השמלה החדשה I וירג'יניה וולף (1941-1882)

החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.

איך מרפאים צַנֶנֶת I מרק טוויין (1910-1835)

יפה היא הכתיבה לשעשועו של הציבור, אך נעלה ואצילית ממנה היא הכתיבה לשם הדרכה, תועלת או רווח מעשי ומוחשי. תכלית אחרונה זו הוא עניינו היחיד של מאמרנו. אם יתברר כי העמיד מחוליו גם סובל אחד ויחיד בכל המין האנושי, כי הצית שוב את זיק התקווה והשמחה בעיניו העוממות, או החזיר ללבו המת את דחפיהם העזים של ימים אחרים, כי אז קיבלתי מלוא הגמול על עמלי; נשמתי תרווה עונג מקוּדש כשל נוצרי עושה מצוות.

כמי שחייו טהורים וחסרי דופי רשאי אני לסבור כי איש ממכרי לא ידחה את ההצעות שאני עומד להציע מחשש שאני משטה בו. יתכבד הציבור ויקרא ככתבן וכלשונן את קורותי בריפוי מלומד של צננת, יקרא וילך בעקבותי.

מחסן הגרוטאות I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

כפינוק מיוחד עמדו הילדים לנסוע אל חולות גַ'אגבּוֹרוֹ. ניקולס לא נכלל בחבורה; הוא היה בעונש. רק הבוקר סירב לאכול את דייסת לחם-בחלב המבריאה בטענת-סרק שיש בפנים צפרדע. קשישים, חכמים וטובים ממנו אמרו שאין שום סיכוי שיש צפרדע בדייסה שלו ושיפסיק לדבר שטויות. למרות זאת הוא המשיך לדבר מה שנדמָה כשטויות גמורות ותיאר בפרוטרוט את הדגמים, הגוונים ובני-הגוון של הצפרדע לכאורה. החלק הדרמתי באירוע היה כי באמת הייתה צפרדע בַּקערית של דייסת לחם-בחלב; במו ידיו שם אותה שם, ולפיכך הרגיש שהוא מוסמך לדעת על כך דבר או שניים. על החטא שבנטילת צפרדע מן הגינה והנחתה בתוך קערית של דייסה מבריאה של לחם-בחלב עוד האריכו שם כהנה וכהנה, אך העובדה שהתבלטה בכל נהירותה בפרשה זאת, מרגע שצצה במוחו של ניקולס, היא כי אותם אנשים קשישים, חכמים וטובים ממנו הסתברו כטועים טעות מרה בעניינים שהביעו בהם ביטחון גמור.

החולם I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

החלה עונת המכירות. בית המסחר הנכבד "ואלפורג'יס את נטלפינק" הוריד את המחירים לשבוע שלם מתוך כניעה לתקנות המסחר, ובכך היה משול לארכידוכסית שמקבלת עליה בחירוק שיניים התקף קדחת בתירוץ הבלתי-מספק שקדחת רווחת עתה בכל האזור. אדלה צֶ'מפּינג, שהחשיבה עצמה במידה ידועה כמי שמתעלה על פיתוייהן של מכירות-מבצע רגילות, רשמה לפניה להיות נוכחת בשבוע ההוזלות של "ואלפורג'יס את נטלפינק".

"אני לא ציידת מציאות", אמרה, "אבל אני אוהבת ללכת למקום שיש בו מציאות".

מה שמראֶה, שמתחת לחזות זו של אופי נחוש קלח לו זרם תחתי משיב-נפש של חולשת אנוש.

כבן-לוויה ממין זכר ביומו הראשון של מסע הקניות הזמינה מרת צֶ'מפּינג את צעיר אחייניה ושרבבה אגב כך פיתוי נוסף בדמות מופע סינמטוגרף וסיכוי לארוחה קלה. היות שלצ'יפּריאן לא מלאו עדיין שמונה עשרה, קיוותה כי לא הגיע לאותו שלב בהתפתחות הגברית שבו נשיאת חבילות נחשבת לדבר מתועב.

הזבוב I קתרין מנספילד (1923-1888)

"נחמד לך כאן, מה?", צפצף מר וודפילד הזקן והציץ מכורסת העור הגדולה הירוקה ליד שולחן העבודה של הבוס ידידו כתינוק המציץ מעגלתו. כבר לא נשארו לו דברים להגיד, הגיע הזמן שיסתלק. אבל הוא לא רצה ללכת. מאז שפרש, מאז… השבץ, שמרו אותו אשתו ובנותיו סגור על בריח בבית כל ימות השבוע חוץ מיום שלישי. בימי שלישי, לבוש ומסורק, הרשו לו לפנים משורת הדין לבלות בסיטי יום שלם. מה הוא עושה שם – האישה והבנות לא היו מסוגלות לתאר לעצמן. כנראה מהווה מטרד לחבריו… כן, אולי. ועם זאת, נצמדים אנו להנאותינו האחרונות כמו עץ שנצמד לעליו האחרונים. ישב אפוא וודפילד הזקן, עישן סיגר והסתכל כמעט בחמדנות בבוס שחג לו בכיסאו המשרדי, מוצק, ורדרד, מבוגר ממנו בחמש שנים ועדיין במלוא אונו, עדיין ידיו על ההגה. לראות אותו עשה טוב לאנשים. בעגמה ובהתפעלות הוסיף הקול הזקן: "נחמד וחמים, שכה אחיה!".