לשון–אל–לשון

מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.

זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.

המשך קריאה "%s"

בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה העלמה מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.

המורה לטבע עצרה את העלמה מֶדוֹז.

"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".

העלמה מֶדוֹז, הסָכין חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.

"זה די צורב", אמרה העלמה מֶדוֹז בעגמה.

השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.

המשך קריאה "%s"

"זה היה רצון האל", אמרה טרינידד, "אחרת הייתי לוקחת את הרכבת של יום רביעי או של יום שישי מליבֶּרטָד אל אוֹבּרֶגוֹן. אך חמישי היה יום שוק באוֹבּרֶגוֹן, ויכולתי לקנות בזול מטליות וכפתורים וחוטי אריגה. בגלל שהייתי בת שש עשרה וטיפשה, סניורה, לא הייתי מוכנה לתינוק שהיה לי בבטן כבר כמעט שבעה חודשים".

טרינידד ישבה עם שֶֹרה אוֶורטוֹן בצלו המתרחב והולך של עץ המֵילה, על ספסל של קורות אורן שהיה זקוף כמו דרגש של כנסייה. מולן היה גן מוקף חומה, שגפנים תשושות וחבצלות קמלות עמדו בו שמוטות-ראש בחום אחר-צהריים של אפריל. השמש הבלתי-מתפשרת שיתקה עדיין את האוויר ואפתה את האדמה, אף שקרניה התלכסנו מן המערב כמעט במאוזן.

אבק מן הכביש פידר את נעלי הבית השטוחות השחורות של טרינידד. בסל של חוטי תיל נשאה עשר ביצים קטנות. כששֶֹרה שאלה אותה למחירן, אמרה טרינידד: "כמה שתרצי לשלם". שֶֹרה אוורטון השגיחה כי את הביצים הטילו תרנגולות שמחייתן הזעומה היא על קש ועשבים שוטים ועל תלוליות של אשפה, ושילמה קצת יותר ממחירן של שתים עשרה ביצים גדולות בסופרמרקט בעיר.

המשך קריאה "%s"

איש לא יֵדע לעולם את האמת לאשורה בפרשה זאת, למרות שנשים עשויות מפעם לפעם ללחוש אותה זו לזו אחרי ריקוד, או כשהן אוספות את שערן לקראת הלילה ומשוות רשימות של קרבנות. כמובן, גבר אינו מסוגל לסייע במטלות הללו. לפיכך הסיפור יסופר מבחוץ, בעלטה, ולאו דווקא לדִיוקוֹ.

לעולם אל תהלל אחות באוזני אחותה בתקווה שמחמאותיך יגיעו לאוזניים הנכונות ובכך יכשירו לך את הקרקע לבָּאות. אחיות הן בראש ובראשונה נשים ורק אחר כך – אחיות; ויסתבר לך שרק הסבת נזק לעצמך.

סוֹמָרֵז ידע זאת כשגמר אומר לבקש את ידה של הבכירה, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז היה איש מוזר ולו מעט סגולות (ככל שגברים היו מסוגלים לזהות), ועם זאת היה אהוד על הנשים, והיה מצויד ביוהרה שיכלה להספיק למועצת המשנה-למלך כולה עם שארית לסגל של ראש המטה הכללי. הוא לא היה איש צבא. נשים רבות מאוד גילו עניין בסוֹמָרֵז, אולי כי נוהגו אליהן היה פוגעני. אם תסטור לפוני על אפו בראשית היכרותכם, ייתכן שלא יאהב אותך, אבל יגלה עניין רב בתנועותיך משם ואילך. העלמה קוֹּפּלֵיי הייתה נחמדה, שמנמנה, לוקחת-לב ונאה. הצעירה לא הייתה יפה כמוה, ולגברים מסוימים היה סגנונה דוחה ואף מרתיע. לשתי האחיות היה בעצם מבנה גוף זהה, והן דמו מאוד זו לזו במראה ובקול, ועם זאת לא היה ספק קל שבקלים מי מהן נחמדה יותר.

המשך קריאה "%s"

[מתוך: ידידה מאנגליה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993]

הנסיעה מנמל-התעופה במונית-מים עברה עלי כמצופה בחיל ורעדה. כשהיא נורֵית בין העמודים שסימנו את נתיב התחבורה במרכז המתערסל והמתנודד, או משייטת במהירות בשובלו של כלי-שיט גדול יותר, היה נדמה כי סירת המנוע משקיעה מאמץ כביר רק כדי להשיק לחלקת-המים. צנופה בפחד בתא-הנוסעים הקטן ומרתיעה על מקומי כל אימת שנתקלנו בגל, הרגשתי איך החרדה מטפסת אל גרוני, אל בטני. ירד גשם, כמובן. המעט שהצלחתי לראות מבעד לחלונות המוכתמים-טיפות היה ים של אפרוריות מתנחשלת. השמים והמים נדמו כנמזגים זה בזה לאחדות משמימה. ענן מנמיך-שוט ונחשולי מים, הם ותנועת הפרכוס של הסירה, העמידו במבחן את הסבולת שלי. ונציה, שרטוט-מִתאר, קרום דק של בניינים המתבדל בקושי מקו-האופק, נראתה כקבורה בים. השתאיתי לשאננותם של הוונציאנים, העולים בלי הרף לסירות ויורדים מהן, מְגשרים על מרווח-המים המטלטל ברגל אדישה, מתעלמים מהחתולים המחליקים כה וכה כצללים, עובדים את אלוהים בכנסיות נועזות המתנוססות על שוניות ואיים. עיר של מחצבים, המצמיחה מבועי מים במקום עצים, גשרים במקום גנים.

המשך קריאה "%s"

הערפל הגבוה, האפור כצמר דק, סגר ותחם את עמק סאלינס מהשמים ומשאר העולם. מכל עבר רבץ הערפל כמִכְסה על ההרים וצר מהעמק הגדול סיר סגור. על רצפת העמק הרחבה והישרה, קבוצת מחרשות העמיקה חדור והניחה מאחוריה את האדמה השחורה מבריקה כמתכת במקומות שהלהבים פילחו. בבתי-המשק שלרגלי ההרים מעבר לנהר סאלינס, נִדמו שדות השלף הצהובים כרוחצים בשמש הקרה החיוורת. אלא שעכשיו, בדצמבר, לא היה כלל אור-שמש. ערבות עבותות על גדות הנהר בערו בעלים חדים, צהובים עזים.

זה היה זמן של שקט ושל ציפייה. האוויר היה קר ועדין. רוח קלה נשבה מדרום-מערב והפיחה תקוות-מה בלבם של החוואים כי גשם ברכה ירד בקרוב; אלא שערפל וגשם אינם הולכים יחדיו.

מעבר לנהר, בבית-המשק של הנרי אָלן לרגלי ההר, הייתה רק עבודה מועטה לעשות, כי השחת כבר נקצרה ואופסנה והמטעים נחרשו עמוק כדי שיספגו היטב את הגשם אשר בֹּא יבוא. העדרים על המדרונות הגבוהים היו מדובללים וגסים למגע יותר ויותר.

המשך קריאה "%s"

I

בחוץ היה לילה קר ורטוב, אך בטרקלין הקטן של חווילת לָבּוּרנוּם הוגפו התריסים ואש האח בערה בנוגה בהיר. אב ובנו שיחקו שחמט. דרכי המשחק של האב, שכללו מהלכים נועזים, העמידו את המלך שלו בסכנות גדולות מיותרות, שחילצו הערה אף מפי הישישה לבנת-השער שסרגה בשלווה ליד האח.

"תקשיב לרוח", אמר אדון וייט; אחרי שהתבררה לו במאוחר טעות גורלית במשחק, השתוקק עתה, בדרכי נועם, להעלים אותה מבנו.

"אני מקשיב", השיב הבן בהבעת קדרות, סקר את לוח המשחק, פשט ידו וקבע "שָח".

"קשה להאמין שהוא יגיע הערב", אמר אביו, ידו השתהתה מעל הלוח.

"מָט", נענה לו הבן.

"זה החיסרון הכי גדול של מגורים במקום כל כך נידח", הרעים אדון וייט באלימות פתאומית בלתי צפויה. "מכל המקומות הנתעבים, המרופשים, הנידחים שבעולם זה הגרוע ביותר. פאת' היא מדמנה והכביש הוא מבול. אני לא יודע מה אנשים חושבים להם. אני מתאר לעצמי כי בגלל שרק שני בתים הושכרו ברחוב, הם חושבים שאין לזה חשיבות".

המשך קריאה "%s"

מרת סוֹמֶרז הקטנה מצאה יום אחד כי יש לה ברשותה, ובאופן בלתי צפוי, חמישה עשר דולרים. הסכום נראה לה גדול מאוד, והדרך שבו הדחיס והתפיח את ארנק-הכסף שלה הישן והבלוי מילאה אותה חשיבות מסוג שלא חוותה כבר שנים רבות.

סוגיית השקעתו של הכסף העסיקה אותה לא מעט. יום או שניים הסתובבה למראית עין כבתוך חלום, אך למעשה הייתה שקועה בספקולציות ובחישובים. היא לא רצתה לפעול בחופזה, לבצע משהו שתצטער עליו בדיעבד. בשעות הדומייה של הלילה, כששכבה ערה והפכה והפכה בדבר, התבררה לה, כך הייתה סבורה, הדרך הנאותה והשקולה לעשות שימוש בכספה.

דולר או שניים תוסיף למחיר שנהגה לשלם עבור נעליה של ג'אני; על ידי כך יחזיקו מעמד זמן ארוך בהרבה מהרגיל. לבָּנים, לג'אני ולמֶג היא תקנה כך וכך יארדים של בד כותנה משובח לחולצות כפתורים. את החולצות הישנות התכוונה להחזיר לשימוש על ידי התקנת טלאים מיומנת.

המשך קריאה "%s"

"את לא הולכת למות, נכון?" שאלה אמנדה.

"הרופא נתן לי רשות לחיות עד יום שלישי", אמרה לורה.

"אבל היום שבת; זה רציני?" התנשמה אמנדה.

"אני לא יודעת אם זה רציני או לא; אבל היום שבת, זה בטוח", אמרה לורה.

"מוות זה תמיד רציני", אמרה אמנדה.

"לא אמרתי שאני הולכת למות. ייתכן מאוד שאפסיק להיות לורה, אבל משהו אני אמשיך להיות. חיה מסוג כלשהו, אני משערת. תראי, מי שלא הצטיין בחיים שהוא חי עד עכשיו, עובר גלגול צורה לאיזה אורגניזם ירוד. ואני לא הצטיינתי, אם חושבים על כך ברצינות. הייתי קטנונית ומרושעת ונקמנית ועוד דברים כאלה כשנראָה שהנסיבות מצדיקות זאת".

"נסיבות אף פעם לא מצדיקות דברים כאלה", נחפזה אמנדה להגיד.

"אם לא אכפת לך", חיוותה לורה את דעתה, "אז אֶגבֶּרט הוא נסיבה שתצדיק כל דבר ובכל מידה שהיא. את נשואה לו – זה אחרת; נשבעת לאהוב, להוקיר ולסבול אותו: אני לא".

המשך קריאה "%s"