כף-רגלו של הקוף | ויליאם ג'ייקובס (1943-1863)

I

בחוץ היה לילה קר ורטוב, אך בטרקלין הקטן של חווילת לָבּוּרנוּם הוגפו התריסים ואש האח בערה בנוגה בהיר. אב ובנו שיחקו שחמט. דרכי המשחק של האב, שכללו מהלכים נועזים, העמידו את המלך שלו בסכנות גדולות מיותרות, שחילצו הערה אף מפי הישישה לבנת-השער שסרגה בשלווה ליד האח.

"תקשיב לרוח", אמר אדון וייט; אחרי שהתבררה לו במאוחר טעות גורלית במשחק, השתוקק עתה, בדרכי נועם, להעלים אותה מבנו.

"אני מקשיב", השיב הבן בהבעת קדרות, סקר את לוח המשחק, פשט ידו וקבע "שָח".

"קשה להאמין שהוא יגיע הערב", אמר אביו, ידו השתהתה מעל הלוח.

"מָט", נענה לו הבן.

"זה החיסרון הכי גדול של מגורים במקום כל כך נידח", הרעים אדון וייט באלימות פתאומית בלתי צפויה. "מכל המקומות הנתעבים, המרופשים, הנידחים שבעולם זה הגרוע ביותר. פאת' היא מדמנה והכביש הוא מבול. אני לא יודע מה אנשים חושבים להם. אני מתאר לעצמי כי בגלל שרק שני בתים הושכרו ברחוב, הם חושבים שאין לזה חשיבות".

זוג גרבי משי | קייט שופן (1904-1850)

מרת סוֹמֶרז הקטנה מצאה יום אחד כי יש לה ברשותה, ובאופן בלתי צפוי, חמישה עשר דולרים. הסכום נראה לה גדול מאוד, והדרך שבו הדחיס והתפיח את ארנק-הכסף שלה הישן והבלוי מילאה אותה חשיבות מסוג שלא חוותה כבר שנים רבות.

סוגיית השקעתו של הכסף העסיקה אותה לא מעט. יום או שניים הסתובבה למראית עין כבתוך חלום, אך למעשה הייתה שקועה בספקולציות ובחישובים. היא לא רצתה לפעול בחופזה, לבצע משהו שתצטער עליו בדיעבד. בשעות הדומייה של הלילה, כששכבה ערה והפכה והפכה בדבר, התבררה לה, כך הייתה סבורה, הדרך הנאותה והשקולה לעשות שימוש בכספה.

דולר או שניים תוסיף למחיר שנהגה לשלם עבור נעליה של ג'אני; על ידי כך יחזיקו מעמד זמן ארוך בהרבה מהרגיל. לבָּנים, לג'אני ולמֶג היא תקנה כך וכך יארדים של בד כותנה משובח לחולצות כפתורים. את החולצות הישנות התכוונה להחזיר לשימוש על ידי התקנת טלאים מיומנת.

לורה | סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את לא הולכת למות, נכון?" שאלה אמנדה.

"הרופא נתן לי רשות לחיות עד יום שלישי", אמרה לורה.

"אבל היום שבת; זה רציני?" התנשמה אמנדה.

"אני לא יודעת אם זה רציני או לא; אבל היום שבת, זה בטוח", אמרה לורה.

"מוות זה תמיד רציני", אמרה אמנדה.

"לא אמרתי שאני הולכת למות. ייתכן מאוד שאפסיק להיות לורה, אבל משהו אני אמשיך להיות. חיה מסוג כלשהו, אני משערת. תראי, מי שלא הצטיין בחיים שהוא חי עד עכשיו, עובר גלגול צורה לאיזה אורגניזם ירוד. ואני לא הצטיינתי, אם חושבים על כך ברצינות. הייתי קטנונית ומרושעת ונקמנית ועוד דברים כאלה כשנראָה שהנסיבות מצדיקות זאת".

"נסיבות אף פעם לא מצדיקות דברים כאלה", נחפזה אמנדה להגיד.

"אם לא אכפת לך", חיוותה לורה את דעתה, "אז אֶגבֶּרט הוא נסיבה שתצדיק כל דבר ובכל מידה שהיא. את נשואה לו – זה אחרת; נשבעת לאהוב, להוקיר ולסבול אותו: אני לא".