הזָר I קתרין מנספילד (1923-1888)

לקהל הקטן על הרציף היה נדמה כי היא לעולם לא תזוז ממקומה. בלי-נוע, ענקית, נחה לה שם במים האפורים הקמוטים, מעליה לולאה של עשן, ובירכתיים להק עצום של שחפים צורחים, צוללים ועטים על אשפה מן המטבח. יכולת רק להבחין בזוגות קטנים צועדים בסך – זבובים קטנים פוסעים הנה והנה על גבי הצלחת שעל המפה האפורה הקמוטה. זבובים אחרים נקבצו ונהרו אל שפת הצלחת. הנה נצנוץ של לובן על הסיפון התחתון – סינרו של הטבח או אולי של חדרנית. הנה עכביש שחור קטנטן נחפז במעלה הסולם אל הגשר.

בקדמת הקהל התהלך אנה ואנה גבר בגיל העמידה, עז-פנים, לבוש למהדרין ומוגן היטב מפני הקור במעיל אפור, בצעיף-משי אפור, בכפפות עבות ובכובע לבד כהה – התהלך ואגב כך סחרר את מטרייתו הסגורה. הוא נראה  כמנהיג את הקהל הקטן שעל הרציף ובה בעת שומר עליו שלא יתפזר – משהו בין רועה לכלב-רועים.

העיזבון I וירג'יניה וולף (1941-1882)

"לסיסי מילר," גילברט קלָנדוֹן שלף את סיכת הפנינים מתוך ערב-רב של טבעות וסיכות-נוי על שולחן קטן בטרקלין של אשתו וקרא את ההקדשה: "לסיסי מילר, באהבה."

התאים לאנג'לה לזכור אפילו את סיסי מילר, מזכירתה. אך מוזר, הרהר גילברט קלָנדוֹן שוב, שהשאירה אחריה כל דבר ודבר בסדר מופתי – מתנה קטנה מסוימת לכל אחד מידידיה. כאילו חזתה את מותה. עם זאת, בריאותה הייתה ללא דופי כשיצאה מן הבית אותו בוקר, לפני שישה שבועות; כשירדה מהמדרכה בפיקדילי והמכונית הרגה אותה.

דברים אינטימיים, חרישיים, ענוגים I אליזבת בישופּ (1979-1911)

מופלא להתעורר יחד

באותו רגע; מופלא לשמוע

את הגשם מתחיל פתאום על כל פני הגג,

לחוש את האוויר מצטלל פתאום

כאילו עבר בו חשמל

מִרשת שחורה של חוטי מתכת בשמיִם.

על כל פני הגג הגשם מאווש,

ומתחת, נפילתן הקלה של נשיקות.

מערך בשחור-לבן I דורותי פארקר (1967-1893)

האישה שפרגים ורודים מקטיפה שזורים סביב שערה הזהוב-שלא-כדרך-הטבע חצתה את החדר ההומה-אדם בהילוך מעניין, שילוב של טפיפה וצידוד, ולפתה את זרועו הכחושה של המארח.
"תפסתי אותך!" אמרה. "עכשיו לא תוכל להתחמק".
"הו, הלוֹ", אמר מארחהּ. "מה שלומך?".
"טיפ-טופ", אמרה, "ממש טיפ-טופ. תקשיב. אני רוצה שתעשה לי טובה ענקית. אפשר? אפשר בבקשה? בבקשה-בבקשה?".
"איזה טובה?" אמר המארח.
"תקשיב", אמרה. "אני רוצה להכיר את וולטר ויליאמס. תאמין או לא, אני פשוט חולה על האיש הזה. כשהוא שר…! כשהוא שר את הספיריטואלס ההם! אמרתי לבָּרטון 'יש לך מזל שוולטר ויליאמס הוא צבעוני', אמרתי לו, 'אחרת היה לך המון סיבות לקנא'. אני ממש מתה לפגוש אותו. אני רוצה להגיד לו ששמעתי אותו בהופעה. תהיה מותק ותכיר לי אותו?".
"ודאי, למה לא", אמר המארח. "חשבתי שכבר פגשת אותו, הרי המסיבה היא לכבודו. אבל איפה הוא בכלל?".
"הוא ליד כוננית הספרים", אמרה. "בוא נחכה עד שהאנשים שם יגמרו לדבר אתו. אני חושבת שאתה פשוט נהדר, לערוך בשבילו את המסיבה הנהדרת הזאת ולתת לו הזדמנות לפגוש את כל האנשים הלבנים האלה. הוא בטח נורא אסיר תודה, נכון?".
"אני מקווה שלא", אמר המארח.
"אני מוצאת שזה באמת נורא יפה", אמרה, "בכל הכנות. תהרוג אותי אם אני מבינה למה זה לא בסדר גמור להיפגש עם צבעונים. לי אין שום רגשות שליליים בעניין הזה, אפילו שמץ. בָּרטון, מה אני אגיד לך, הוא ההפך הגמור. טוב, הוא בא מווירג'יניה, ואתה יודע איך הם שם".
"הוא הגיע הערב?" אמר המארח.
"לא, הוא לא יכָל",אמרה. "הערב אני אלמנת-קש מאיפה שלא מסתכלים. אמרתי לו כשיצאתי 'אין לדעת מה אני אעשה', אמרתי. הוא היה פשוט כל כך הרוס, הוא לא יכל לזוז. זה מָהזֶה חבל".
"אהה", אמר המארח.

ספטמבר שחוּן I ויליאם פוקנר (1962-1897)

מבעד לדמדומי ספטמבר השותתים דם, אחריתם המרה של שישים ושניים ימים ללא גשם, היא פשטה כשרפה בשדה קוצים: השמועה, הידיעה, מה שזה לא היה. משהו על מיס מיני קוּפֶּר וכושי. תקף אותה, העליב אותה, הפחיד אותה: אף אחד מאלה שנקבצו בשבת בערב במספּרה – שמאוורר תקרה הסתב שם, בלי שירענן אותו, את האוויר הנפסד, מְשלח חזרה לעברם את הבל פיהם המעופש וריח גופם במפחים רצופים מעופשים של תחליב ומשחה לשׂער – אף אחד מאלה לא ידע מה בדיוק קרה.

התינוק של דֶזירֶה I קייט שופן (1904-1850)

היות שמזג האוויר היה נעים, נסעה מאדאם וָאלמוֹנדֶה לאחוזת לָ'אבְּרי לבקר את דזירה והתינוק. הצחיק אותה לחשוב על דזירה מטופלת בתינוק. הרי רק אתמול דזירה עצמה הייתה לא גדולה בהרבה מתינוקת, כשמסייה, בהיכנסו ברכיבה בשערי וָאלמוֹנדֶה מצא אותה ישנה בצלו של עמוד האבן הגדול. הקטנטונת ניעורה בזרועותיו והחלה לבכות "באבא". יותר מזה לא ידעה לעשות או להגיד. היו אנשים שחשבו שאולי תעתה לשם בכוחות עצמה כי כבר הייתה פעוטה שמהלכת. הסברה הרווחת הייתה כי ננטשה במתכוון על ידי חבורה של טקסאנים, שקרונם המחופה קנבס חצה לקראת ערב את הנהר במעבורת של קוטון מייז בדיוק מתחת למטע. כעבור זמן זנחה מאדאם וָאלמוֹנדֶה את כל ההשערות, להוציא האחת שלפיה נשלחה אליה דזירה מטעם ההשגחה המיטיבה להיות ילדתה האהובה היות שהייתה חשוכת ילדים. כי הילדה צמחה להיות יפה ועדינה, רוחשת-טוב וכנה – מושא הערצתו של בית וָאלמוֹנדֶה. לא ייפלא אפוא שיום אחד, כשעמדה שעונה על עמוד האבן, שבצלו שכבה וישנה שמונה עשרה שנים קודם לכן, ראה אותה אָרמָן אוֹבּינְיִי שחלף שם על סוסו והתאהב בה.

הנסיך המאושר I אוסקר ויילד (1900-1854)

גבוה מעל העיר, על עמוד נישא, עמד פסלו של הנסיך המאושר. עלים דקיקים של זהב טהור ציפו אותו מכף-רגל ועד ראש, עיניו היו שני ספירים נוצצים, ועל ניצב חרבו הבהיקה אבן-אודם גדולה.

כולם התפעלו ממנו עד מאוד. "הוא יפה כמו שבשבת," אמר עליו אחד מחברי מועצת העיר שביקש לקנות לו מוניטין כבעל טעם בענייני אמנות; "רק שהוא לא שימושי במיוחד," הוסיף מחשש שאנשים עלולים לחשוב אותו-עצמו כבלתי- מעשי, מה שהוא היה באמת.

מיליונר לדוגמה I אוסקר ויילד (1900-1854)

אלא אם אתה עשיר אין טעם שתהיה בחור מקסים. רומנסה היא יתרון זכותם של העשירים, לא מקצועם של מחוסרי העבודה. עניים צריכים להיות מעשיים ופרוזאיים. מוטב שתהיה בעל הכנסה קבועה מאשר שובה-לב. אלה הן האמיתות הגדולות של החיים המודרניים, שיוּאי אֶרסקין לא השגיח כלל בקיומן. יוּאי המסכן! מבחינה אינטלקטואלית, חייבים להודות, הוא לא היה גאון הדור. מעולם לא הוציא מפיו דבר שנינה או רשעות. לעומת זאת, הוא היה יפה-תואר להפליא בשערו החום המתולתל, בצדודיתו המהוקצעת ובעיניו האפורות. חביב היה על גברים לא פחות מאשר על נשים, ובורך בכל הסגולות חוץ מאשר הסגולה להרוויח כסף. אביו הוריש לו חרב-פרשים ואת "תולדות המלחמה הפנינסולרית" בחמישה עשר כרכים. את החרב הוא תלה מעל הראי, ואת הכרכים שם על מדף בין "מדריך רָף למירוצי סוסים" ו"המגזין של בּיילי", וחי על קצבה של מאתיים פאונד לשנה מדודה זקנה.

העלה האחרון I או הנרי (1910-1862)

בשכונה קטנה, מערבית לכיכר וושינגטון, יצאו הרחובות מדעתם והשתברו לרצועות קצרות שנקראו "מבואות". המבואות הללו יצרו זוויות ועיקולים משונים. קרה שרחוב אחד חצה עצמו פעם או פעמיים. אמן אחד גילה אפשרות יקרת ערך ברחוב הזה: למשל, גובֶה שצועד כאן, בידו חשבון על צבעים, נייר, ובד-ציור, יגלה פתאום שהוא חוזר על עקבותיו בלי ששולם לו עדיין גם סנט אחד על חשבון החוב…

כך אפוא, לגריניץ' וילג' הקשישה, על מוזרותה החיננית, הגיעו במהרה אנשי האמנות שוחרי-הטרף, עיניהם תרות אחר חלונות צפוניים וגמלונים מן המאה השמונה-עשרה ועליות-גג הולנדיות ומחירי שכירות נמוכים. אחר כך ייבאו להם ספלי בדיל אחדים וקדרת-בישול או שתיים מהשדרה השישית והפכו ל"מושבה".

גירושין אלפּיניים I רוברט בּר (1912-1849)

אצל אנשים מסוימים לא תמצא גוונים; רק צבעים ראשוניים גולמיים. ג'ון בּוֹדמן היו שרוי תמיד במצב של קיצוניות אחת או אחרת. סביר שלא הייתה לכך משמעות רבה אלמלא התחתן עם אישה שטבעה היה זהה בדיוק לשלו. בלי ספק קיימת בעולמנו האישה המתאימה בדיוק לכל גבר שהוא למטרת נישואין וגם אותו הדבר בהיפוכו. אך אם מביאים בחשבון כי לבן-אדם יוצא להתוודע רק למאות ספורות של אנשים, ומתוך מאות ספורות אלה הוא מכיר מקרוב רק תריסר או פחות, ומתוך התריסר הוא עושה לו רק ידיד או שניים – אפשר לראות  בקלות (אם זוכרים את המיליונים הרבים שאוכלוסיית העולם מונה) שמעולם, מיום בריאת הארץ, לא פגש הגבר המתאים את האישה המתאימה לו. הסיכויים החשבוניים נוגדים כולם את האפשרות הזאת, וזוהי סיבת קיומם של בתי משפט לענייני גירושין. נישואין הם פשרה לכל היותר, ואם …