אוולין (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

דיוקן של ג'יימס ג'ויס על רקע שמות סיפוריו

היא ישבה וצפתה בערב הפולש אל השדרה. ראשה היה שעון על וילונות החלון ובנחיריה עמד ריחו של בד קרֶטון מאובק. עייפה הייתה.

אנשים אחדים עברו ברחוב. האיש מהבניין האחרון עבר שם בדרכו הביתה; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר כך דורסים על שביל האֶפר בחזיתו של הבית האדום החדש. פעם היה שם שדה שנהגו לשחק בו כל ערב עם ילדיהם של אנשים אחרים. ואז אדם מבלפסט קנה את השדה ובנה בו בתים – לא כמו בתיהם החומים הקטנים, אלא בתי לבנים מבריקים עם גגות נוצצים. ילדי השדרה היו משחקים יחד בשדרה – ילדי משפחת דִוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דָן, קְיוֹ הקטן הנכה, היא עצמה אחיה ואחיותיה. ארנסט לא שיחק אף פעם; הוא היה מבוגר מדי. לא פעם היה אביה רודף ומבריח אותם מן השדה במקל-האטד שלו; אך על פי רוב היה קְיוֹ הקטן ניצב בתצפית ומזהיר אותם כשראה את אביהם מתקרב. ואף על פי כן כמדומה שהיו אז שמחים למדי. אביה לא היה כל כך מרושע בתקופה ההיא; וחוץ מזה, אמא שלה הייתה בחיים. זה היה מאוד מזמן; היא עצמה ואחיה ואחיותיה כבר היו מבוגרים כשאמהּ מתה. גם טיזי דָן כבר אינו בחיים ומשפחת ווֹטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו גם היא עומדת לנסוע מכאן כמו השאר, לעזוב את בית-ילדותה.

בית-ילדותה! היא הביטה סביבה בחדר, סוקרת את כל החפצים המוכרים שהייתה מסירה מהם את האבק פעם בשבוע במשך שנים, תוהה מנין הגיע כל האבק הזה. אולי לא תראה שוב את כל החפצים המוכרים האלה שלא חלמה כי תיפרד מהם. עם זאת, כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שמו של הכומר שתצלומו המצהיב תלה על הקיר מעל ההרמוניום השבור לצד ההדפס הצבעוני על ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אֶלְקוֹק הברוכה [נזירה בת המאה ה-17 שהטיפה לפולחן "הלב הקדוש"]. הכומר היה חברו לספסל הלימודים של אביה. כל אימת שהראה את התצלום לאורח, נהג אביה לזרוק כבדרך אגב:

"עכשיו הוא במלבורן."

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את בית-ילדותה. האם נהגה בחכמה? היא ניסתה לשקול את השאלה מכל צדדיה. בביתה היו לה מחסה ומזון; ומסביבה אלה שהכירה כל חייה. מובן שעבדה קשה גם בבית וגם בחנות. מה יגידו עליה ב"סטורס" כשייוודע שברחה עם בחור? אולי יגידו שהיא טיפשה; וימצאו לה מחליפה באמצעות מודעה בעיתון. העלמה גאבֶן תשמח. תמיד התנשאה עליה, במיוחד כשנכחו אנשים במקום.

"מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?"

"קצת מרץ, בבקשה, מיס היל."

היא לא תזיל דמעות על לכתה.

אך בביתה החדש, בארץ רחוקה לא-מוכרת, זה יהיה אחרת. אז כבר תהיה נשואה – היא, אוולין. שם יתייחסו אליה אנשים בכבוד. לא כמו שהתייחסו פעם אל אמהּ. אפילו עכשיו, גם כשהיא בת יותר מתשע-עשרה, חשה לא פעם אלימות אורבת לה מצד אביה. היא יודעת כי זה מה שגרם לה תמיד דפיקות לב. בילדותם הוא לא התנפל עליה כמו שנהג בהארי וארנסט כי הייתה ילדה; אך לאחרונה התחיל לאיים עליה ולהגיד מה היה עושה אלמלא עמדה לה זכותה של אמהּ המנוחה. וכעת אין מי שיגן עליה. ארנסט מת, והארי, שהתפרנס מעיטור של כנסיות, היה כמעט תמיד אי-שם מחוץ לעיר. חוץ מזה, הריב הקבוע על כסף במוצאי שבת התחיל לייגע אותה עד בלי די. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אך היה קשה להוציא מאביה אפילו פני אחד. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה שכל, שהוא לא מתכוון לתת לה את הכסף שהוא מרוויח בזיעת-אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, כי במוצאי שבת הוא היה במצב-רוח מזופת במיוחד. בסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אם היא מתכוונת בכלל לקנות משהו לארוחת הערב של יום ראשון. ואז הייתה רצה בכל המהירות כדי להספיק לעשות קניות, מחזיקה את ארנק העור השחור קפוץ באגרופה ומפלסת דרך בהמון וחוזרת הביתה מאוחר, שפופה תחת עומס המצרכים. זאת הייתה עבודת פרך לנהל את משק הבית ולהשגיח ששני הקטנים שהופקדו בידיה ילכו יום-יום לבית הספר ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודת פרך – וחיי פרך – אבל כעת, כשהיא עומדת לעזוב, לא נראו לה החיים האלה מאוסים לגמרי.

עכשיו היא על סף חיים חדשים עם פרנק. פרנק הוא אדם טוב, גבר שבגברים, גלוי-לב. הלילה היא תפליג אתו לבואנוס-איירס להיות אשתו ולחיות אתו בבית שממתין לה שם. היא זוכרת היטב את הפעם הראשונה שפגשה בו. מתגורר היה באחד הבניינים ברחוב הראשי שנהגה לבקר שם. נראה כאילו עברו רק שבועות ספורים. הוא עמד בשער הבית, כובע-המצחה שלו מוסט אחורנית ושערו משתפל קדימה על פניו השחמחמות. עם הזמן עמקה היכרותם. ערב-ערב היה נפגש אתה בפתח החנות "סטורס" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לאופרה "הנערה מבוהמיה", והיא הרגישה התרוממות הנפש כשישבה בחלק האולם שלא הייתה מורגלת לשבת שם. הוא אהב מוזיקה מאוד, וגם שר קצת. אנשים ידעו שהם נאהבים, וכששר על העלמה שאוהבת מלח, הרגישה תמיד מבוכה נעימה. הוא כינה אותה פּוֹפֶּנס בחיבה. תחילה חשה התרגשות מעצם העובדה שהיה לה בחור ואחר כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בשכר פאונד בחודש על ספינה של חברת "אלן" שהפליגה לקנדה. הוא מנה באוזניה את שמות הספינות שהפליג בהן ואת תפקידיו השונים. הוא חצה את מצר מאגלן, אמר, וגם סיפר לה על בני פטגוניה האיומים. בבואנוס-איירס שפר מזלו, ואל המולדת חזר רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, על פרשיית-האהבים ואסר עליה להיפגש אתו.

"אני מכיר את החבר'ה ההם המלחים," אמר.

פעם אחת רב עם פרנק ומאותו יום נאלצה להיפגש אתו בגנבה.

הערב בשדרה האפיל. לובנם של שני המכתבים בחיקה היטשטש. האחד היה להארי; השני – לאביה. מכולם אהבה את ארנסט, אבל גם את הארי חיבבה. לא נעלם מעיניה כי אביה הזדקן לאחרונה; היא תחסר לו. לפעמים הוא היה נחמד מאוד. לא מזמן, כשהייתה רתוקה למיטה יום אחד, הוא קרא לה סיפור-רפאים וקלה עבורה פרוסת-לחם באח. בפעם אחרת, כשאמם עוד הייתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק ב"גבעת הות' ". היא זוכרת איך חבש אביה את השביס של אמהּ כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ואזל, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של הקרֶטון המאובק. הרחק למטה בשדרה עלה קולה של תיבת-נגינה. היא הכירה את הנעימה. מוזר שהיא מתנגנת דווקא בערב זה להזכיר לה את ההבטחה שנתנה לאמהּ, ההבטחה לשמור על שלמות הבית זמן רב ככל האפשר. היא זכרה את הערב האחרון למחלת אמהּ; שוב הייתה בחדר הדחוס החשוך בצדו השני של הפרוזדור ומבחוץ עולה נעימה איטלקית עגמומית. פקדו על הנגן להסתלק ונתנו לו שישה פני. היא זכרה את אביה שב בצעד יהיר אל חדר החולה ואומר:

"איטלקים ארורים! באים עד הנה!"

עודה שקועה בהרהורים, הטילה תמונת חיי אמה האומללים את כשפהּ על גרעין הווייתה – חיים של קורבנות יום-יום שסופם טירוף. חלחלה אחזה בה כשזכרה את קול האם חוזר ושונה בעיקשות מטופשת: "Derevaun, Seraun! Derevaun, Seraun!" [כנראה שיבוש של גאלית-אירית במשמעות "הסוף לייסורים"]

דחף פתאומי של אימה הקפיץ אותה על רגליה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא יעניק לה חיים, אולי גם אהבה. אבל היא רוצה לחיות. למה שתהיה אומללה? זכותה להיות מאושרת. פרנק ייטול אותה בזרועותיו יחבק אותה. עליו להציל אותה.

*

עומדת הייתה בהמון המתנודד ברציף "החומה הצפונית". הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר משהו על הנסיעה, חוזר ואומר. התחנה הייתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהם הרחבים של הצריפים ניבט אליה הגוש השחור של הספינה, רובצת ליד חומת הרציף בצְהרִים מוארים. היא לא ענתה מטוב ועד רע. היא חשה את לחיה חיוורת וקרה, ומבעד למבוך של מצוקה עתרה תפילה לאלוהים שינחה אותה, שיראה לה חובתה מהי. הספינה השמיעה צפירה ארוכה אֲבֵלה אל תוך הערפל. אם תיסע, כבר תהיה מחר בדרכה לבואנוס-איירס בספינה הפולטת קיטור. כרטיסי הנסיעה כבר הוזמנו. האם תוכל לסגת אחרי כל מה שעשה למענה? מצוקתה העבירה בחילה בגופה וכל אותה עת הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נוקבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא הרגישה את פרנק אוחז את ידה: "בואי!"

כל מרחבי הים בעולם התגוללו על לבה. הוא משך אותה אל תוכם: הוא יטביע אותה. בשתי ידיים לפתה את מעקה הברזל.

"בואי!"

לא! לא! לא! אי-אפשר. ידיה לפתו את המעקה בטירוף. אל תוך גלי הם היא מילטה צעקה של ייסורים.

"אוולין! אווי!"

הוא שעט אל מעבר למחסום וקרא לה לבוא אחריו. אנשים צעקו אליו שימשיך, אבל הוא לא חדל לקרוא אליה. היא החזירה את פניה אליו, סבילה, כמו חיה חסרת-ישע. במבטה לא ניכר שום אות של אהבה, של פרידה, או של זיהוי.

 

תגובה אחת בנושא “אוולין (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)”

  1. כמה קל לשעבד כל אדם, ובוודאי אישה באירלנד בסוף המאה התשע עשרה לעריצות של "חובות" ולחיים שאין בהם כל מקום למחשבה עצמית. עצוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.