מיליונר לדוגמה I אוסקר ויילד (1900-1854)

אלא אם אתה עשיר אין טעם שתהיה בחור מקסים. רומנסה היא יתרון זכותם של העשירים, לא מקצועם של מחוסרי העבודה. עניים צריכים להיות מעשיים ופרוזאיים. מוטב שתהיה בעל הכנסה קבועה מאשר שובה-לב. אלה הן האמיתות הגדולות של החיים המודרניים, שיוּאי אֶרסקין לא השגיח כלל בקיומן. יוּאי המסכן! מבחינה אינטלקטואלית, חייבים להודות, הוא לא היה גאון הדור. מעולם לא הוציא מפיו דבר שנינה או רשעות. לעומת זאת, הוא היה יפה-תואר להפליא בשערו החום המתולתל, בצדודיתו המהוקצעת ובעיניו האפורות. חביב היה על גברים לא פחות מאשר על נשים, ובורך בכל הסגולות חוץ מאשר הסגולה להרוויח כסף. אביו הוריש לו חרב-פרשים ואת "תולדות המלחמה הפנינסולרית" בחמישה עשר כרכים. את החרב הוא תלה מעל הראי, ואת הכרכים שם על מדף בין "מדריך רָף למירוצי סוסים" ו"המגזין של בּיילי", וחי על קצבה של מאתיים פאונד לשנה מדודה זקנה.

העלה האחרון I או הנרי (1910-1862)

בשכונה קטנה, מערבית לכיכר וושינגטון, יצאו הרחובות מדעתם והשתברו לרצועות קצרות שנקראו "מבואות". המבואות הללו יצרו זוויות ועיקולים משונים. קרה שרחוב אחד חצה עצמו פעם או פעמיים. אמן אחד גילה אפשרות יקרת ערך ברחוב הזה: למשל, גובֶה שצועד כאן, בידו חשבון על צבעים, נייר, ובד-ציור, יגלה פתאום שהוא חוזר על עקבותיו בלי ששולם לו עדיין גם סנט אחד על חשבון החוב…

כך אפוא, לגריניץ' וילג' הקשישה, על מוזרותה החיננית, הגיעו במהרה אנשי האמנות שוחרי-הטרף, עיניהם תרות אחר חלונות צפוניים וגמלונים מן המאה השמונה-עשרה ועליות-גג הולנדיות ומחירי שכירות נמוכים. אחר כך ייבאו להם ספלי בדיל אחדים וקדרת-בישול או שתיים מהשדרה השישית והפכו ל"מושבה".

גירושין אלפּיניים I רוברט בּר (1912-1849)

אצל אנשים מסוימים לא תמצא גוונים; רק צבעים ראשוניים גולמיים. ג'ון בּוֹדמן היו שרוי תמיד במצב של קיצוניות אחת או אחרת. סביר שלא הייתה לכך משמעות רבה אלמלא התחתן עם אישה שטבעה היה זהה בדיוק לשלו. בלי ספק קיימת בעולמנו האישה המתאימה בדיוק לכל גבר שהוא למטרת נישואין וגם אותו הדבר בהיפוכו. אך אם מביאים בחשבון כי לבן-אדם יוצא להתוודע רק למאות ספורות של אנשים, ומתוך מאות ספורות אלה הוא מכיר מקרוב רק תריסר או פחות, ומתוך התריסר הוא עושה לו רק ידיד או שניים – אפשר לראות  בקלות (אם זוכרים את המיליונים הרבים שאוכלוסיית העולם מונה) שמעולם, מיום בריאת הארץ, לא פגש הגבר המתאים את האישה המתאימה לו. הסיכויים החשבוניים נוגדים כולם את האפשרות הזאת, וזוהי סיבת קיומם של בתי משפט לענייני גירושין. נישואין הם פשרה לכל היותר, ואם …

מאהב מן התופת I אליזבת' באוון (1973-1899)

לקראת סוף היום בלונדון סרה מרת דרוֹבֶר אל ביתה הנעול כדי לתור אחר חפצים אחדים שביקשה לקחת עמה. קצתם היו שלה, קצתם של בני משפחתה שעתה כבר התרגלו לחיים בכפר. היו אלה שלהי אוגוסט, והיום יום מהביל של ממטרים קצרים. אותו רגע נצנצו העצים במורד המדרכה בהֶבלֵחַ של שמש אחר-צהריים צהובה ולחה. על רקע צובר-העננים הקרב ובא, שכבר נערם כהה כמו דיו, התבלטו מעקות וארובות שבורות. ברחוב שהיה מוכר לה פעם, כמו בכל ערוץ שאין משתמשים בו, נערמה, כמו סחוֹפֶת, זָרוּת בלתי-מוכרת; חתול השחיל עצמו פנימה וחוצה מכלונסאות גדר, אך שום עֵין אדם לא צפתה במרת דרוֹבֶר בשובה. אחרי שהסיטה מצד אל צד כמה חבילות שתחת זרועה, סובבה במאמץ את המפתח שלה במנעול סרבני, ואז דחפה בבִרכָּה את הדלת שכבר הייתה מעוקמת. אוויר מת קידם את פניה בכניסתה. מחלון גרם-המדרגות, …

ליל-קיץ אחד I אמברוז בירס (1914-1842)

העובדה שהוא קבור לא נראתה להנרי ארמסטרונג הוכחה לכך שהוא מת: מתמיד היה אחד שקשה לשכנעו. שהוא אכן קבור – עדות חושיו אילצה אותו להודות בכך. תנוחתו – שרוע על גבו כשידיו משוכלות על בטנו וקשורות בדבר-מה שהוא קרע בלי קושי בלי לשנות את המצב לטובתו – הכליאה הקפדנית של כל גופו, העלטה השחורה והשקט העמוק, העמידו גוף ראיות שלא ניתן היה להפריכו והוא קיבל אותו עליו ללא התנגדות קטנונית.

הכלוב בקרנפורד I אליזבת גאסקל (1865-1810)

את הגורדונים אתם זוכרים, נכון? את ההיא, ג'סי בראון, שהתחתנה עם מחמד לבה  מייג'ור גורדון; ומבחורה ענייה הפכה לגברת עשירה מאוד, ובכל זאת לא שכחה אף אחת מחברותיה הוותיקות בקרנפורד.

ובכן, הגורדונים טיילו להם בחו"ל כי הם אהבו מאוד לטייל. ככה זה לדעתי תמיד אצל אנשים שהיו חייבים לבלות חלק מהחיים שלהם בצבא. עכשיו, כלומר במאי 1856, הם היו בפריז, וחשבו להתעכב שם ובסביבה כל הקיץ, אבל אדון לוּדוֹביק היה אמור להגיע ללונדון בקרוב; כך שמרת גורדון כתבה לי כמה מילים. אני שמחה שהיא סיפרה לי כי בדיוק אז התכוונתי לתת מתנה קטנה לעלמה פּוֹל, שהתאכסנתי אצלה באותה עת. לכן כתבתי למרת גורדון וביקשתי ממנה שתבחר לי משהו יפה וחדש ואופנתי, שיהיה מקובל על העלמה פּוֹל. העלמה פּוֹל בדיוק אמרה אז לא פעם שהכובעים של מרת פיץ-אדם כבר ממש לא באופנה, וכנראה זאת הסיבה שהכנסתי לשם את המילה "אופנתי". אבל אחר כך התחרטתי שלא כתבתי לה שהמתנה שלי צריכה להיות לא כל כך אופנתית; כי יש דבר כזה, תאמינו לי! המחיר של המתנה שלי חייב להיות לא יותר מ-20 שילינגים, אבל זהו סכום מאוד יפה אם מנסחים אותו ככה, גם אם הוא לא נשמע כל כך גדול כשאומרים סוברין וזהו.

מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה עשתה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

הקרוב והרחוק I תומס וולף (1938-1900)

בעיבורי עיר קטנה, על שיפוע-אדמה הנמשך ממסילת הברזל מעלָה, עמד בית קטן מטופח של קורות לבנות, מקושט בתריסים ירוקים משובבי-עין. מצדו האחד של הבית הייתה גינה ערוכה במשטר ערוגות-ערוגות של שתילי ירקות, והייתה סוכת גפנים שהבשילו מאוחר באוגוסט. בחזית הבית עמדו שלושה אלונים עצומים, שסוככו עליו בצִלם הנקי העבות בעונת הקיץ, ומצדו השני הייתה משוכה של פרחים עליזים. שרתה על המקום אווירה של סדר וניקיון, של חסכנות ושל נוחות צנועה. יום יום, דקות אחדות אחרי שתיים בצהריים, עברה כאן רכבת בינעירונית. הרכבת הגדולה, אחרי שעצרה למרחב-נשימה בעיר הסמוכה, התחילה ברגע זה להתארך קרון-קרון אל הילוכה הרגיל, אך עדיין לא הגיעה אל מלוא האיצה של מהירות-שיא. בהתנדנדות מדודה נגלתה הרכבת לעין, חלפה במהירות בתנועת טלטול נמרצת של הקטר, ברעם חלק כבוש של הקרונות הכבדים על הפלדה, ואז נעלמה במנהרה הפתוחה לשמים. …

העלמה בְּריל I קתרין מנספילד (1923-1888)

אף כי בחוץ היה יפה להפליא – שמים כחולים זרויים זהב, ובהרות גדולות של אור כמו יין לבן מותזות על "הגנים הציבוריים" [במקור Jardins Publiques] – שמחה העלמה בריל כי החליטה להצטייד בפרווה. האוויר לא זע, אך כשפתחת את הפה הורגשה צינה קלה, כמו זו העולה מכוס מים קרים מאוד לפני שלוגמים, ומעת לעת צנח לו עלה, מאי-שם, מהשמים. העלמה בריל הרימה את ידה ונגעה בפרווה. חפץ קטן חמוד! היה נחמד להרגיש אותו שוב. אותו אחר צהריים הוציאה אותו מקופסתו, ניערה את גבישי הנפטלין, הברישה אותו היטב  ושפשפה והעירה לחיים את העיניים הקטנות העוממות. "מה קורה לנו?" אמרו העיניים הקטנות הנוגות. הו, כמה מתוק לראות אותן מזדנקות אליה שוב מן הפלומה האדומה!… אבל החוטם, עשוי מאיזה חומר שחור, לא היה יציב בכלל. בטח חטף מכה, איכשהו. לא חשוב – טבילה קטנה בשעוות-איטום שחורה בבוא הזמן – כשיהיה ממש הכרחי… נוכל קטן! כן, באמת כך הרגישה כלפיו. נוכל קטן שנושך את זנבו ממש ליד אוזנה השמאלית. כמעט שהסירה אותו מעליה והניחה בחיקה וליטפה אותו. היא הרגישה עקצוץ בידיה ובזרועותיה; כנראה מההליכה. וכשנשמה, משהו קל ועצוב – לא, לא בדיוק עצוב – משהו רך כאילו זז לה בחזה.