שהיא סיפרה לי כי בדיוק אז התכוונתי לתת מתנה קטנה לעלמה פּוֹל, שהתאכסנתי אצלה באותה עת. לכן כתבתי למרת גורדון וביקשתי ממנה שתבחר לי משהו יפה וחדש ואופנתי, שיהיה מקובל על העלמה פּוֹל. העלמה פּוֹל בדיוק אמרה אז לא פעם שהכובעים של מרת פיץ-אדם כבר ממש לא באופנה, וכנראה זאת הסיבה שהכנסתי לשם את המילה "אופנתי". אבל אחר כך התחרטתי שלא כתבתי לה שהמתנה שלי צריכה להיות לא כל כך אופנתית; כי יש דבר כזה, תאמינו לי! המחיר של המתנה שלי חייב להיות לא יותר מ-20 שילינגים, אבל זהו סכום מאוד יפה אם מנסחים אותו ככה, גם אם הוא לא נשמע כל כך גדול כשאומרים סוברין וזהו.

מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה עשתה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

הרחוק והקרוב I תומס וולף (1938-1900)

בעיבורי עיר קטנה, על שיפוע-אדמה הנמשך ממסילת הברזל מעלָה, עמד בית קטן מטופח של קורות לבנות, מקושט בתריסים ירוקים משובבי-עין. מצדו האחד של הבית הייתה גינה ערוכה במשטר ערוגות-ערוגות של שתילי ירקות, והייתה סוכת גפנים שהבשילו מאוחר באוגוסט. בחזית הבית עמדו שלושה אלונים עצומים, שסוככו עליו בצִלם הנקי העבות בעונת הקיץ, ומצדו השני הייתה משוכה של פרחים עליזים. שרתה על המקום אווירה של סדר וניקיון, של חסכנות ושל נוחות צנועה. יום יום, דקות אחדות אחרי שתיים בצהריים, עברה כאן רכבת בינעירונית. הרכבת הגדולה, אחרי שעצרה למרחב-נשימה בעיר הסמוכה, התחילה ברגע זה להתארך קרון-קרון אל הילוכה הרגיל, אך עדיין לא הגיעה אל מלוא האיצה של מהירות-שיא. בהתנדנדות מדודה נגלתה הרכבת לעין, חלפה במהירות בתנועת טלטול נמרצת של הקטר, ברעם חלק כבוש של הקרונות הכבדים על הפלדה, ואז נעלמה במנהרה הפתוחה לשמים. …

העלמה בְּריל I קתרין מנספילד (1923-1888)

אף כי בחוץ היה יפה להפליא – שמים כחולים זרויים זהב, ובהרות גדולות של אור כמו יין לבן מותזות על "הגנים הציבוריים" [במקור Jardins Publiques] – שמחה העלמה בריל כי החליטה להצטייד בפרווה. האוויר לא זע, אך כשפתחת את הפה הורגשה צינה קלה, כמו זו העולה מכוס מים קרים מאוד לפני שלוגמים, ומעת לעת צנח לו עלה, מאי-שם, מהשמים. העלמה בריל הרימה את ידה ונגעה בפרווה. חפץ קטן חמוד! היה נחמד להרגיש אותו שוב. אותו אחר צהריים הוציאה אותו מקופסתו, ניערה את גבישי הנפטלין, הברישה אותו היטב  ושפשפה והעירה לחיים את העיניים הקטנות העוממות. "מה קורה לנו?" אמרו העיניים הקטנות הנוגות. הו, כמה מתוק לראות אותן מזדנקות אליה שוב מן הפלומה האדומה!… אבל החוטם, עשוי מאיזה חומר שחור, לא היה יציב בכלל. בטח חטף מכה, איכשהו. לא חשוב – טבילה קטנה בשעוות-איטום שחורה בבוא הזמן – כשיהיה ממש הכרחי… נוכל קטן! כן, באמת כך הרגישה כלפיו. נוכל קטן שנושך את זנבו ממש ליד אוזנה השמאלית. כמעט שהסירה אותו מעליה והניחה בחיקה וליטפה אותו. היא הרגישה עקצוץ בידיה ובזרועותיה; כנראה מההליכה. וכשנשמה, משהו קל ועצוב – לא, לא בדיוק עצוב – משהו רך כאילו זז לה בחזה.

פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)

מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).

"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאמ-מנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "שוב לא נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".

השור האָבוּס I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תְּאוֹפיל אֶשלי היה אמן במקצועו וצייר-בַּקָר בכורח-הסביבה. אין ללמוד מכך כי התגורר בחווה או במשק-חלב, באווירה ספוגת מַפריסי-פרסה, דרגשי-חליבה וברזלי-סימון מלובנים. ביתו היה בשכונת-גנים זרועת-חווילות, שרק בקושי חמקה מכינוי-הגנאי פרבר. מצדה האחד גבלה גינת-הבית באחו קטן ציורי. ששכן בעל יוזמה שתל שם כמה פרות מגזע "צ'נל איילנד" – קטנות, ציוריות ונוחות להשפעה. בקיץ, בצהרי היום, עמדו הפרות עד ברכיהן בעשב הגבוה בצלהּ של קבוצת עצי ערמון, ואור-השמש נפל בבהרוֹת מנומרות על עורן החלק- המבריק כשל עכבר. אֶשלי כבר הגה וביצע ציור חמוד של שתי פרות-חולבות עומדות בטֵל על רקע עץ ערמון ואחו וקרן-שמש צלולה, ו"האקדמיה המלכותית" כבר הציגה אותו ב"תערוכת הקיץ" שלה. "האקדמיה המלכותית" עודדה הרגלים של סדר ושיטתיות בבני טיפוחיה. אֶשלי כבר השלים תמונה מוצלחת של בקר המתנמנמים בחן ציורי תחת עצי ערמון, תמונה שנתקבלה בקורת-רוח, ומשעה שהתחיל בכך, היה אנוס להמשיך. אחרי "שלוות צהריים" – תיאור של שתי פרות חומות-אפרפרות תחת עץ ערמון, באה התמונה "מפלט בחצי-הים", ובה עץ ערמון ותחתיו שתי פרות חומות-אפרפרות. מיד

חדר להשכרה I או הנרי (1910-1862)

חסר-מנוח, אחוז תזזית, בן-חלוף כמו הזמן עצמו – כך הוא גוש-האדם העצום בשכונת הלבֵנים האדומות של רובע "לוֹאר וֶסט סייד". חסרי-בית – ויש להם מאה בתים. קופצים מחדר שָׂכור אחד לשני, לעולם ארעיים – דיירי-ארעי, ארעיים בלב ובנפש. הם שרים "ביתי מה נחמד הוא" במקצב הרגטיים; את רכושם היקר ללבם [במקור: (תַרפֵי-הבית)lares et penates ] הם נושאים עמם בקופסת קרטון; גפנם היא סרט שזור על מגבעת הדורה; תאנתם היא פיקוס.

סביר כי לבנייני הרובע הזה, שגרים בהם אלף דיירים, יהיו גם אלפי סיפורים לספר, רובם תפלים מן הסתם; אך מפליא אם לא יימצאו כמה רוחות-רפאים בשובל שהותירו אחריהם כל אותם נוודים, אורחים-לשעה.