מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.
זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.