נהרג ברסאקה I אמברוז בירס (1914-1842)

החייל הכי טוב במטה שלנו היה לוּטננט הרמן בְּרֵייל, אחד משני השלישים האישיים. אינני זוכר מהיכן שלף אותו הגנרל; מחטיבה כלשהי באוהיו, כמדומני. איש מאתנו לא הכירוֹ קודם, והיה מוזר לוּ הכרנו אותו, כי לא היו בינינו גם שניים שבאו מאותה המדינה, גם לא ממדינות שכנות. הגנרל חשב כנראה כי כהונה במטה שלו היא דרג-כבוד שיש להעניק רק אחרי מחשבה זהירה כדי לא לעורר קְנאוֹת בין מחלקה למחלקה ולא לסכן את האחדות בחבל-ארץ זה. הוא גם סירב לבחור קצינים מבין פיקודיו, אלא, בעזרת איזו להטוטנות של אגף המפקדה, גייס אותם מגדודים אחרים. בנסיבות אלה, לולא היו הישגיו הצבאיים של אדם מרעישים במיוחד, לא היו מגיעים לאוזני משפחתו וחברי נעוריו; ו"שופרות התהילה" היו ממילא מעט ניחרים מריבוי פטפטת.

לוּטננט בְּרֵייל התנשא לגובה שישה רגל ויותר ואבריו היו מתואמים להפליא. היו לו אותו שער בהיר ועיניים כחולות-אפורות שאנשים כה מחוננים מקשרים על פי רוב עם אומץ ממדרגה ראשונה. כיוון שהסתובב בדרך כלל במדי שרד, במיוחד במהלך פעילות צבאית כשרוב הקצינים הסתפקו בלבוש פחות נוצץ, העמיד דמות מאוד מרשימה ובולטת. יתר על כן, היו לו גינונים של ג'נטלמן, חשיבה של מלומד ולב של אריה. הוא היה כבן שלושים.

עץ. סלע. ענן. I קרסון מקקאלרס (1967-1917)

ירד גשם אותו בוקר והיה עדיין חשוך מאוד. כשהגיע הילד לבית הקפה [במקור streetcar café , בית קפה בצורת קרון של חשמלית], כבר כמעט השלים את סיבוב החלוקה, ועכשיו נכנס פנימה לכוס קפה. המקום, שלא נסגר גם בלילה, היה בבעלותו של איש מריר ועוקצני – לֵאוֹ שמו. אחרי הרחוב הטחוב, הריק נדמה בית הקפה מסביר-פנים ומזהיר. לאוֹרך הדלפק היו שני חיילים ושלושה פועלים ממטוויית הכותנה, ובפינה ישב איש, מקומר כולו, אפו וחצי פניו תקועים בספל גדול של בירה. הילד חבש ברדס-עור כשל טייסים. עם כניסתו לבית הקפה התיר את רצועת הצוואר וזקף את דש-הקסדה הימיני מעל אוזנו הקטנה הוורודה. לא פעם, בעודו לוגם מן הקפה, היה מישהו פונה אליו בחביבות. אך לֵאוֹ לא הביט בו הבוקר, ואיש מהגברים לא דיבר אליו. הוא שילם והיה בדרכו אל הדלת, והנה קול קרא אליו: "ילד! היי, ילד!". הוא הסתובב, והאיש בפינה סימן לו באצבע מאונקלת והניד אליו בראשו. את פניו העלה מספל הבירה, ופתאום הוא נראה שמח מאוד. האיש היה ארוך וחיוור, אפו גדול ושערו אדמוני דהה. "היי, ילד!". הילד התקרב אליו. היה זה ילד בן שתים עשרה, נמוך לפי גילו, עם כתף אחת משוכה גבוה מן האחרת בגלל כובדו של תיק העיתונים. פניו היו פחוסות ומנומשות ועיניו היו עיני ילד עגולות. "כן, מיסטר?" האיש הניח יד אחת על כתפיו של מחלק העיתונים ואז תפס בסנטרו וסובב את פניו לאט מצד אל צד.

הבריחה I סומרסט מוהם (1965-1874)

תמיד הייתי סבור כי אם אישה גמרה אומר להתחתן עם גבר, דבר לא יציל אותו. רק פעם בחיי היכרתי גבר שהצליח להינצל בנסיבות הללו. שמו היה רוג'ר צ'רינג. כבר לא היה צעיר כשהתאהב ברות בּארלוֹ, וניסיון חיים עשיר לימד אותו לעמוד על המשמר. אלא שרות בּארלוֹ התברכה בסגולה שהפכה את רוב הגברים לחסרי-הגנה – סגולת הפאתוס. רות בּארלוֹ כבר התאלמנה פעמיים. היו לה עיניים כהות נפלאות, שהשכילו לפרוט על מיתרי הלב מכל עיניים שראיתי מעודי. תמיד נדמה היה כי עוד רגע יתמלאו דמעות, והרגשתָ כי סִבלהּ הוא דבר-מה שלא תוכל לעמוד בו. בחור חזק כמו רוג'ר צ'רינג, משופע בכסף, מן הסתם אמר בלבו: אני חייב לחצוץ בין סבלות-החיים לבין ברייה קטנה וחסרת-ישע זו. מרת בּארלוֹ הייתה מאותם חסרי-מזל ששום-דבר בחייהם אינו מתנהל כשורה. אם התחתנה, בעלה היכה אותה; סוכן בורסה שהעסיקה רימה אותה; מבשלת ששכרה הייתה שתיינית. כשרוג'ר סיפר לי שהוא עומד לשאת אותה לאישה, איחלתי לו כל טוב. ביני לבין עצמי חשבתי אותה לטיפשה ולקשת-לב. רוג'ר הציג אותה בפני חבריו. הוא העניק לה תכשיטים יפים. הוא לקח אותה לכל מקום ומקום. חתונתם נקבעה לעתיד הנראה לעין. רוג'ר היה מאוד מרוצה מעצמו – הנה הוא עושה מעשה טוב.

הזמיר והשושנה I אוסקר ויילד (1900-1854)

"היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא לה שושנים אדומות", קרא הסטודנט הצעיר, "אך בכל גנִי אין אף שושנה אדומה".

מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין העלים ותהה לנפשו.

"אף שושנה אדומה בכל גני!" קרא ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. "הו, באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה שכתבו חכמים, וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות".

"הנה, סוף-סוף, אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים, והנה הוא לפני. שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור, והצער הטביע חותם על מצחו".

" מחר בלילה עורך הנסיך נשף", מלמל הסטודנט הצעיר, "ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה, תרקוד אתי עד הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה, אחזיק את אהובתי בזרועותי והיא תשעין את ראשה על כתפי, וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא תשגיח בי, ולבי יישבר".

היא והוא I דורותי פארקר (1962-1893)

הצעיר עם העניבה התאטרלית העיף מבט עצבני בַּצעירה בשמלת-הגדילים לא הרחק ממנו על הספה. בוחנת הייתה בעיון את הממחטה שלה. לפי העניין העמוק שגילתה בה – החומר, הצורה, האפשרויות הגלומות – כאילו הייתה הראשונה מסוגה שראו עיניה. הצעיר כחכח בגרונו, ללא צורך והצלחה, בהפיקו רעש קטן חנוק. "רוצה סיגריה?" אמר. "לא, תודה", אמרה. " ועל כל פנים, תודות מקרב לב". "מצטער שיש לי רק מהסוג הזה", אמר. "יש לָך סיגריות משלך?". "באמת שאני לא יודעת", אמרה. "כנראה שיש לי, תודה". "כי אם אין לך," אמר, "ייקח לי רגע לגשת לפינה ולהשיג לך כמה". "הו, תודה, בשום פנים לא הייתי מטריחה אותך עד כדי כך", אמרה. "נורא מתוק מצדך שחשבת על זה. רוב תודות לך". "אולי כבר תפסיקי להודות לי, לכל הרוחות?" אמר. "באמת שלא ידעתי שאני אומרת משהו לא לעניין. אני נורא מצטערת אם פגעתי ברגשותיך. אני יודעת מה זה כשפוגעים ברגשות שלך. מה לעשות, לא שמתי לב שזה עלבון להגיד 'תודה' לבן אדם. אני לא בדיוק רגילה שאנשים מקללים אותי בגלל שאני אומרת להם 'תודה' ". "לא קיללתי אותך!" אמר. "מה, לא?" אמרה, "שיהיה". "אלוהים", אמר, "כל מה שאמרתי… פשוט שאלתי אותך אם אני יכול לצאת להשיג לך כמה סיגריות. מה אמרתי שכל כך הקפיץ אותך?". "מי קפץ?" אמרה. "אני נשבעת שלא ידעתי שזה פשע להגיד שלא הייתי חולמת להטריח אותך כל כך. זה עצוב, אבל אני בטח נורא מטומטמת או משהו כזה". "את רוצה שאני אצא ואשיג לך כמה סיגריות, או לא?", אמר. "אל-אלוהים", אמרה, "אם אתה כל כך רוצה לצאת, אז בבקשה אל תרגיש שאתה חייב להישאר. בשום פנים לא הייתי רוצה לגרום לך להרגיש שאתה חייב להישאר". "נו, אל תהיי כזאת", אמר. "איזה כזאת?" אמרה. "אני לא שום כזאת". "מה העניין?" אמר. "מה, כלום", אמרה, "למה?". "היית מוזרה כל הערב", אמר. "בקושי דיברת אלי מילה מהרגע שנכנסתי". "אני נורא מצטערת אם אתה לא נהנה מספיק", אמרה. "בכל הכנות, אל תרגיש שאתה חייב להישאר פה ולהשתעמם. אני בטוחה שיש מיליון מקומות שאתה יכול להיות שם וליהנות פי אלף. הדבר היחיד הוא שאני טיפה מצטערת שלא ידעתי מקודם, זה הכול. כשאמרת שאתה בא הערב ביטלתי המון דייטים, ללכת לתאטרון וכל זה. אבל זה לא משנה בכלל. הייתי מעדיפה בהרבה שתלך לאיזה מקום ותבלה טוב. זה לא כל כך נעים לשבת כאן ולהרגיש שאת משעממת מישהו עד מוות".

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום I וולט ויטמן (1892-1819)

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נמתחים של שנים.

ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.

איך להצליח בחיים I סטיבן ליקוק (1944-1869)

אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם צוות ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.

ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.

עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי המשקל ונפל המימה. וטבע.

בעצם לא. הוא לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו.

אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.

כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.

אך הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…

ואז חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבת אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מעתה והלאה, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".

אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.

ידיים I שרווד אנדרסון (1941-1876)

במרפסתו הנרקבת של בית-עץ קטן עם גג משולש ארך-שוקיים ליד שפת נקיק בקרבת העיר וָיינסְבּוּרג התהלך בעצבנות אָנֶה ואנה זקן קטן שמן. מעבר לשדה ארוך, שנזרע פעם תלתן אך לא הצמיח אלא יבול צפוף של חרדל-בר צהוב, ראה את הכביש הראשי ועליו עגלה מלאה קוטפי גרגרים ששבו מן השדות. קוטפי הגרגרים, בחורים ובחורות, צחקו וצעקו בקולי-קולות. צעיר בחולצה כחולה קפץ מן העגלה וניסה לגרור אחריו אחת מן הבחורות, שמיחתה והרימה קולה בצווחות. רגליו של הבחור בטשו והעיפו ענן אבק מן הדרך, ששייט לרוחב השמש הקרובה-להיעלם. מן השדה הארוך התגלגל קול נערותי דקיק. "היי בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, תסרק את הבלורית, היא נופלת לך לתוך העיניים" פקד הקול על האיש, שהיה קירח ושידיו הקטנות העצבניות תעו על מצחו הלבן החשוף כמשליטות סדר בגוש סבוך של תלתלים.

בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, מפוחד כתמיד ומכותר גדוד-רפאים של ספקות, כלל לא החשיב עצמו, ובשום צורה, לחלק מחיי העיר שבה חי כבר עשרים שנה. מכל תושבי וָיינסְבּוּרג רק אחד ביקש את קרבתו. עם ג'ורג' וילארד, בנו של טום וילארד בעליו של "בית וילארד החדש" קשר משהו הדומה לחברות. ג'ורג' וילארד היה כַּתָּב של "הנשר של וילארד", ומדי פעם היה יוצא בערב וצועד בכביש הראשי אל ביתו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף. עתה, בעודו מתהלך הנה והנה במרפסת, ידיו מתנועעות בעצבנות סביבו, קיווה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כי ג'ורג' וילארד יבוא ויעשה אתו את הערב. אחרי שהעגלה עם קוטפי הגרגרים כבר עברה, חצה בִּידלבֶּאוּם כַּנָף את השדה בין גבעולי החרדל הנישאים וטיפס על גדר של בולי-עץ והשקיף בדאגה בעיניים מצומצמות לאורכו של הכביש המוליך העירה. רגע תמים עמד ככה, חיכך את כפותיו וסקר מעלה ומטה את הכביש, ואז, שטוף פחד, שב במרוצה לביתו וחזר להתהלך במרפסת.

הצל בגן הוורדים I ד"ה לורנס (1930-1885)

צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; הוא איננו רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.

בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.