סיפור של שעה I קייט שופן (1904-1850)

בִּידיעה שמרת מאלארד לוקה במחלת לב, הקפידו כולם לבשר לה על מות בעלה בעדינות רבה ככל האפשר.

סיפרה לה אחותה ג'וזפין, במשפטים קטועים, ברמזים מצועפים, שגילו בכך שכיסו למחצה. גם ריצ'רד ידידו של בעלה היה שם, בקרבתה. קודם לכן נכח ריצ'רד במשרדי העיתון כשהתקבלו הידיעות על אסון הרכבת, ושמו של ברנטלי מאלארד היה בראש רשימת הנספים. ריצ'רד התעכב רק כדי לוודא את מהימנותן של הידיעות על ידי מברק שני, וכבר אץ להקדים כל ידיד אחר, פחות זהיר ופחות מתחשב, שישמיע את הבשורה המעציבה.

שלא כנשים רבות אחרות, לא קידמה מרת מאלארד את הידיעה באי-יכולת משתקת לקלוט את משמעותה. היא פרצה מיד בבכי שבעקבותיו התנפלה לפתע אל זרועות אחותה. עם חלוף סערת היגון היא הלכה לבד אל חדרה, מיאנה שיתלוו אליה. מול החלון הפתוח עמדה כורסא נוחה מרווחת. היא צנחה אל הכורסא, מודברת בידי תשישות שנפלה על גופה ואיימה להגיע אל נשמתה.

בכיכר הפתוחה מול ביתה יכלה לראות את צמרות העצים רוטטות בחיים חדשים של אביב. נשימת גשם ערֵבה הייתה באוויר. מהרחוב עלתה קריאתו של רוכל המכריז על סחורתו. צלילים של זמר רחוק ששר מישהו הגיעו חרישיים לאוזניה ואינספור אנקורים צייצו בכרכובי הגג.

הידיד המסור I אוסקר ויילד (1900-1854)

בוקר אחד שרבב נברן-המים את ראשו מן המחילה. היו לו עיניים חרוזיות מבריקות, שפם אפור נוקשה, וזנבו היה כמו חתיכה ארוכה של גומי שחור. ברווזונים שחו בברכה סחור-סחור ונראו כמו המון כנריות צהובות. ואמם, שהייתה לבנה-צחורה עם רגליים ממש אדומות, ניסתה ללמד אותם איך עומדים על הראש במים.

"אם לא תלמדו לעמוד על הראש, לעולם לא תוכלו להסתובב בחברה הכי טובה", אמרה שוב ושוב; ומעת-לעת הראתה להם איך עושים זאת. אך הברווזונים לא שמו לב אליה. הם היו צעירים כל כך שלא ידעו בכלל איזה יתרון יש בלהיות בחברה.

"איזה ילדים סוררים!" הזדעק נברן-המים. "מגיע להם שיטביעו אותם".

"מה פתאום", ענתה הברווזה. "כל אחד חייב להתחיל מתישהו; ואין גבול לסבלנותם של הורים".

"אה! אני לא יודע כלום על רגשות הוריים", אמר נברן-המים; "אני לא איש-משפחה. האמת היא שאף פעם לא התחתנתי. ואני לא מתכוון אף פעם להתחתן. אהבה היא טובה מאוד על פי דרכה, אבל ידידוּת היא נעלה יותר. בעצם, בכל העולם אין דבר אצילי ונדיר מידידות מסורה".

הקקטוס I או. הנרי (1910-1862)

מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.

זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.

השיעור לזמרה I קתרין מנספילד (1923-1888)

בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה העלמה מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.

המורה לטבע עצרה את העלמה מֶדוֹז.

"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".

העלמה מֶדוֹז, הסָכין חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.

"זה די צורב", אמרה העלמה מֶדוֹז בעגמה.

השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.

הרכבת המקומית I הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

"זה היה רצון האל", אמרה טרינידד, "אחרת הייתי לוקחת את הרכבת של יום רביעי או של יום שישי מליבֶּרטָד אל אוֹבּרֶגוֹן. אך חמישי היה יום שוק באוֹבּרֶגוֹן, ויכולתי לקנות בזול מטליות וכפתורים וחוטי אריגה. בגלל שהייתי בת שש עשרה וטיפשה, סניורה, לא הייתי מוכנה לתינוק שהיה לי בבטן כבר כמעט שבעה חודשים".

טרינידד ישבה עם שֶֹרה אוֶורטוֹן בצלו המתרחב והולך של עץ המֵילה, על ספסל של קורות אורן שהיה זקוף כמו דרגש של כנסייה. מולן היה גן מוקף חומה, שגפנים תשושות וחבצלות קמלות עמדו בו שמוטות-ראש בחום אחר-צהריים של אפריל. השמש הבלתי-מתפשרת שיתקה עדיין את האוויר ואפתה את האדמה, אף שקרניה התלכסנו מן המערב כמעט במאוזן.

אבק מן הכביש פידר את נעלי הבית השטוחות השחורות של טרינידד. בסל של חוטי תיל נשאה עשר ביצים קטנות. כששֶֹרה שאלה אותה למחירן, אמרה טרינידד: "כמה שתרצי לשלם". שֶֹרה אוורטון השגיחה כי את הביצים הטילו תרנגולות שמחייתן הזעומה היא על קש ועשבים שוטים ועל תלוליות של אשפה, ושילמה קצת יותר ממחירן של שתים עשרה ביצים גדולות בסופרמרקט בעיר.

שחר כוזב I רודיארד קיפלינג (1936-1865)

איש לא יֵדע לעולם את האמת לאשורה בפרשה זאת, למרות שנשים עשויות מפעם לפעם ללחוש אותה זו לזו אחרי ריקוד, או כשהן אוספות את שערן לקראת הלילה ומשוות רשימות של קרבנות. כמובן, גבר אינו מסוגל לסייע במטלות הללו. לפיכך הסיפור יסופר מבחוץ, בעלטה, ולאו דווקא לדִיוקוֹ.

לעולם אל תהלל אחות באוזני אחותה בתקווה שמחמאותיך יגיעו לאוזניים הנכונות ובכך יכשירו לך את הקרקע לבָּאות. אחיות הן בראש ובראשונה נשים ורק אחר כך – אחיות; ויסתבר לך שרק הסבת נזק לעצמך.

סוֹמָרֵז ידע זאת כשגמר אומר לבקש את ידה של הבכירה, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז היה איש מוזר ולו מעט סגולות (ככל שגברים היו מסוגלים לזהות), ועם זאת היה אהוד על הנשים, והיה מצויד ביוהרה שיכלה להספיק למועצת המשנה-למלך כולה עם שארית לסגל של ראש המטה הכללי. הוא לא היה איש צבא. נשים רבות מאוד גילו עניין בסוֹמָרֵז, אולי כי נוהגו אליהן היה פוגעני. אם תסטור לפוני על אפו בראשית היכרותכם, ייתכן שלא יאהב אותך, אבל יגלה עניין רב בתנועותיך משם ואילך. העלמה קוֹּפּלֵיי הייתה נחמדה, שמנמנה, לוקחת-לב ונאה. הצעירה לא הייתה יפה כמוה, ולגברים מסוימים היה סגנונה דוחה ואף מרתיע. לשתי האחיות היה בעצם מבנה גוף זהה, והן דמו מאוד זו לזו במראה ובקול, ועם זאת לא היה ספק קל שבקלים מי מהן נחמדה יותר.

ונציה (קטע) | אניטה ברוקנר (2016-1928)

[מתוך: ידידה מאנגליה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993]

הנסיעה מנמל-התעופה במונית-מים עברה עלי כמצופה בחיל ורעדה. כשהיא נורֵית בין העמודים שסימנו את נתיב התחבורה במרכז המתערסל והמתנודד, או משייטת במהירות בשובלו של כלי-שיט גדול יותר, היה נדמה כי סירת המנוע משקיעה מאמץ כביר רק כדי להשיק לחלקת-המים. צנופה בפחד בתא-הנוסעים הקטן ומרתיעה על מקומי כל אימת שנתקלנו בגל, הרגשתי איך החרדה מטפסת אל גרוני, אל בטני. ירד גשם, כמובן. המעט שהצלחתי לראות מבעד לחלונות המוכתמים-טיפות היה ים של אפרוריות מתנחשלת. השמים והמים נדמו כנמזגים זה בזה לאחדות משמימה. ענן מנמיך-שוט ונחשולי מים, הם ותנועת הפרכוס של הסירה, העמידו במבחן את הסבולת שלי. ונציה, שרטוט-מִתאר, קרום דק של בניינים המתבדל בקושי מקו-האופק, נראתה כקבורה בים. השתאיתי לשאננותם של הוונציאנים, העולים בלי הרף לסירות ויורדים מהן, מְגשרים על מרווח-המים המטלטל ברגל אדישה, מתעלמים מהחתולים המחליקים כה וכה כצללים, עובדים את אלוהים בכנסיות נועזות המתנוססות על שוניות ואיים. עיר של מחצבים, המצמיחה מבועי מים במקום עצים, גשרים במקום גנים.

כריזנטמות | ג'ון סטיינבק (1968-1902)

הערפל הגבוה, האפור כצמר דק, סגר ותחם את עמק סאלינס מהשמים ומשאר העולם. מכל עבר רבץ הערפל כמִכְסה על ההרים וצר מהעמק הגדול סיר סגור. על רצפת העמק הרחבה והישרה, קבוצת מחרשות העמיקה חדור והניחה מאחוריה את האדמה השחורה מבריקה כמתכת במקומות שהלהבים פילחו. בבתי-המשק שלרגלי ההרים מעבר לנהר סאלינס, נִדמו שדות השלף הצהובים כרוחצים בשמש הקרה החיוורת. אלא שעכשיו, בדצמבר, לא היה כלל אור-שמש. ערבות עבותות על גדות הנהר בערו בעלים חדים, צהובים עזים.

זה היה זמן של שקט ושל ציפייה. האוויר היה קר ועדין. רוח קלה נשבה מדרום-מערב והפיחה תקוות-מה בלבם של החוואים כי גשם ברכה ירד בקרוב; אלא שערפל וגשם אינם הולכים יחדיו.

מעבר לנהר, בבית-המשק של הנרי אָלן לרגלי ההר, הייתה רק עבודה מועטה לעשות, כי השחת כבר נקצרה ואופסנה והמטעים נחרשו עמוק כדי שיספגו היטב את הגשם אשר בֹּא יבוא. העדרים על המדרונות הגבוהים היו מדובללים וגסים למגע יותר ויותר.

כף-רגלו של הקוף | ויליאם ג'ייקובס (1943-1863)

I

בחוץ היה לילה קר ורטוב, אך בטרקלין הקטן של חווילת לָבּוּרנוּם הוגפו התריסים ואש האח בערה בנוגה בהיר. אב ובנו שיחקו שחמט. דרכי המשחק של האב, שכללו מהלכים נועזים, העמידו את המלך שלו בסכנות גדולות מיותרות, שחילצו הערה אף מפי הישישה לבנת-השער שסרגה בשלווה ליד האח.

"תקשיב לרוח", אמר אדון וייט; אחרי שהתבררה לו במאוחר טעות גורלית במשחק, השתוקק עתה, בדרכי נועם, להעלים אותה מבנו.

"אני מקשיב", השיב הבן בהבעת קדרות, סקר את לוח המשחק, פשט ידו וקבע "שָח".

"קשה להאמין שהוא יגיע הערב", אמר אביו, ידו השתהתה מעל הלוח.

"מָט", נענה לו הבן.

"זה החיסרון הכי גדול של מגורים במקום כל כך נידח", הרעים אדון וייט באלימות פתאומית בלתי צפויה. "מכל המקומות הנתעבים, המרופשים, הנידחים שבעולם זה הגרוע ביותר. פאת' היא מדמנה והכביש הוא מבול. אני לא יודע מה אנשים חושבים להם. אני מתאר לעצמי כי בגלל שרק שני בתים הושכרו ברחוב, הם חושבים שאין לזה חשיבות".

זוג גרבי משי | קייט שופן (1904-1850)

מרת סוֹמֶרז הקטנה מצאה יום אחד כי יש לה ברשותה, ובאופן בלתי צפוי, חמישה עשר דולרים. הסכום נראה לה גדול מאוד, והדרך שבו הדחיס והתפיח את ארנק-הכסף שלה הישן והבלוי מילאה אותה חשיבות מסוג שלא חוותה כבר שנים רבות.

סוגיית השקעתו של הכסף העסיקה אותה לא מעט. יום או שניים הסתובבה למראית עין כבתוך חלום, אך למעשה הייתה שקועה בספקולציות ובחישובים. היא לא רצתה לפעול בחופזה, לבצע משהו שתצטער עליו בדיעבד. בשעות הדומייה של הלילה, כששכבה ערה והפכה והפכה בדבר, התבררה לה, כך הייתה סבורה, הדרך הנאותה והשקולה לעשות שימוש בכספה.

דולר או שניים תוסיף למחיר שנהגה לשלם עבור נעליה של ג'אני; על ידי כך יחזיקו מעמד זמן ארוך בהרבה מהרגיל. לבָּנים, לג'אני ולמֶג היא תקנה כך וכך יארדים של בד כותנה משובח לחולצות כפתורים. את החולצות הישנות התכוונה להחזיר לשימוש על ידי התקנת טלאים מיומנת.