מר ומרת אליוט I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

מר ומרת אליוט ניסו בכל כוחם להביא תינוק לעולם. הם ניסו ככל שמרת אליוט עמדה בכך. הם ניסו בבוסטון אחרי שהתחתנו והם ניסו באונייה בדרכם מפה לשם. באונייה הם לא ניסו בתכיפות רבה כי מרת אליוט הייתה די חולה. הייתה לה בחילה, וכשהייתה לה בחילה היא הייתה מסוג הבחילות שיש לנשים דרומיות. כלומר לנשים מהחלק הדרומי של ארצות הברית. כמו כל הנשים הדרומיות, מרת אליוט התפרקה מהר מאוד בתנאים של מחלת-ים. רבים על האונייה חשבו שהיא אמו של אליוט. אחרים שידעו כי השניים נשואים סברו שהיא בהיריון. בעצם הייתה בת ארבעים. גילה הואץ פתאום כשהתחילה לנסוע בעולם.

השמלה הסגולה I או. הנרי (1910-1862)

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי מיזוגם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים, בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

"תודה בעד האש" I סקוט פיג'רלד (1940-1896)

מרת הנסון הייתה אישה יפה בת ארבעים, מעט דהה, שמכרה מחוכים וחגורות-בטן מחוץ לשיקגו. מעגל הפעילות שלה סובב שנים רבות את טולדו, לימה, ספרינגפילד, קולומבוס, אינדיאנפוליס ופורט-ויין, והעברתה לאזור איווה-קנזס-מיזורי הייתה קידום, כי לחֶברה שהעסיקה אותה הייתה אחיזה איתנה יותר דווקא מערבית לנהר אוהיו.

ממזרח, היכרותה עם חוג לקוחותיה הייתה של פטפוטי-חולין, ומעת-לעת הוזמנה למשקה או לסיגריה במשרדו של הקונה אחרי סיום עסקה. אך במהרה גילתה כי במחוז החדש שלה הדברים הם שונים. לא רק שמעולם לא שאלו אותה אם היא רוצה לעשן, פעמים רבות שאלתהּ האם אכפת למישהו אם תעשן נענתה בנימת התנצלות-למחצה במילים "לא שלי אכפת, אלא יש לזה השפעה רעה על העובדים".

השמלה החדשה I וירג'יניה וולף (1941-1882)

החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.

איך מרפאים צַנֶנֶת I מרק טוויין (1910-1835)

יפה היא הכתיבה לשעשועו של הציבור, אך נעלה ואצילית ממנה היא הכתיבה לשם הדרכה, תועלת או רווח מעשי ומוחשי. תכלית אחרונה זו הוא עניינו היחיד של מאמרנו. אם יתברר כי העמיד מחוליו גם סובל אחד ויחיד בכל המין האנושי, כי הצית שוב את זיק התקווה והשמחה בעיניו העוממות, או החזיר ללבו המת את דחפיהם העזים של ימים אחרים, כי אז קיבלתי מלוא הגמול על עמלי; נשמתי תרווה עונג מקוּדש כשל נוצרי עושה מצוות.

כמי שחייו טהורים וחסרי דופי רשאי אני לסבור כי איש ממכרי לא ידחה את ההצעות שאני עומד להציע מחשש שאני משטה בו. יתכבד הציבור ויקרא ככתבן וכלשונן את קורותי בריפוי מלומד של צננת, יקרא וילך בעקבותי.

מחסן הגרוטאות I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

כפינוק מיוחד עמדו הילדים לנסוע אל חולות גַ'אגבּוֹרוֹ. ניקולס לא נכלל בחבורה; הוא היה בעונש. רק הבוקר סירב לאכול את דייסת לחם-בחלב המבריאה בטענת-סרק שיש בפנים צפרדע. קשישים, חכמים וטובים ממנו אמרו שאין שום סיכוי שיש צפרדע בדייסה שלו ושיפסיק לדבר שטויות. למרות זאת הוא המשיך לדבר מה שנדמָה כשטויות גמורות ותיאר בפרוטרוט את הדגמים, הגוונים ובני-הגוון של הצפרדע לכאורה. החלק הדרמתי באירוע היה כי באמת הייתה צפרדע בַּקערית של דייסת לחם-בחלב; במו ידיו שם אותה שם, ולפיכך הרגיש שהוא מוסמך לדעת על כך דבר או שניים. על החטא שבנטילת צפרדע מן הגינה והנחתה בתוך קערית של דייסה מבריאה של לחם-בחלב עוד האריכו שם כהנה וכהנה, אך העובדה שהתבלטה בכל נהירותה בפרשה זאת, מרגע שצצה במוחו של ניקולס, היא כי אותם אנשים קשישים, חכמים וטובים ממנו הסתברו כטועים טעות מרה בעניינים שהביעו בהם ביטחון גמור.

החולם I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

החלה עונת המכירות. בית המסחר הנכבד "ואלפורג'יס את נטלפינק" הוריד את המחירים לשבוע שלם מתוך כניעה לתקנות המסחר, ובכך היה משול לארכידוכסית שמקבלת עליה בחירוק שיניים התקף קדחת בתירוץ הבלתי-מספק שקדחת רווחת עתה בכל האזור. אדלה צֶ'מפּינג, שהחשיבה עצמה במידה ידועה כמי שמתעלה על פיתוייהן של מכירות-מבצע רגילות, רשמה לפניה להיות נוכחת בשבוע ההוזלות של "ואלפורג'יס את נטלפינק".

"אני לא ציידת מציאות", אמרה, "אבל אני אוהבת ללכת למקום שיש בו מציאות".

מה שמראֶה, שמתחת לחזות זו של אופי נחוש קלח לו זרם תחתי משיב-נפש של חולשת אנוש.

כבן-לוויה ממין זכר ביומו הראשון של מסע הקניות הזמינה מרת צֶ'מפּינג את צעיר אחייניה ושרבבה אגב כך פיתוי נוסף בדמות מופע סינמטוגרף וסיכוי לארוחה קלה. היות שלצ'יפּריאן לא מלאו עדיין שמונה עשרה, קיוותה כי לא הגיע לאותו שלב בהתפתחות הגברית שבו נשיאת חבילות נחשבת לדבר מתועב.