לשון–אל–לשון

אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם לא פחות משאסור להם להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.

הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.

המשך קריאה "%s"

[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]

היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.

הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.

ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.

המשך קריאה "%s"

[מוזיקה מאת בנג'מין בריטן למקהלה א'קאפלה]

בצִלְלֵי חורשה, גבירה זו הקדוֹשה,

בפסיעה כְּבוּדָה, במזמור ענוג,
כמו ברבור שחור טרם מוות יקצור,
נשׂאה קולה בניגון להרגיע נפשה.
ועל שפת הים, בתולה זו, תַמָּה,
עוגב לה בנתה, את תפילתה יהדהד.
וצלילים אדירים מבֶּטֶן כְּלִי-שיר
הרעימו בחֲלָלָהּ של רומא העיר.

המשך קריאה "%s"

[מוזיקה מאת אדוארד אלגר למקהלה א'קאפלה]

גר אהובי בארץ-צפון,
מגדל אפלולי כְּסוי-יֶרֶק היה לו מעון,
והרחק נשקפו חול ושפך-גלים אפרפר
מבין מקלעות ירוקות של ענפי היער.

והשמש נמוגה כליל אל לילה של קיץ צפוני,
ועדרי צבאים זרים-מוזרים, כסופים-לבנים
בעד אפרורית היער, נוצצים, הגיחו הֲלוֹם,
ונסו-ברחו כִּרְפָאִים עם עלות היום.

המשך קריאה "%s"

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

המשך קריאה "%s"

[מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.

המשך קריאה "%s"

[מתוך: סיפורי חורף, זמורה-ביתן, 1985]
בראשית המאה היה באנטוורפן ליד הנמל מלון קטן ושמו "מלון המלכה". היה זה מוסד מהוגן ונקי, ורבי-חובלים התאכסנו שם עם נשותיהם.

ערב אחד במארס נכנס למלון צעיר שקוע במרה-שחורה. בדרכו מן הנמל מן הספינה שהביאה אותו מאנגליה, הרגיש שהוא האדם הבודד בתבל. לא היה לו איש לשפוך לפניו את מרי-לבו כי הבריות חשבו עליו מן הסתם שהוא בר-מזל בטוח-מרע, צעיר מעורר קנאה.

סופר היה, שספרו הראשון נחל הצלחה גדולה. הציבור קידם אותו בהתלהבות; המבקרים היללוהו פה אחד. הוא התעשר לאחר שידע מחסור כל ימיו. הספר תיאר, מניסיון חייו, את מנת-חלקם הקשה של ילדי עניים והביא אותו בחוגם של גברים ונשים בני-תרבות ויפי-נפש ששאפו לשנות את פני החברה. הם קיבלוהו בזרועות פתוחות והוא אף קשר את גורלו בהם כשנשא לאישה עלמה יפהפייה, בתו של מדען מפורסם, שהעריצה אותו. עתה היה בדרכו לאיטליה, בלוויית אשתו, להשלים את ספרו השני, וכאשר עלה מן הנמל היה כתב-היד בתיקו. אשתו יצאה ימים אחדים לפניו כי ביקשה לסור בדרך אל בית ספרה הישן בבריסל. "טוב יהיה אם אהרהר ואשיח בדבר-מה זולתך", אמרה בחיוך. כעת המתינה לו ב"מלון המלכה" ולא תרצה להרהר ולהשיח אלא בו.

המשך קריאה "%s"

ואחרי הכול מזג האוויר היה אידאלי. לא יכול היה להיות יום מושלם מזה למסיבת גן גם לוּ הזמינוהו. בלי רוח, חמים, שמים ללא עב-ענן. רק שהתכלת הייתה מצועפת דוֹק של זהב בהיר כאשר יקרה לעתים בראשית הקיץ. הגנן כבר ניעור עם שחר, ועתה היה מכסח את המדשאות ומגרף, עד שגבעולי-הדשא ושושנות-העלים השטוחות הכהות במקום שהיו בו קודם שתילי מרגניות נדמו כזורחים. אשר לוורדים, לא יכולת לא להרגיש כי הם מבינים שוורד הוא הפרח היחיד שעושה רושם על אנשים במסיבות גן; הפרח היחיד שכולם ודאי מכירים. מאות, כן, ממש מאות פרחו בן-לילה; השיחים הירוקים התקשתו כלפי מטה, כאילו מלאכים משמים באו אליהם לביקור. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה וכבר הגיעו הפועלים להעמיד את האוהל.

"איפה את רוצה שיעמידו את האוהל, אמא?".

"ילדתי היקרה, אין טעם לשאול אותי. השנה מנוי וגמור עמי, בנות, להעביר הכול לטיפולכן. תשכחו שאני אמא שלכן ותתייחסו אלי כאל אורחת כבודה".

המשך קריאה "%s"

צהוב הוא צבע הסתיו. עצי הצפצפה בוערים בצהוב, ורק פרחים שצבעם צהוב ממשיכים לפרוח. בשיפולי שדות, כנגד גדרות-אבנים לא מטויחות, בתעלות לצד הכביש – שם גדלות להן כל חינניות-הבר שבעולם. אוסְפים אותן מלוא הזרוע ומובילים באלומות על גבם של חמורים לבית העלמין, שבו כל קבר הוא תלולית מוגבהת של אבנים וחצץ. אתר הקבורה, שאין בו לא עשבים ולא עצים, תָחום בקירות מתפוררים של לבני טיט בשולי הכפר – אולי מפני שהחפירה בקרקע מרתיעה כשלעצמה – ונקרא פנתאון. כך נותנים כבוד בתחנת-המעבר לשמים לדודה הרווקה הזקנה שהוצרכה לפשוט יד בחייה, לאב ולבן שמתו בשחמת במרחק חמש שנים זה מזה, לילד בן השתים-עשרה שקפץ כל כך גבוה עד שנתקל בכבל החשמל.

בנובמבר, בערב "יום כל הקדושים", מפזרים את הפרחים ביד רחבה על המתים. עד חצות, האדמה הקדושה והעקרה שהילדים שיחקו שם במשך היום בשברי עצמות, כבר טובעת בצהוב. פרחי החיננית, מוארים בנרות אינספור לרגלי הצלבים, כמעט צומחים שוב. הם מכסים את השמות סלבדור, חוסה, רוזיטה, פָּנצ'יטו, פָּז.

המשך קריאה "%s"

[מתוך הליברית של האופרה "סר ג'ון מאוהב" למוזיקה מאת ר' וון ויליאמס]

1 קשירת קשר

אַל צער גברות, לא אנחת-חינם,
הגברים רמאים מטבעם.
רגל בחוף ורגל בים
אי-יציבות היא קו באופיָם.
אל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

אַל זֶמֶר, גברות, בְּשיר אל תפצָחו

אֶל דכדוך כה מַשמים וכבד אל תצנָחו.
הגברים הם הלוא רמאים מלידה,
מאז ראשוני עלעלים צָמַחוּ.
אַל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

המשך קריאה "%s"