פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)

מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).

"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאמ-מנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "שוב לא נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".

השור האָבוּס I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תְּאוֹפיל אֶשלי היה אמן במקצועו וצייר-בַּקָר בכורח-הסביבה. אין ללמוד מכך כי התגורר בחווה או במשק-חלב, באווירה ספוגת מַפריסי-פרסה, דרגשי-חליבה וברזלי-סימון מלובנים. ביתו היה בשכונת-גנים זרועת-חווילות, שרק בקושי חמקה מכינוי-הגנאי פרבר. מצדה האחד גבלה גינת-הבית באחו קטן ציורי. ששכן בעל יוזמה שתל שם כמה פרות מגזע "צ'נל איילנד" – קטנות, ציוריות ונוחות להשפעה. בקיץ, בצהרי היום, עמדו הפרות עד ברכיהן בעשב הגבוה בצלהּ של קבוצת עצי ערמון, ואור-השמש נפל בבהרוֹת מנומרות על עורן החלק- המבריק כשל עכבר. אֶשלי כבר הגה וביצע ציור חמוד של שתי פרות-חולבות עומדות בטֵל על רקע עץ ערמון ואחו וקרן-שמש צלולה, ו"האקדמיה המלכותית" כבר הציגה אותו ב"תערוכת הקיץ" שלה. "האקדמיה המלכותית" עודדה הרגלים של סדר ושיטתיות בבני טיפוחיה. אֶשלי כבר השלים תמונה מוצלחת של בקר המתנמנמים בחן ציורי תחת עצי ערמון, תמונה שנתקבלה בקורת-רוח, ומשעה שהתחיל בכך, היה אנוס להמשיך. אחרי "שלוות צהריים" – תיאור של שתי פרות חומות-אפרפרות תחת עץ ערמון, באה התמונה "מפלט בחצי-הים", ובה עץ ערמון ותחתיו שתי פרות חומות-אפרפרות. מיד

חדר להשכרה I או הנרי (1910-1862)

חסר-מנוח, אחוז תזזית, בן-חלוף כמו הזמן עצמו – כך הוא גוש-האדם העצום בשכונת הלבֵנים האדומות של רובע "לוֹאר וֶסט סייד". חסרי-בית – ויש להם מאה בתים. קופצים מחדר שָׂכור אחד לשני, לעולם ארעיים – דיירי-ארעי, ארעיים בלב ובנפש. הם שרים "ביתי מה נחמד הוא" במקצב הרגטיים; את רכושם היקר ללבם [במקור: (תַרפֵי-הבית)lares et penates ] הם נושאים עמם בקופסת קרטון; גפנם היא סרט שזור על מגבעת הדורה; תאנתם היא פיקוס.

סביר כי לבנייני הרובע הזה, שגרים בהם אלף דיירים, יהיו גם אלפי סיפורים לספר, רובם תפלים מן הסתם; אך מפליא אם לא יימצאו כמה רוחות-רפאים בשובל שהותירו אחריהם כל אותם נוודים, אורחים-לשעה.

החדר בעליית-הגג I או הנרי (1910-1862)

דבר ראשון מראה לך מרת פָּארקר את הטרקלינים הכפולים. אתה נשמר מלהיכנס לדבריה כשהיא מתארת את יתרונותיהם וסגולותיהם של האדונים שגרו בהם שמונה שנים. אחר כך אתה מתוודה איכשהו בגמגום שאינך לא רופא ולא רופא שיניים. הצורה שמרת פָּארקר תקדם את ההודאה הזאת תגמול אותך לתמיד מהרגשות הישנים שרחשת להוריך על שלא השכילו להכשיר אותך לאחד המקצועות היאים לטרקליניה של מרת פָּארקר.

דבר שני אתה עולה במדרגות ומציץ באחורִי-של-הקומה-השנייה ב-8 דולר לשבוע. אחרי שהשתכנעת מסגנון דיבורה כי החדר בקומה השנייה שווה את 12 הדולרים שמר טוּסֶנבֶּרי שילם עבורו תמיד עד שנסע לנהל את הפרדס של אחיו בפלורידה ליד פאלם-ביץ', היכן שמרת מֶקֶלנטייר בילתה תמיד את תקופות החורף בחדר החזית הכפול עם אמבטיה פרטית – אתה מצליח ללמלם שאתה מעוניין במשהו זול עוד יותר.

המשורר I סומרסט מוהם (1965-1874)

אינני מתעניין במיוחד בידוענים ותמיד התקשיתי להבין את תשוקתם של רבים וטובים להחליף לחיצת יד עם שועי-עולם. כשמציעים לי להיפגש עם אדם שעולה על אחרים בדרגתו או בהישגיו, אני מחפש תירוץ מנומס להתחמק מהכבוד הזה, וכשחברִי דייגו טוֹרֶה הציע שיצייד אותי במכתב המלצה לסנטה אנה, סירבתי. אך לשם שינוי, התירוץ שהבאתי הפעם היה כֵּן. סנטה אנה היה לא רק משורר גדול, אלא דמות רומנטית, ויש לשער כי היה משעשע אותי לזהות בישיש סנטה אנה את מי שהרפתקאותיו (לפחות בספרד) היו לאגדה. אך ידעתי שהוא זקן וחולה והאמנתי כי לפגוש איש זר ונכרי יהיה בשבילו רק מטרד. קליסטו דה סנטה אנה היה הנצר האחרון ל"אסכולת המופת". בעולם שסלד מבּיירוניזם, הוא ניהל חיים בּיירוניים, ואת קורותיו רצופות הסכנות תיאר בשורה של פואמות שעשו לו שם גדול אצל בני דורו. קשה לי היום לשפוט את ערכן כי קראתי אותן לראשונה בגיל עשרים ושלוש ואז הן הלהיבו אותי מאוד. הייתה בהן תשוקה, היו יהירות הרואית וחיוניות ססגונית שכבשו אותי בסערה, ועד היום שורות השיר המצלצלות והמקצבים שאינם מרפים מעורבבים לגמרי עם הזיכרונות המקסימים מתקופת בחרותי.

ספינקס ללא סוד I אוסקר ויילד (1900-1854)

אחר-צהריים אחד ישבתי לי בחזית "קפה דה לה פֶּה" ועקבתי בעיני אחר פְּאֵרם ועליבותם של החיים הפריזאיים. עודני תוהה מעל כוסית הוורמוט שלי על פשר התצוגה המוזרה של גאווה ועוני החולפת על פני, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את לורד מרצ'יסון. מאז ימינו יחד בקולג', לפני כעשור, לא נפגשנו. שמחתי מכל לב להיתקל בו שוב, ולחצנו ידיים בחום. באוקספורד היינו חברים טובים. הגיתי לו חיבה רבה; כה נאה היה, כה עז ותוסס, כה מרומָם. נהגנו לומר עליו כי אלמלא דיבר תמיד אמת, יכול היה להיות בחור כארז. אך בעצם כיבדנו אותו פי כמה על כנותו. כעת מצאתי שהשתנה עד מאוד. הוא נראה מודאג ואובד-דרך וכמי שמנקר בו ספק. הרגשתי כי לא ייתכן שמדובר בסקפטיות מודרנית, כי מרצ'יסון היה שמרן אדוק והאמין ב"ברית הישנה" באותה דבקות שהאמין ב"בית הלורדים"; הגעתי אפוא למסקנה כי מדובר באישה ושאלתיו אם כבר יש לו אישה.

ורד לאמילי I ויליאם פוקנר (1962-1897)

כשמיס אמילי גרירסון הלכה לעולמה, הגיעה כל העיר ללוויה: הגברים מתוך מעין חיבה מהולה בכבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים ביתה, שחוץ ממשרת זקן – צירוף של גנן וטבח – איש לא ראה אותו לפחות עשר שנים.

היה זה בית עץ גדול וכמעט מרובע, פעם לבן, שהיה מעוטר בכיפות וצריחים וגזוזטראות עם דגמים שבלוליים בסגנון הקליל והדחוס של שנות השבעים, ועמד בְּמה שהיה אצלנו פעם הרחוב הנחשב ביותר. אך מוסכים ומנפטות כותנה [מנפטה – מפעל להפקת סיבי כותנה] פלשו ומחקו אפילו את השמות המפוארים של שכונה זאת. נותר רק ביתה של מיס אמילי, זוקף את קלקולו העיקש הקוקטי מעל עגלות הכותנה ומשאבות הבנזין – מפגע לעין בין מִפגעים. ועתה עמדה מיס אמילי להצטרף אל נציגי אותם שמות מפוארים במקום מנוחתם בבית העלמין, שארזיו מסוכסכים וטרופים, בין קברותיהם של חיילי הקונפדרציה והאיחוד [הצדדים במלחמת האזרחים של אמריקה], מהם אלמונים, מהם רמי-דרגה, שנפלו כולם בקרב על ג'פרסון.

מר ומרת אליוט I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

מר ומרת אליוט ניסו בכל כוחם להביא תינוק לעולם. הם ניסו ככל שמרת אליוט עמדה בכך. הם ניסו בבוסטון אחרי שהתחתנו והם ניסו באונייה בדרכם מפה לשם. באונייה הם לא ניסו בתכיפות רבה כי מרת אליוט הייתה די חולה. הייתה לה בחילה, וכשהייתה לה בחילה היא הייתה מסוג הבחילות שיש לנשים דרומיות. כלומר לנשים מהחלק הדרומי של ארצות הברית. כמו כל הנשים הדרומיות, מרת אליוט התפרקה מהר מאוד בתנאים של מחלת-ים. רבים על האונייה חשבו שהיא אמו של אליוט. אחרים שידעו כי השניים נשואים סברו שהיא בהיריון. בעצם הייתה בת ארבעים. גילה הואץ פתאום כשהתחילה לנסוע בעולם.

השמלה הסגולה I או. הנרי (1910-1862)

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי מיזוגם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים, בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

"תודה בעד האש" I סקוט פיג'רלד (1940-1896)

מרת הנסון הייתה אישה יפה בת ארבעים, מעט דהה, שמכרה מחוכים וחגורות-בטן מחוץ לשיקגו. מעגל הפעילות שלה סובב שנים רבות את טולדו, לימה, ספרינגפילד, קולומבוס, אינדיאנפוליס ופורט-ויין, והעברתה לאזור איווה-קנזס-מיזורי הייתה קידום, כי לחֶברה שהעסיקה אותה הייתה אחיזה איתנה יותר דווקא מערבית לנהר אוהיו.

ממזרח, היכרותה עם חוג לקוחותיה הייתה של פטפוטי-חולין, ומעת-לעת הוזמנה למשקה או לסיגריה במשרדו של הקונה אחרי סיום עסקה. אך במהרה גילתה כי במחוז החדש שלה הדברים הם שונים. לא רק שמעולם לא שאלו אותה אם היא רוצה לעשן, פעמים רבות שאלתהּ האם אכפת למישהו אם תעשן נענתה בנימת התנצלות-למחצה במילים "לא שלי אכפת, אלא יש לזה השפעה רעה על העובדים".