אדון משכורת (Mr Salary) I סאלי רוני (נ' 1991)

"אהבתי אליו הייתה כל כך טוטלית וכל כך הרסנית שלפעמים לא הייתי מסוגלת לראות אותו ברור."

נתן חיכה עם הידיים בכיסים ליד עץ חג-המולד הכסוף באולם-הנכנסים בשדה-התעופה של דבלין. הטרמינל החדש היה מבריק ומצוחצח עם המון מדרגות-נעות. זה עתה צחצחתי שיניים בחדר השירותים של שדה-התעופה. המזוודה שלי הייתה מכוערת וניסיתי לשאת אותה בשמץ אירוניה. כשראה אותי שאל: "מה זה? מזוודה בצחוק?"

"אתה נראה טוב," אמרתי.

הוא לקח והרים את המזוודה מידי. "אני מקווה שאנשים לא יחשבו שהיא שייכת לי כי אני מחזיק אותה," אמר. עדיין היה לבוש במדי עבודה – חליפה כחולה-כהה נקייה מאוד. אף אחד לא יחשוב שהמזוודה שייכת לו, זה ברור. אני זאת שלובשת חותלות שחורות עם חור בברך אחת, ואת השער לא חפפתי מאז שיצאתי מבוסטון.

"אתה נראה נהדר, לא להאמין," אמרתי. "אפילו יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותך."

"חשבתי שאני בנסיגה. הגיל, הגיל. את נראית או.קיי. אבל את צעירה, אז איך לא."

"מה אתה עושה, יוגה או משהו?"

"אני אחרי ריצה. המכונית לא רחוקה מפה."

הטמפרטורה בחוץ הייתה מתחת לאפס וקרום דק של כפור הצטבר בפינת מגן-הרוח של נתן. בפנים היה ריח של מטהר-אוויר ושל אפטר-שייב שהיה משתמש בו ל"אירועים". את שמו של האפטר-שייב לא ידעתי, אך הכרתי את צורת הבקבוק. ראיתי אותו לפעמים בבתי-כלבו, וכשהיה לי מצב רוח מחורבן הרשיתי לעצמי לסובב את הפקק עד הקצה.

"השער שלי מרגיש לא-נקי." אמרתי. "לא רק לא חפוף, ממש מלוכלך."

נתן סגר את הדלת ותקע את המפתח במתנע. לוח-המחוונים הואר בגוונים סקנדינביים רכים.

"אין לך שום חדשות שרצית לספר לי פנים-אל-פנים, מה?" אמר.

"אנשים עושים את זה?"

"אין עליך איזה קעקוע סודי או משהו?"

הוא יצא ברוורס ממקום החניה ונכנס לשדרה קטנה מוארת שהובילה ליציאה.

משכתי את ברכי אלי כדי שאוכל לחבוק אותן באי-נוחות אל חזי.

""למה?" אמרתי. "יש לך חדשות?"

"יֶה, יֶה, יש לי עכשיו חברה."

הסבתי את הפנים לעברו, בשיא האיטיות, סנטימטר אחרי סנטימטר, כאילו אני איזה דמות בהילוך אטי בסרט-אימה.

"מה?" אמרתי.

"בעצם אנחנו מתחתנים. והיא בהיריון."

הסבתי את הפנים חזרה ובהיתי במגן-הרוח. אורות החזית האדומים של הבלמים צצו מבעד לקרח כמו זיכרון.

"או. קיי., מצחיק," אמרתי. "הבדיחות שלך תמיד מלאות הומור."

"יכלה להיות לי חברה. באופן היפוטתי."

"אז על מה היינו מתלוצצים שנינו?"

הוא סקר אותי בעוד המחסום מתרומם לכבוד המכונית שלפנינו.

"זה המעיל שקניתי לך?" אמר.

"כן. אני לובשת אותו כדי לזכור שאתה אמיתי."

נתן גלגל מטה את החלון ותקע כרטיס בתוך המכונה. מבעד לחלונו חדר אוויר ערב-לחיך וקפוא. הוא גלגל את החלון מעלה והביט בי שוב.

" אני כל כך שמח לראות אותך שקשה לי לדבר בסגנון הרגיל שלי," אמר.

"זה בסדר. היו לי הרבה פנטזיות עליך במטוס."

"אני מצפה לשמוע אותן. את רוצה שנקנה איזה אוכל בדרך הביתה?"

*

לא תכננתי לחזור לדבלין לחג-המולד, אבל אבא שלי, פרנק, עבר אותו זמן טיפול נגד לוקמיה. אמא מתה מסיבוכים אחרי הלידה שלי ופרנק לא התחתן שוב, כך שמבחינת החוק הוא היה המשפחה האמיתית היחידה שהייתה לי. וכמו שהסברתי בברכת "חג שמח" באימייל לחברי החדשים ללימודים בבוסטון, גם הוא הולך למות עכשיו.

לפרנק היו קשיים עם תרופות-מרשם. בילדותי היה משאיר אותי לא פעם בהשגחת חבריו, שלא גילו אלי שום חיבה, או שגילו כזאת כמות שהייתי נסוגה ומתכווצת כמו דורבן. גרנו באזור מידלנדס, וכשעברתי לדבלין ללמוד באוניברסיטה, נהג אבא שלי לטלפן אלי ולספר לי על אמי המנוחה ש"לא הייתה בדיוק צדיקה". אחר כך היה שואל אם אני יכולה להלוות לו קצת כסף. בשנת הלימודים השנייה נגמרו לנו החסכונות ולא היה לי איך לשלם עבור השכירות, אז קרובי משפחה מצד אמי חיפשו מישהו שאוכל לגור אתו עד גמר הבחינות.

אחותו הבכורה של נתן הייתה נשואה לדוד שלי, וכך יצא שעברתי לגור אתו. הייתי בת תשע- עשרה והוא היה בן שלושים וארבע והייתה לו דירת שני חדרים נהדרת, שבה חי לבדו עם אי-מטבח מכוסה לוח גרניט. באותה עת עבד בחברת-הֶזנק שפיתחה "תוכנה התנהגותית" שהתמקדה ברגשות והיענות צרכנית. נתן סיפר לי שהוא צריך רק לגרום לאנשים להרגיש דברים: לגרום להם לקנות דברים זה השלב הבא בתהליך. מתישהו נקנתה החברה על ידי "גוגל", ועכשיו כולם מקבלים משכורות מטורפות ועובדים בבניין עם מייבשי-ידיים יקרים בחדר השירותים.

נתן היה מאוד נינוח בכל הקשור למגורים שלי אתו; הוא לא עשה מזה משהו מוזר. הוא היה נקי, אבל לא  חסוד, והיה בשלן טוב. פיתחנו עניין זה בחיי זה. צידדתי בו כשפרצו מחלוקות במשרד שלו והוא קנה לי דברים שחמדתי בחלונות ראווה. הייתי אמורה להישאר שם עד תום הבחינות של אותו קיץ, אבל יצא שגרתי שם כמעט שלוש שנים. חברי במכללה סגדו לנתן והתקשו להבין למה בזבז עלי כל כך הרבה כסף. אני חושבת שהבנתי, אבל היה קשה לי להסביר. אשר לחבריו, הללו שיערו כנראה שקיים בינינו איזה הסכם  לא-מהוגן כי בכל פעם שיצא מן החדר הם זרקו אלי הערות מסוימות.

"הם חושבים שאתה משלם לי תמורת משהו," אמרתי לו.

נתן צחק למשמע הדברים. "אני לא בדיוק מקבל את התמורה לכספי, נכון?" אמר. "את אפילו לא עושה בעצמך את הכביסה המחורבנת שלך."

בסוף-השבוע צפינו ב"טווין פיקס" ועישנּו יחד גראס בסלון שלו. וכשהשעה התאחרה הוא הזמין הביתה עוד אוכל, יותר ממה שהיינו מסוגלים לאכול הוא או אני. ערב אחד סיפר לי שהוא זוכר את טקס ההטבלה שלי. הוא אמר שהגישו עוגה ובראשה תינוק קטן מקרם.

"תינוק חמוד," אמר לי.

"יותר חמוד ממני?" אמרתי.

"טוב, כן, את לא היית כזאת חמודה."

נתן הוא ששילם על כרטיס הטיסה שלי מבוסטון בחג-המולד ההוא. כל מה שהיה נחוץ הוא שאבקש.

*

בבוקר המחרת אחרי המקלחת עמדתי ונתתי לשֹער לטפטף על שטיחון האמבטיה ואגב כך בדקתי בטלפון שעות-ביקור. פרנק הועבר לבית החולים בדבלין לטיפול-באשפוז אחרי שחטף זיהום משני במהלך כימותרפיה. הטיפול היה מתן אנטיביוטיקה בעירוי. לאט לאט, בעוד אדי החום באמבטיה מתפזרים, צמחה על גופי קליפה דקה של עור-ברווז, ובּבואתי במראה הצטללה והתכווצה ויכולתי להבחין בנקבוביות שלי. שעות הביקור בימות השבוע היו מ-6 ל-8 בערב.

מאז שפרנק אובחן לפני שמונה שבועות, ביליתי את שעות הפנאי בצבירת מידע מהאינצקלופדיה על לוקמיה לימפוציטית כרונית. אין שום דבר שאינני יודעת על כך, הרבה מעבר לחוברות שהם מפיקים עבור החולים, החומר הרציני הרפואי, דיונים באינטרנט של קבוצות אונקולוגים, חיבורים אקדמיים חדשים שעברו ביקורת עמיתים. לא השליתי את עצמי שבכך אני הופכת לבת נאמנה, או שהדבר נעשה מתוך דאגה לפרנק. היה זה מטבעי לבלוע כמויות עצומות של מידע בזמנים של מצוקה, לכאורה אני שולטת במצוקה על ידי עליונות אינטלקטואלית. כך למדתי לדעת כמה בלתי-סביר שפרנק יתאושש. הוא עצמו לא היה מעמיד אותי על העובדות.

נתן לקח אותי לקניות של חג-המולד באחר-הצהריים שלפני הביקור בבית החולים. רכסתי את מעילי עד הסנטר וחבשתי כובע פרווה גדול כדי להיראות מסתורית מבעד לחלונות הראווה. החבר החדש שלי, שפגשתי בבית-הספר לתארים מתקדמים בבוסטון קרא לי "פריג'ידית", אבל הוסיף שהוא "לא מתכוון במובן המיני". מבחינה מינית אני מאוד חמה ונדיבה, סיפרתי לחברי. זה רק בעניינים האחרים שהפריג’ידיות שלי באה לביטוי.

הם צחקו, צחקו על מה? זאת הייתה הבדיחה שלי, אז לא יכולתי לשאול אותם.

לקרבתו הגופנית של נתן הייתה השפעה  מרגיעה עלי, ובעודנו עוברים מחנות לחנות חלף הזמן על פנינו כמחליק על קרח. מעודי לא הזדמן לי לבקר חולה סרטן. אמו של נתן עברה טיפולים נגד סרטן-השד בשנות ה-90, אבל הייתי אז צעירה מכדי לזכור זאת עכשיו. כעת הייתה בריאה ושיחקה גולף לעתים קרובות. בכל פעם שנפגשנו שתֵינו היא אמרה לי שאני בבת-עינו של בנה, במילים אלה בדיוק. סביר שהיא נדבקה לביטוי הזה מפני שהיה חף מכל משמעות-לוואי מאיימת. בה-במידה היה אפשר להחיל אותו עלי אם הייתי בת-זוגו של נתן או בתו. לדעתי, היה אפשר להציב אותי בקלות על הרף שבין בת-זוג לבת, אלא שפעם שמעתי לא במתכוון את נתן מתייחס אלי כאל אחייניתו – דרגת-קרבה שעוררה בי מורת-רוח.

בצהריים נכנסנו למסעדה ברחוב סאפוק, ואת שקיות הקניות המפוארות מנייר שמנו תחת השולחן. הוא הרשה לי להזמין יין-נתזים ואת המנה היקרה ביותר בתפריט.

"תצטער נורא אם אני אמות?" שאלתי אותו.

"אני לא מצליח לשמוע אף מילה. תלעסי את האוכל."

בלעתי בצייתנות. בתחילה הביט בי, ואז הסב את עיניו.

"זאת תהיה אבדה גדולה בשבילך אם אני אמות?" אמרתי.

"הכי גדולה שאני יכול לתאר לי, יֶה."

"אף אחד אחר לא יצטער."

"המון אנשים יצטערו," אמר. "אין לך חברים מהכיתה?"

כעת הוא הקדיש לי את מלוא תשומת-הלב, ולכן נגסתי מהסטייק ובלעתי לפני שעניתי.

"אתה מדבר על הלם," אמרתי. "אני מתכוונת לאבל."

"מה בקשר לחבר שלך לשעבר שאני שונא?"

"דניס? הוא בטח ישמח אם אני יָמות."

"או.קיי., זה נושא אחר לדיון," אמר נתן.

"אני מדברת על צער בהיקף מלא. על רוב בני ה-24 יתאבלו המון אנשים, זה מה שאני אומרת. עלי רק אתה."

הוא נראה כמקדיש לזה מחשבה בעוד אני עמלתי על הסטייק שלי.

"אנ' לא אוהב את השיחות האלה שבהן את מבקשת ממני לדמיין את המוות שלך."

"למה?"

"מה היית מרגישה אם אני הייתי מת?"

"אני רק רוצה לדעת שאתה אוהב אותי," אמרתי.

בסכין ומזלג הוא הסיע כמה חתיכות סלט סביב צלחתו. הוא השתמש בסכו"ם כמו מבוגר אמיתי, בלי שיזרוק לעברי מבטים לבדוק אם אני מתפעלת מהטכניקה שלו. אני תמיד זרקתי לעברו מבטים.

"זוכר את ראש-השנה לפני שנתיים?" אמרתי.

"לא."

"זה בסדר. היוּלטָייד [תקופת השנה בין ה-21 בדצמבר ל-1 בינואר. תקופת-חג אצל הנוצרים] היא תקופה מאוד רומנטית."

הוא שמע וצחק. הייתי טובה בלגרום לו לצחוק כשלא רצה בכך.

"תוכל להקפיץ אותי לבית החולים בשש?" שאלתי.

נתן הביט בי אז כמו שצפיתי. היינו צפויים זה לזו כמו שני חצאיו של מוח אחד. מעבר לחלון המסעדה התחיל לרדת שלג מימי ותחת פנסי-הרחוב הכתומים נראו הפתותים הלחים כמו סימני-קריאה.

"בטח," אמר. "את רוצה שאני אבוא אתך?"

"לא. בכל מקרה הוא יתמרמר על נוכחותך."

" לא התכוונתי בשבילו. אבל זה בסדר."

בשנים האחרונות, כשהוא מכור לגמרי לתרופות הרגעה, נדד מצבו הנפשי של פרנק פנימה וחוצה ממה שניתן לכנותו יציבות. בטלפון הגיחה לא פעם עצמיותו משכבר: מתלונן על דוחות חניה או מכנה את נתן בשמות סרקסטיים כמו "אדון משכורת". הם תיעבו זה את זה ואני גישרתי על תיעובם ההדדי באופן שמילא אותי הרגשת נשיות. פעמים אחרות החליף את פרנק איש אחר, דמות חסרת-הבעה ותמימה איכשהו, שחזרה ואמרה אותם דברים חסרי-משמעות, ושהעמידה בין הדברים שתיקות ממושכות שהיה עלי לנסות ולמלא. אני העדפתי את הראשון, שלכל הפחות בורך בחוש-הומור.

לפני שפרנק אובחן כחולה לוקמיה, השתעשעתי לי בתיאורו כ"אב מתעלל" כשעלה הנושא במסיבות של סטודנטים. כעת הרגשתי קצת אשמה על כך. הוא אכן היה בלתי-צפוי, אבל לא שהתכווצתי מאימה מפניו, וניסיונותיו לתחמן אותי – אף שהיו בעלי-משקל, לא היו בעלי-השפעה. לא הייתי  פגיעה להם. מבחינה רגשית הייתי בעינַי כמו כדור קטן קשה וחלק. היה בלתי נמנע שיתפוס עלי בעלות. פשוט התגלגלתי משם.

בשיחת טלפון אחת הציע נתן כי ההתגלגלות היא לא יותר מאשר אסטרטגיית התמודדות מצדי. השעה בבוסטון כשטלפנתי אליו הייתה אחת-עשרה בלילה, כלומר בדבלין היא הייתה ארבע לפנות בוקר, אבל נתן  תמיד ענה.

"אני מתגלגלת ממך?" שאלתי.

"לא," אמר. "אני לא חושב שאני מפעיל די לחץ."

"אה, מה שתגיד. אתה במיטה?"

"כרגע? בטח. איפה את?"

גם אני הייתי במיטה.

לא לראשונה בזמן שיחות הטלפון הללו, החלקתי יד בין רגלי ונתן העמיד פנים שאינו שם לב. "אני אוהבת את צליל הדיבור שלך," אמרתי לו. אחרי כמה וכמה שניות של שתיקה גמורה, הוא השיב: "כן אני יודע שאת אוהבת."

כל משך המגורים שלנו יחד לא הייתה לו בת-זוג, אך מעת לעת הגיע הביתה מאוחר ויכולתי לשמוע אותו מבעד לקיר חדר-השינה עושה אהבה עם נשים אחרות. אם פגשתי בה במקרה בבוקר המחרת הייתי בודקת מזווית העין אם יש בינינו איזה דמיון גופני. כך גיליתי כי כל אחד דומה במובן מסוים לאחר. לא קינאתי. למעשה, קידמתי בברכה את האירועים הללו גם אם מעולם לא היה ברור לי אם הוא נהנה מהם במיוחד.

בשבועות האחרונים היינו נתן ואני שולחים זה לזו מסרונים על פרטי הטיסה שלי, על תכניותינו לחג-המולד, האם הייתי בקשר עם פרנק. שלחתי מסרונים שמפרטים את המחקר שלי, ציטוטים מכתבי-עת מדעיים או מאתרים של מוסדות לחקר הסרטן. בלוקמיה כרונית, התאים יכולים להבשיל חלקית, אבל לא לגמרי, נאמר באתר. הם עשויים להיראות נורמליים למדי אבל הם אינם נורמליים.

*

כשהגענו אותו לילה לפתח בית-החולים ונתן ניגש להחנות את המכונית, אמרתי "תיסע הביתה. אני אחזור ברגל." הוא הסתכל עלי, ידיו על ההגה בדיוק בתנוחה הנכונה, כאילו הייתי בוחן-הנהיגה שלו.

"סע," אמרתי. "הצעידה תעשה לי טוב. יש לי גֶ'טלֶג."

הוא תופף על ההגה אצבע אחר אצבע.

"או.קיי. רק תטלפני אלי אם הגשם יתחיל שוב, בסדר?"

יצאתי מהמכונית והוא נסע לדרכו בלי שינופף לשלום. אהבָתי אליו הייתה כל כך טוטלית וכל כך הרסנית שעל פי רוב לא הייתי מסוגלת לראות אותו ברור. כשיצא מחוג-המבט שלי ליותר מכמה שניות, אפילו לא זכרתי את מראה פניו. פעם קראתי שגורים וגוזלים מפתחים לפעמים קשר אל גופים בלתי-מתאימים, למשל גוזלי בז שמתאהבים במְגדלים שלהם, או גורי פנדה – בשומרי הגן, דברים מהסוג הזה. פעם שלחתי לנתן רשימת מאמרים על התופעה. "אולי לא הייתי צריך לבוא להטבלה שלך," השיב לי.

שנתיים קודם לכן, כשהייתי בת עשרים ושתיים, הלכנו יחד למסיבת ראש-השנה וחזרנו הביתה במונית שתויים כהוגן. אז עדיין גרתי אתו לקראת השלמת התואר הראשון. מן הצד השני של דלת הכניסה, כנגד קיר עם מתלה המעילים, הוא נישק אותי. הרגשתי משולהבת וטיפשית, כמו אדם צמא שכמות גדולה מדי של מים נשפכת פתאום אל פיו. ואז הוא אמר באוזני: "בעצם אסור לנו לעשות את זה." הוא היה בן שלושים ושמונה. בכך נגמר העניין, הוא הלך לישון. לא התנשקנו יותר. הוא אפילו ניער מעליו את הזיכרון כשניסיתי להתבדח על כך. ככל הזכור לי זאת הייתה הפעם היחידה שהוא לא היה נחמד אלי. כעבור כמה שבועות אמרתי לו "עשיתי משהו שגרם לך אז להפסיק?" פני להטו, הרגשתי בכך. הוא התכווץ. הוא לא רצה לפגוע בי. הוא אמר, "לא. זה פשוט נגמר."

לבית-החולים הייתה דלת-מסתובבת וריח של חומרי-חיטוי. תאורה צעקנית הייתה שפוכה על הלינולאום ואנשים פטפטו וצחקו כאילו הם במבואת תאטרון או באוניברסיטה ולא בבניין של חולים וגוססים. מנסים להיות אמיצים, חשבתי. עליתי בעקבות השלטים ושאלתי את האחיות איפה שוכב פרנק דוֹרְטי. "את בטח הבת שלו," אמרה האחות הבלונדית. "סוקי, נכון? לי קוראים אמנדה. את יכולה ללכת אחרי."

מחוץ לחדרו של פרנק עזרה לי אמנדה להשיג סינר פלסטיק לחגור סביב מותני ולכרוך מסכה רפואית על אוזני. היא הסבירה כי זה לטובתו של פרנק, לא לטובתי. המערכת החיסונית שלו פגיעה ושלי לא. חיטאתי את ידי  באלכוהול, ואז פתחה אמנדה את הדלת. "הבת שלך פה," אמרה. איש קטן ישב על המיטה ברגליים חבושות. לא היה לו שֹער וגולגלתו הייתה עגולה כמו כדור צמר ורוד. פיו נראה כאוב. "הו," אמרתי. "טוב, האלו!"

בתחילה לא ידעתי אם הוא מזהה אותי, למרות שכאשר אמרתי את שמי הוא חזר עליו פעמים רבות. התיישבתי. שאלתי אם האחים שלו והאחיות שלו באו לבקר; לא נראה שהוא זוכר. הוא הניד את אגודליו קדימה ואחורה ככפוי שד, פעם לשם ופעם לשם, באופן שנראה כשואב את מרבית עניינו, עד שלא הייתי בטוחה שהוא אפילו מקשיב לי. "בוסטון נחמדה," אמרתי. "קרה מאוד בתקופה הזאת. הצ'רלס [שם נהר] היה לגמרי קפוא כשנסעתי." הרגשתי כמו מגישה של תכנית נסיעות ברדיו לקהל לא-מעוניין. אגודליו נעו אחורה וקדימה, ואז קדימה ואחורה. "פרנק?" אמרתי. הוא מלמל משהו ואני חשבתי, טוב אפילו חתולים מזהים את השם שלהם.

"איך אתה מרגיש?" אמרתי.

הוא לא השיב על השאלה. מכשיר טלוויזיה קטן היה תלוי למעלה על הקיר.

"אתה צופה הרבה בטלוויזיה במשך היום?" אמרתי.

חשבתי שאין סיכוי שיענה, והנה מאי-שם הוא אמר: "חדשות."

"אתה צופה בחדשות?" אמרתי. זה לא הוביל לשום מקום.

"את כמו אמא שלך," אמר פרנק.

בהיתי אליו. הרגשתי שהגוף שלי מתחיל להתקרר או אולי להתלהט. משהו קרה לטמפרטורה של גופי, משהו לא תקין.

"לְמה אתה מתכוון?"

הו, את יודעת איזה בן-אדם את."

"באמת?"

"הכול אצלך בשליטה," אמר פרנק. "את טיפוס קר-רוח. עוד נראה כמה קרה תהיי אם יקומו ויעזבו אותך, הממ? מאוד קרה, כנראה."

היה נדמה שפרנק מפנה את ההערות האלה לצנתר הוורידי הפריפרי שהיה מחובר לזרועו השמאלית. בזמן שדיבר השתעשע בו מתוך חוסר-תכלית חולני. שמעתי את קולי מאבד את יציבותו כמו ביצוע לקוי של קוראל.

"למה שיקומו ויעזבו אותי?" אמרתי.

"הוא יסתלק ויתחתן."

היה ברור שפרנק לא יודע מי אני. כשתפסתי זאת, נרגעתי קצת וניגבתי את עיני בקצה מסכת הנייר. בכיתי חרש. היינו כמו שני זרים שמדברים על מזג האוויר – יֵרד או לא ירד שלג.

"אולי אני אתחתן אתו," אמרתי.

פרנק שמע וצחק –  מעשה נטול הקשר הנראה לעין, ועם זאת גרם לי נחת רוח. אהבתי שגומלים לי בצחוק.

"שום סיכוי. הוא ימצא לו אחת צעירה."

"צעירה ממני?"

"נו, את מזדקנת, לא?"

ואז צחקתי. פרנק הרעיף על צינורית-העירוי שלו חיוך אבהי.

"אבל את בחורה הגונה. יגידו מה שיגידו."

וכאן תמה השיחה. ניסיתי לדבר אליו שוב, אבל הוא נראה עייף מדי לקחת חלק ואולי משועמם מדי.

נשארתי שעה אף שמשך הביקור המותר היה שעתיים. כשאמרתי שאני הולכת, נראה פרנק כאינו משגיח. יצאתי מהחדר, סגרתי את הדלת בזהירות וסוף-סוף הסרתי את מסכת הנייר וסינר הפלסטיק. לחצתי על ידית המתקן של נוזל החיטוי עד שידי התרטבו. הוא היה קר, הוא עקצץ. ניגבתי אותן עד שיבשו ויצאתי מבית-החולים. בחוץ ירד גשם, אבל לא טלפנתי לנתן. הלכתי ברגל, כמו שהבטחתי, כובע הפרווה משוך עד למטה מאוזני וידי בכיסים.

כשהתקרבתי לרחוב טָרה, ראיתי התקהלות קטנה בשני צדי הכביש. פרצופי האנשים נראו ורודים בחשכה וכמה מהם החזיקו מטריות. מעליהם שפך בניין "ליברטי הול" את אורו כמו לוויין. מן השמים זלג אד לח משונה, וסירת-הצלה התקדמה בנהר בפנסים דולקים.

תחילה נראה הקהל כאיזה כגוף שוחר טוב, ותהיתי אם לא מתקיים שם מופע חגיגי כלשהו, אבל אז ראיתי לאן מסתכלים כולם: משהו צף על הנהר. יכולתי להבחין בקצה חלקלק ומבריק של אריג. אריג בגודל אדם. שום דבר כבר לא היה שוחר-טוב או חגיגי. הסירה התקרבה והאור הכתום של צופר-האזעקה הסתחרר חרש. לא ידעתי האם ללכת משם. אולי לא רציתי לראות גופת אדם נמשית מהנהר על ידי סירת-הצלה. אבל נשארתי על מקומי. עמדתי ליד זוג אסיאתי צעיר, אישה נאה במעיל שחור הדור וגבר ששוחח בטלפון. הם נראו לי אנשים חביבים, אנשים שנמשכו אל הדרמה שבאירוע לא מסיבות זולות, אלא מתוך חמלה. כשהשגחתי בהם השתפרה הרגשתי.

האיש על סירה ההצלה תקע במים מוט עם קרס וגישש לעבר קצהו של העצם. ואז התחיל למשוך. נפלה דממה בקהל; אפילו האיש ששוחח בטלפון השתתק. בלי אומר ודברים נשלף האריג בעזרת הקרס, והנה הוא ריק. לרגע השתרר בלבול: האם הפשיטו את הגופה מבגדיה? ואז הכול התברר. האריג היה העצם הצף. זה היה שק-שינה ששייט על פני הנהר. האיש חזר לדבר בטלפון והאישה במעיל החלה לסמן לו משהו, משהו כמו: אל תשכח לשאול באיזו שעה. הכול חזר למסלול בכזאת מהירות.

סירת ההצלה הסתלקה, ואני עמדתי כשמרפקי על הגשר, מחזור-הדם שלי פועל כרגיל, התאים מתבגרים ומתים בשיעור נורמלי. שום דבר בתוך גופי לא ניסה להרוג אותי. המוות היה כמובן הדבר הטבעי ביותר שעשוי לקרות. כל זה ידעתי. ועם זאת עמדתי וחיכיתי לראות את הגווייה בנהר, מתעלמת מכל הגופים החיים הממשיים שסביבי, לכאורה המוות הוא פלא יותר מאשר החיים. הייתי טיפוס קר-רוח. היה קר מדי להרהר בדברים לעומקם.

עד שהגעתי לדירה כבר הרטיב אותי הגשם כליל מבעד למעיל. בראי שבמסדרון נראה הכובע שלי כמו עכברוש מלוכלך שעשוי להקיץ בכל רגע. הסרתי אותו ואת מעילי. "סוקי?" קרא נתן מבפנים. החלקתי על שערי לכלל צורה מתקבלת על הדעת. "איך הלך?" אמר. נכנסתי פנימה. יושב היה על הספה ומחזיק בימינו את השלט-רחוק של הטלוויזיה. "את ספוגה," אמר. "למה לא טלפנת אלי?"

לא אמרתי כלום.

"היה רע?" אמר נתן.

הנהנתי. פני היו קרות, צורבות מקור, אדומות כמו רמזור. נכנסתי לחדרי והשלתי את בגדי הרטובים כדי לתלות אותם. הם היו כבדים ורשמו את צורת גופי בקפליהם. הברשתי מטה את שערי והתעטפתי בחלוק-הבית הרקום כדי שארגיש נקייה ורגועה. זה מה שאנשים עושים עם החיים שלהם, הרהרתי. שאפתי שאיפה עמוקה של משמעת וחזרתי ויצאתי לסלון.

נתן צפה בטלוויזיה, אבל לחץ על כפתור ההשתקה כשנכנסתי. התיישבתי על הספה לידו ועצמתי את עיני והוא הושיט יד ונגע בשערי. נהגנו לצפות בסרטים יחד והוא היה נוגע בשערי בדיוק כך, בהיסח-הדעת. מצאתי את היסח-הדעת הזה מרגיע. במובן מסוים רציתי לגור בתוכו, כאילו הוא מקום בפני עצמו, מקום שנתן לא ישגיח שנכנסתי אליו. חשבתי להגיד: "אני לא רוצה לחזור לבוסטון. אני רוצה לגור כאן אתך." אבל אמרתי במקום זה: "תגביר את הקול אם אתה צופה בתכנית. לא אכפת לי."

הוא לחץ שוב על הכפתור והצליל גבר, מוזיקת כלי-מיתר דרוכה וקול אישה מתנשם. רצח, חשבתי. אך כשפקחתי עיניים ראיתי מולי סצנת סקס. היא הייתה על ידיה וברכיה והגבר היה מאחור.

"אני אוהבת אֶתְזה ככה," אמרתי. "מאחור, אני מתכוונת. ככה אני יכולה להעמיד פנים שזה אתה."

נתן השתעל, הוא הסיר את ידו משערי. אבל אחרי שנייה אמר: "בדרך כלל אני פשוט עוצם עיניים." סצנת הסקס נגמרה. עכשיו הם היו באולם בית-הדין. הרגשתי שפי מתמלא רוק.

"אנחנו יכולים להזדיין?" אמרתי. "אבל ברצינות."

"יֶה, ידעתי שתגידי אתזה."

"זה ישפר לי את ההרגשה."

"אלוהים אדירים," אמר נתן.

ואז שקענו בשתיקה. השיחה חיכתה שנחזור. נרגעתי, יכולתי להרגיש שנרגעתי. נתן נגע בקרסולי ואני פיתחתי עניין ארעי בדרמה שעל המסך.

"זה רעיון לא טוב," אמר נתן.

"למה? אתה מאוהב בי, לא?"

"בצורה מגונה."

"זאת טובה אחת קטנה ולא יותר," אמרתי.

"לא. לממן את הטיסה שלך הביתה הייתה טובה קטנה. אנחנו לא הולכים להתווכח על זה. זה רעיון לא טוב."

במיטה אותו לילה שאלתי אותו: "מתי נדע אם זה היה רעיון רע או לא? כבר היינו צריכים לדעת? כי עכשיו זה מרגיש יופי."

"לא, עכשיו זה מוקדם מדי," הוא אמר. "אני חושב  שכשתחזרי לבוסטון תהיה לנו יותר פרספקטיבה."

אני לא חוזרת לבוסטון, לא אמרתי לו. התאים האלה אולי נראים נורמליים, אבל הם לא. 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.