היא והוא I דורותי פארקר (1962-1893)

הצעיר עם העניבה התאטרלית העיף מבט עצבני בַּצעירה בשמלת-הגדילים לא הרחק ממנו על הספה. בוחנת הייתה בעיון את הממחטה שלה. לפי העניין העמוק שגילתה בה – החומר, הצורה, האפשרויות הגלומות – כאילו הייתה הראשונה מסוגה שראו עיניה. הצעיר כחכח בגרונו, ללא צורך והצלחה, בהפיקו רעש קטן חנוק. "רוצה סיגריה?" אמר. "לא, תודה", אמרה. " ועל כל פנים, תודות מקרב לב". "מצטער שיש לי רק מהסוג הזה", אמר. "יש לָך סיגריות משלך?". "באמת שאני לא יודעת", אמרה. "כנראה שיש לי, תודה". "כי אם אין לך," אמר, "ייקח לי רגע לגשת לפינה ולהשיג לך כמה". "הו, תודה, בשום פנים לא הייתי מטריחה אותך עד כדי כך", אמרה. "נורא מתוק מצדך שחשבת על זה. רוב תודות לך". "אולי כבר תפסיקי להודות לי, לכל הרוחות?" אמר. "באמת שלא ידעתי שאני אומרת משהו לא לעניין. אני נורא מצטערת אם פגעתי ברגשותיך. אני יודעת מה זה כשפוגעים ברגשות שלך. מה לעשות, לא שמתי לב שזה עלבון להגיד 'תודה' לבן אדם. אני לא בדיוק רגילה שאנשים מקללים אותי בגלל שאני אומרת להם 'תודה' ". "לא קיללתי אותך!" אמר. "מה, לא?" אמרה, "שיהיה". "אלוהים", אמר, "כל מה שאמרתי… פשוט שאלתי אותך אם אני יכול לצאת להשיג לך כמה סיגריות. מה אמרתי שכל כך הקפיץ אותך?". "מי קפץ?" אמרה. "אני נשבעת שלא ידעתי שזה פשע להגיד שלא הייתי חולמת להטריח אותך כל כך. זה עצוב, אבל אני בטח נורא מטומטמת או משהו כזה". "את רוצה שאני אצא ואשיג לך כמה סיגריות, או לא?", אמר. "אל-אלוהים", אמרה, "אם אתה כל כך רוצה לצאת, אז בבקשה אל תרגיש שאתה חייב להישאר. בשום פנים לא הייתי רוצה לגרום לך להרגיש שאתה חייב להישאר". "נו, אל תהיי כזאת", אמר. "איזה כזאת?" אמרה. "אני לא שום כזאת". "מה העניין?" אמר. "מה, כלום", אמרה, "למה?". "היית מוזרה כל הערב", אמר. "בקושי דיברת אלי מילה מהרגע שנכנסתי". "אני נורא מצטערת אם אתה לא נהנה מספיק", אמרה. "בכל הכנות, אל תרגיש שאתה חייב להישאר פה ולהשתעמם. אני בטוחה שיש מיליון מקומות שאתה יכול להיות שם וליהנות פי אלף. הדבר היחיד הוא שאני טיפה מצטערת שלא ידעתי מקודם, זה הכול. כשאמרת שאתה בא הערב ביטלתי המון דייטים, ללכת לתאטרון וכל זה. אבל זה לא משנה בכלל. הייתי מעדיפה בהרבה שתלך לאיזה מקום ותבלה טוב. זה לא כל כך נעים לשבת כאן ולהרגיש שאת משעממת מישהו עד מוות".

איך להצליח בחיים I סטיבן ליקוק (1944-1869)

אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם צוות ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.

ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.

עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי המשקל ונפל המימה. וטבע.

בעצם לא. הוא לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו.

אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.

כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.

אך הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…

ואז חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבת אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מעתה והלאה, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".

אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.

הצל בגן הוורדים I ד"ה לורנס (1930-1885)

צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; הוא איננו רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.

בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.

החלון החסום I אמברוז בירס (1914-1842)

ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), והנה המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולזוז הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.

לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.

אורחים לשעה בארקדיה | או. הנרי (1910-1862)

יש מלון בברודוויי שחמק מעיניהם של סוכני "קַיִט בקַיִץ". הבית עמוק ורחב ידיים וקריר. חדריו מחופים אלון כהה, צונן. רוחות קלות תוצרת-בית וצמחייה ירוקה-כהה מרעיפים עליו את הנאותיה של שמורת אַדירוֹנדָק ללא אי-הנוחות. יכול אדם לעלות בגרם המדרגות הרחב או לִדאוֹת כבחלום במעליות האווריריות, מובל בידי מדריכים בכפתורי פליז, וכל זאת בשמחה בלתי מופרעת שלא תשווה לה גם שמחתם של מטפסי האלפּים. רב-טבחים מכין לך שֶמֶך שטוב ממנו לא תקבל גם ברכס וייט מאונטיין, ומאכלי-ים שיעלו ירוקת של קנאה אצל אשפי הטוֹבה שבמסעדות אולד-פוינט-קומפורט, ובשר צבי שימיס את לב-השֹרד של פקחי שמורות הציד.

קומץ אנשים גילה את נווה-המדבר הזה בישימון של מנהטן ביולי, ובמשך החודש היית רואה את האורחים הספורים הללו פזורים במרב הנוחות והרווחה בדמדומים הקרירים של חדר-האכילה הרם, בוהים זה בזה בברכת שלום חרישית מעבר לשממה הצחורה של שולחנות לא-מיושבים. מלצרים רבים מדי, עינם צופייה וכמו מוּנעים במדחס אוויר, מרחפים קרוב אליך, מספקים את כל מחסורך עוד טרם נהגה בקול. הטמפרטורה היא של אפריל תמידי. התקרה היא בצבעי מים כדי לחקות שמי קיץ שעננים ענוגים שטים על פניהם ואינם נמוגים למגינת הלב כמו עננים בטבע.

נהמתה הנעימה הרחוקה של ברודוויי מתהפכת בדמיונם של האורחים לשאונו של מפל מים הממלא את החורשות בצליל משרה רוגע. לשמע כל פסיעת-רגל זרה מטים האורחים אוזן דאוגה מחשש שמסתורם התגלה ופולשים אליו שוחרי-הנאות חסרי-מנוח, שמנהגם לרדוף אחרי הטבע עד למחילותיו העמוקות ביותר.

אנא I הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

אם באגף הנוסטלגיה של חנות כלשהי תראו שמלת-ערב ורודה-בהירה של שיפון מ-1928 בערך, עם מותן נמוך התפוס בצד אחד בצרור של שושני-משי ורודות בשיא הפריחה – אנא, הודיעו לי.

אם תיתקלו במקרה בהקלטות מקוריות של צ'פלין שר את "הפרעוש", של גאלי-קוּרצ'י שרה "Caro Nome", או של מריון האריס שרה "It had to be you" – אנא, קנו אותן בשבילי. וגם, כל הקלטה של רחמנינוב או של גברילוביץ' מנגנים בפסנתר.

אם, באחת מאותן חנויות יד-שנייה של תפוס-ככל-יכולתך, בעוד אתם מחפשים אחר אפּדייק וסלינג'ר בכריכה קשה, תגלו אוסף של תוכניות תיאטרון ישנות – אנא שמרו בשבילי את אלה: כל הצגה של המחזה "נס" בבימויו של מקס ריינהארדט, כל כרזה של תיאטרון "אורפאום" עם הוּדיני או שרה ברנרדט במופע הראשי. דפים מרופטים אינם שיקול-נגד.

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

הגברת במראָה – השתקפות | וירג'יניה וולף (1941-1882)

אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם לא פחות משאסור להם להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.

הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.

נשפייה בטרקלינו של מר רוצ'סטר (קטע) | שרלוט ברונטה (1856-1816)

[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]

היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.

הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.

ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.

חוות הנגונג (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

[מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.