ביער וינדזור | לפי ויליאם שייקספיר (1616-1564)

[מתוך הליברית של האופרה "סר ג'ון מאוהב" למוזיקה מאת ר' וון ויליאמס]

1 קשירת קשר

אַל צער גברות, לא אנחת-חינם,
הגברים רמאים מטבעם.
רגל בחוף ורגל בים
אי-יציבות היא קו באופיָם.
אל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

אַל זֶמֶר, גברות, בְּשיר אל תפצָחו

אֶל דכדוך כה מַשמים וכבד אל תצנָחו.
הגברים הם הלוא רמאים מלידה,
מאז ראשוני עלעלים צָמַחוּ.
אַל צער גברות, ובָרוּך שפְּטרנו,
ויפות תהיו ולִבְּכֵן יתרונֵן הוא,
והַחליפו צלילי תוגתכן בפזמון:
היי נוֹני נוני נון.

סוף המסיבה | גרהם גרין (1991-1904)

פיטר מורטון ניעור בחלחלה משנתו אל מול אור ראשון. גשם נקש בחלון. היה ה-5 בינואר. הוא הביט מעבר לשולחן (עמד עליו נר-לילה שנזל והתמוסס לשלולית) אל המיטה השנייה. פרנסיס מורטון ישן עדיין, ופיטר חזר ונשכב בעוד עיניו תלויות באחיו. שעשע אותו לדמות שהוא צופה בו-עצמו – אותו שֹער, אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו קו של לחי. אך המחשבה פג טעמה, והתודעה חזרה אל העובדה שהעניקה חשיבות ליום הזה מכלל הימים. היה ה-5 בינואר. הוא התקשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז שמרת הֵן-פָלקוֹן ערכה את מסיבת הילדים האחרונה.

פרנסיס הסתובב פתאום ושכב על גבו והטיל זרוע על פניו ובכך חסם את פיו. לבו של פיטר החיש את פעימותיו, הפעם לא מהנאה, אלא מאי-שקט. הוא התיישב וקרא אל מעבר לשולחן "תקום כבר". כתפיו של פרנסיס הרעידו והוא זקף באוויר אגרוף קפוץ, אך עיניו נשארו עצומות. לפיטר נדמה שהחדר החשיך פתאום, כאילו ציפור גדולה עטה. הוא קרא שנית: "תקום כבר", ושוב היו אור כסוף ונגיעות של גשם בחלונות.

פרנסיס שפשף את עיניו. "קראת לי?" שאל.

"חלמת חלום רע", אמר פיטר. ניסיון העבר לימד אותו איך תודעותיהם משקפות זו את זו. אך הוא היה קשיש יותר, בכמה דקות, ותוספת קצרה זו של פסק-אור, בעוד אחיו נאבק בכאב ובחשכה, העניקה לו ביטחון עצמי ויצר-הגנה על אחיו שפחד מדברים רבים כל כך.

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

כלב חום-כהה | סטיבן קריין (1900-1871)

ילד עמד בפינת רחוב. כתף אחת השעין כנגד גדר גבוהה של קורות עץ ואת השנייה נדנד ימינה ושמאלה, ואגב כך בטש בהיסח-הדעת בחצץ. אור-שמש קפח על חלוקי האבן ורוח-קיץ עצלה העלתה אבק צהוב, שנסרח בעננים במורד השדרה. משאיות מטרטרות נעו דרכו בלי כיוון ברור. הילד עמד ובהה בחולמניות. כעבור איזה זמן בא במורד המדרכה כלבלב חום-כהה בשעטה עניינית. חבל לא-ארוך השתלשל ונגרר מצווארו. מפעם לפעם דרך על קצהו ומעד. הוא נעצר מול הילד, והשניים סקרו זה את זה. הכלב היסס רגע, אך במהרה ביצע בזנבו כמה ניסיונות קטנים של התקרבות. הילד פשט את ידו וקרא לכלב אליו. הכלב התקרב עוד במחווה של התנצלות, והשניים החליפו ביניהם לטיפות וכשכושי זנב ידידותיים. ככל שהתמשכה הפגישה גדלה התלהבותו של הכלב עד שמחול-דילוגיו כמעט נגף והפיל את הילד. או-אז הרים הילד את זרועו וכיבד את הכלב במכה על ראשו. המעשה התמיה והכריע כמדומה את הכלבלב החום-כהה ופצע אותו עד עמקי נשמתו. הוא צנח בייאוש לרגלי הילד. כשהמהלומה נשנתה בליווי נזיפה בשפה ילדית, התהפך הכלב על גבו והחזיק את כפותיו בתנוחה משונה.

סיפור של שעה I קייט שופן (1904-1850)

בִּידיעה שמרת מאלארד לוקה במחלת לב, הקפידו כולם לבשר לה על מות בעלה בעדינות רבה ככל האפשר.

סיפרה לה אחותה ג'וזפין, במשפטים קטועים, ברמזים מצועפים, שגילו בכך שכיסו למחצה. גם ריצ'רד ידידו של בעלה היה שם, בקרבתה. קודם לכן נכח ריצ'רד במשרדי העיתון כשהתקבלו הידיעות על אסון הרכבת, ושמו של ברנטלי מאלארד היה בראש רשימת הנספים. ריצ'רד התעכב רק כדי לוודא את מהימנותן של הידיעות על ידי מברק שני, וכבר אץ להקדים כל ידיד אחר, פחות זהיר ופחות מתחשב, שישמיע את הבשורה המעציבה.

שלא כנשים רבות אחרות, לא קידמה מרת מאלארד את הידיעה באי-יכולת משתקת לקלוט את משמעותה. היא פרצה מיד בבכי שבעקבותיו התנפלה לפתע אל זרועות אחותה. עם חלוף סערת היגון היא הלכה לבד אל חדרה, מיאנה שיתלוו אליה. מול החלון הפתוח עמדה כורסא נוחה מרווחת. היא צנחה אל הכורסא, מודברת בידי תשישות שנפלה על גופה ואיימה להגיע אל נשמתה.

בכיכר הפתוחה מול ביתה יכלה לראות את צמרות העצים רוטטות בחיים חדשים של אביב. נשימת גשם ערֵבה הייתה באוויר. מהרחוב עלתה קריאתו של רוכל המכריז על סחורתו. צלילים של זמר רחוק ששר מישהו הגיעו חרישיים לאוזניה ואינספור אנקורים צייצו בכרכובי הגג.

הידיד המסור I אוסקר ויילד (1900-1854)

בוקר אחד שרבב נברן-המים את ראשו מן המחילה. היו לו עיניים חרוזיות מבריקות, שפם אפור נוקשה, וזנבו היה כמו חתיכה ארוכה של גומי שחור. ברווזונים שחו בברכה סחור-סחור ונראו כמו המון כנריות צהובות. ואמם, שהייתה לבנה-צחורה עם רגליים ממש אדומות, ניסתה ללמד אותם איך עומדים על הראש במים.

"אם לא תלמדו לעמוד על הראש, לעולם לא תוכלו להסתובב בחברה הכי טובה", אמרה שוב ושוב; ומעת-לעת הראתה להם איך עושים זאת. אך הברווזונים לא שמו לב אליה. הם היו צעירים כל כך שלא ידעו בכלל איזה יתרון יש בלהיות בחברה.

"איזה ילדים סוררים!" הזדעק נברן-המים. "מגיע להם שיטביעו אותם".

"מה פתאום", ענתה הברווזה. "כל אחד חייב להתחיל מתישהו; ואין גבול לסבלנותם של הורים".

"אה! אני לא יודע כלום על רגשות הוריים", אמר נברן-המים; "אני לא איש-משפחה. האמת היא שאף פעם לא התחתנתי. ואני לא מתכוון אף פעם להתחתן. אהבה היא טובה מאוד על פי דרכה, אבל ידידוּת היא נעלה יותר. בעצם, בכל העולם אין דבר אצילי ונדיר מידידות מסורה".

הקקטוס I או. הנרי (1910-1862)

מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.

זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.

השיעור לזמרה I קתרין מנספילד (1923-1888)

בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה העלמה מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.

המורה לטבע עצרה את העלמה מֶדוֹז.

"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".

העלמה מֶדוֹז, הסָכין חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.

"זה די צורב", אמרה העלמה מֶדוֹז בעגמה.

השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.

הרכבת המקומית I הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

"זה היה רצון האל", אמרה טרינידד, "אחרת הייתי לוקחת את הרכבת של יום רביעי או של יום שישי מליבֶּרטָד אל אוֹבּרֶגוֹן. אך חמישי היה יום שוק באוֹבּרֶגוֹן, ויכולתי לקנות בזול מטליות וכפתורים וחוטי אריגה. בגלל שהייתי בת שש עשרה וטיפשה, סניורה, לא הייתי מוכנה לתינוק שהיה לי בבטן כבר כמעט שבעה חודשים".

טרינידד ישבה עם שֶֹרה אוֶורטוֹן בצלו המתרחב והולך של עץ המֵילה, על ספסל של קורות אורן שהיה זקוף כמו דרגש של כנסייה. מולן היה גן מוקף חומה, שגפנים תשושות וחבצלות קמלות עמדו בו שמוטות-ראש בחום אחר-צהריים של אפריל. השמש הבלתי-מתפשרת שיתקה עדיין את האוויר ואפתה את האדמה, אף שקרניה התלכסנו מן המערב כמעט במאוזן.

אבק מן הכביש פידר את נעלי הבית השטוחות השחורות של טרינידד. בסל של חוטי תיל נשאה עשר ביצים קטנות. כששֶֹרה שאלה אותה למחירן, אמרה טרינידד: "כמה שתרצי לשלם". שֶֹרה אוורטון השגיחה כי את הביצים הטילו תרנגולות שמחייתן הזעומה היא על קש ועשבים שוטים ועל תלוליות של אשפה, ושילמה קצת יותר ממחירן של שתים עשרה ביצים גדולות בסופרמרקט בעיר.

שחר כוזב I רודיארד קיפלינג (1936-1865)

איש לא יֵדע לעולם את האמת לאשורה בפרשה זאת, למרות שנשים עשויות מפעם לפעם ללחוש אותה זו לזו אחרי ריקוד, או כשהן אוספות את שערן לקראת הלילה ומשוות רשימות של קרבנות. כמובן, גבר אינו מסוגל לסייע במטלות הללו. לפיכך הסיפור יסופר מבחוץ, בעלטה, ולאו דווקא לדִיוקוֹ.

לעולם אל תהלל אחות באוזני אחותה בתקווה שמחמאותיך יגיעו לאוזניים הנכונות ובכך יכשירו לך את הקרקע לבָּאות. אחיות הן בראש ובראשונה נשים ורק אחר כך – אחיות; ויסתבר לך שרק הסבת נזק לעצמך.

סוֹמָרֵז ידע זאת כשגמר אומר לבקש את ידה של הבכירה, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז היה איש מוזר ולו מעט סגולות (ככל שגברים היו מסוגלים לזהות), ועם זאת היה אהוד על הנשים, והיה מצויד ביוהרה שיכלה להספיק למועצת המשנה-למלך כולה עם שארית לסגל של ראש המטה הכללי. הוא לא היה איש צבא. נשים רבות מאוד גילו עניין בסוֹמָרֵז, אולי כי נוהגו אליהן היה פוגעני. אם תסטור לפוני על אפו בראשית היכרותכם, ייתכן שלא יאהב אותך, אבל יגלה עניין רב בתנועותיך משם ואילך. העלמה קוֹּפּלֵיי הייתה נחמדה, שמנמנה, לוקחת-לב ונאה. הצעירה לא הייתה יפה כמוה, ולגברים מסוימים היה סגנונה דוחה ואף מרתיע. לשתי האחיות היה בעצם מבנה גוף זהה, והן דמו מאוד זו לזו במראה ובקול, ועם זאת לא היה ספק קל שבקלים מי מהן נחמדה יותר.