היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום I וולט ויטמן (1892-1819)

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נמתחים של שנים.

ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.

מזמור לססיליה הקדושה | ויסטן אודן (1973-1907)

[מוזיקה מאת בנג'מין בריטן למקהלה א'קאפלה]

בצִלְלֵי חורשה, גבירה זו הקדוֹשה,

בפסיעה כְּבוּדָה, במזמור ענוג,
כמו ברבור שחור טרם מוות יקצור,
נשׂאה קולה בניגון להרגיע נפשה.
ועל שפת הים, בתולה זו, תַמָּה,
עוגב לה בנתה, את תפילתה יהדהד.
וצלילים אדירים מבֶּטֶן כְּלִי-שיר
הרעימו בחֲלָלָהּ של רומא העיר.

גר אהובי בארץ צפון | אנדרו לנג (1912-1844)

[מוזיקה מאת אדוארד אלגר למקהלה א'קאפלה]

גר אהובי בארץ-צפון,
מגדל אפלולי כְּסוי-יֶרֶק היה לו מעון,
והרחק נשקפו חול ושפך-גלים אפרפר
מבין מקלעות ירוקות של ענפי היער.

והשמש נמוגה כליל אל לילה של קיץ צפוני,
ועדרי צבאים זרים-מוזרים, כסופים-לבנים
בעד אפרורית היער, נוצצים, הגיחו הֲלוֹם,
ונסו-ברחו כִּרְפָאִים עם עלות היום.

הספד | ויסטן אודן (1973-1907)

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

ביער וינדזור | לפי ויליאם שייקספיר (1616-1564)

[מתוך הליברית של האופרה "סר ג'ון מאוהב" למוזיקה מאת ר' וון ויליאמס]

1 קשירת קשר

אַל צער גברות, לא אנחת-חינם,
הגברים רמאים מטבעם.
רגל בחוף ורגל בים
אי-יציבות היא קו באופיָם.
אל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

אַל זֶמֶר, גברות, בְּשיר אל תפצָחו

אֶל דכדוך כה מַשמים וכבד אל תצנָחו.
הגברים הם הלוא רמאים מלידה,
מאז ראשוני עלעלים צָמַחוּ.
אַל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.