אחרי הלוויה, שתי הילדות, האחת בת תשע והשנייה בת שבע, ליוו את אמא שלהן מוכת-היגון הביתה. מן הסתם היו גם הן מוכות-יגון, אבל, עם זאת, הן לא הכירו את אביהן היטב ולא אהבו אותו נורא. הוא היה טייס בחברת תעופה, והן העדיפו שיהיה הרחק בעבודה; כילדות פקוחות-עין, הן קלטו רמיזות שגם הוא העדיף להיות הרחק בעבודה. זה היה בשנות השבעים של המאה העשרים, כשטיסה עדיין נחשבה למשהו נוצץ. חוצה היה את האוקיינוס במטוסי 747 מטעם "תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים" עד שמת בהתקף לב – למרבה המזל לא במהלך טיסה, אלא על הקרקע, באופן פרוזאי, בזמן ארוחת בוקר בחדרו במלון ניו-יורקי.
תשומת הלב של הילדות התמקדה כולה באִמן, מָרלין, שהתקשתה להתמודד. בטקס הלוויה לא הזילה דמעה; היא הייתה חסרת-תחושה, מכורבלת במעיל שחור של פרוות טלה פרסי, קטנה ורכה ויפה במשקפיים כהים ושפתון אדום, שערה בגוון לא-ברור של חוּם-ליקוריץ. בנותיה קיבלו רושם שהיא אינה מבינה בדיוק את המתרחש סביבה. היה ינואר, וטלאים של נתזי-שלג היו מונחים על האדמה הקרה-כאבן ועל הקברים בבית-העלמין העגמומי הסתמי בעמק התימזה. מָרלין כנראה לא נכחה מימיה בהלוויה; כמוה הילדות, אבל הן תפסו דברים בזריזות. מן הטלוויזיה, למשל, הן למדו כי אמא שלהן צריכה להרכיב משקפיים כהים ליד הקבר, והן בלשו וחיפשו אחריהן בשידה שבחדר-השינה שלה, שפתע-פתאום הפך עכשיו לנחלתן, כשאין סיכוי שאבא ישוב אי-פעם הביתה. לולו ניתרה מעלה-מטה על כיסוי המיטה האפרסקי מכותנה עבה, בעוד שרלוט פשפשה במגרות. במהלך השלבים השונים המרתקים של הלוויה, ראו הילדות איך אמן מציצה בגנבה על סביבותיה, אינה מסוגלת להיפטר מנוהגה הישן לצָפות שפיליפ יגיע, שיחלץ אותה מן הדבר הזה."אבא מגיע עוד מעט," נהגה להזהיר אותן במעורפל, בחוסר-ישע, כשפרקו כל עול, צרחו ושעטו ברחבי הבית בשעת משחק.
קבלת-הפנים אחרי הלוויה עמדה להתקיים בבית סבתן, אמו של פיליפ. שרלוט קראה את התחינה הנואשת במבטה של מָרלין, שהיה נעוץ בה כעת, מאחורי הזגוגיות הכהות. "אוי, לא. אני לא מסוגלת," הפטירה מָרלין בחטף אל בתה הבכורה. "אני לא מסוגלת לפגוש את כל האנשים האלה."
שרלוט התגייסה אפוא למשימה, הסדירה עניינים עם מנהל הלוויה, שהתנדב להסיע אותן חזרה הביתה ברכב-הלוויות, ואז בישרה את החדשות לנָנה, שנעלבה, אך שום גילוי חדש בנוגע לאי-כשירותה של מָרלין כבר לא הפתיע אותה. נָנה הייתה אלמנה גבוהה, זקופת-גֵו, ושערה הלבן היה עשוי בתספורת קצוצה מטעמי נוחות. היא אספה כלי דלפט עתיקים, וקראה את כל הרומנים החדשים, ולימדה נגינה בפסנתר; חוץ מאשר את לולו, שהתפתלה והחליקה מטה מדרגש-הפסנתר ורצתה ללחוץ בידיים על הדוושות. שרלוט תרגלה באדיקות; אבל היא לא מוזיקלית, אמרה נָנה. כמובן, גם נָנה התאבלה על בן-הזקונים שלה. שני האחרים היו רופא ורופא-שיניים, ולמרות שנהגה לדבר בבוז על עיסוקו של פיליפ, כאילו לטוס זה משהו פזיז, לא שונה בהרבה מבריחה מן הבית אל הקרקס או אל להקת פופ, הבינו הילדות עכשיו כי פירוש הדבר שהיה בנהּ-חביבהּ. תינוקהּ אבד לה, והיא מיאנה להינחם, כמו שחקנית קולנוע בתפקיד טרגי. שרלוט ולולו לא הפסיקו להחליף מבטים.
בבית הן טרחו סביב מָרלין בעסק גדול, ומָרלין התמסרה בריפיון-גוף לשירותים שהציעו; הן נישקו אותה והסירו במיומנות, בזה אחר זה, בסדר הפוך, את כל הפריטים שהלבישו אותה לכבוד הדרמה של היום – משקפיים, צעיף שיפון שחור לכיסוי הראש, כסיות כחולות בכחול-שרד, כי לא היו לה שחורות, נעלי-לכה שחורות על עקבים עם רצועה מאחור. את פרוות הטלה הפרסי היקרה ללִבּה הן החזירו בעדינות אל עטיפת הפוליאטילן בארון. הן הושיבו אותה על הספה מול הטלוויזיה והדליקו את "שעת הילדים." לולו, דחוּקה אליה, ליטפה את יד שמאל שלה עם טבעת הנישואין, שהקרינה עכשיו משמעות חדשה. שרלוט, שהרגישה מבוגרת, שפתה את הקומקום והכינה לכולן תה בקנקן, בחשה שתי כפיות סוכר ומכסָה לא גדולה של ויסקי לכל ספל, ותוספת חלב לספל של לולו. את קופסת הביסקוויטים, ממקומה המשוער בארון הגבוה, היא שלפה ממחבואה על ידי כך שטיפסה כרגיל על שרפרף. גם מָרלין לא הצליחה להגיע אל הארון הגבוה ללא השרפרף. הן אכלו המון ביסקוויטים, ושרלוט הכינה להם קלי מתחת לגריל, ישר על הלהבה.
כעבור זמן הופיע דוד ריצ'רד, רופא-השיניים, לבדוק אם כולן בסדר והביא עמו שאריות שנָנה שלחה מקבלת-הפנים – כריכים וסלט כרוב ועוגת ספוג, וגם שתי מנות ג'לי עם פלחי מנדרינה בשביל הילדות. האחיות חשו איבה אל הדוד הזה, לא הגיונית, אך מבוססת על הישיבה בכיסא-הטיפולים האיום, המצויד להפליא במכשירי עינויים. עכשיו היה התור של ריצ'רד להרגיש אי-נחת. הוא בהחלט לא ידע לאן יפנה את מבטו אל מול מצוקתן של אחייניותיו וגיסתו, ומה שפירש כגודש רגשותיהן. מותו של אחיו היה בשבילו בלבול-ראש: חוצפה וגנבת-בכורה, הרהר, כמו כל דבר שפיליפ עשה מאז ומעולם. וחוץ מזה, שמלת הקוקטייל השחורה שמָרלין לבשה (השחורה היחידה שברשותה) הייתה בעלת מחשוף נדיב ביותר; בזמן הלוויה הקפידו הבנות שהקרדיגן שלה יהיה רכוס. ריצ'רד דמה בחזותו לפיליפ – גבוה, עבה וצהבהב. רק נכנס לחדר, זינקה מָרלין לזרועותיו ופרצה ביבבות היסטריות. הוא נחלץ ממנה בהבעת אי-נוחות. "נו באמת, מָרלין. את חייבת להשתלט על עצמך."
"אבל איבדתי הכול," התייפחה.
"טוב, לא הכול. יש לך את הבנות. את חייבת להיות אמיצה בשבילן."
"אני לא יכולה להיות אמיצה בלי פיליפ! אנ' לא יכולה!"
"את חייבת להביט אל העתיד."
"אני לא רוצה את העתיד. אני רוצה בחזרה את פיליפ. חבל שלא זרקתי את עצמי לקבר שלו! הלוואי שהייתי מתה גם."
הילדות החליפו מבטי התפעלות שלא נעלמו מעיניו של ריצ'רד.
"לא הגיע הזמן שהבנות ילכו לישון?" אמר בחומרה.
ואז גם לולו פרצה בדמעות, כבשה את פניה בחזהּ המעורטל-למחצה של אמהּ והידקה את זרועותיה סביב גזרתה הדקה עד שלא ניתן היה להתירן. ריצ'רד היה אובד-עצות. רק שרלוט הצליחה להרגיע את כולם.
אחרי לכתו היא עיינה בלוח תכניות הטלוויזיה וגילתה כי בתשע עשרים וחמש, בערוץ בי.בי.סי. 1, מקרינים פרק באחת הסדרות האהובות עליהן "איש ושמו איירונסייד." הן צפו בתכנית בעודן לועסות כריכים של פרוסות-חזיר וגם פריכיות, הצטנפו יחד תחת שמיכת צמר על הספה כמו תמיד בזמן צפייה. שרלוט כמעט הצטעקה "נכון שזה כיף?" מָרלין נהגה להחזיר את השמיכה לחדר לְאורחים כל אימת שאביהם היה צפוי להגיע הביתה, אבל עכשיו כבר לא היה, אף פעם לא יהיה, מי שימנע אותן מליהנות יחד. עד שתכנית הטלוויזיה נגמרה, כבר הייתה מָרלין שקועה בשינה עמוקה, מותשת מצער, נוחרת בשקט בפה פעור, וגבותיה, המרוטות עד דק, זקופות בתהייה.
"נָנה שלחה לנו ג'לי," אמרה שרלוט. "בקעריות המיוחדות שלה, הכי יפות, בתור פינוק."
לולו הייתה קטנטונת, כמו אמא שלה, ופניה הרחבות היו בצבעי ורוד וקרם כמו של מלאך בציור, עיניה הכהות היו מרווחות תחת ריסים עבים. שפעת תלתליה החומים כהים, דמויי חולץ-פקקים, רטטה באנרגיה של קוצר-רוח. בשתי ידיים הרימה בזהירות קערית ג'לי, הניפה אותה מעל הראש, ולפני ששרלוט תפסה את העומד להתרחש, שמטה אותה במתכוון אל רצפת-האריחים, היכן שהתרסקה בשפריץ אדיר של ג'לי אדום ופלחי מנדרינה. מכיתות זכוכית התגלשו על הרצפה מתחת לארונות; הן שמעו את אמן מתנועעת בסלון, אבל ידעו כי לא ניעורה מפני שלא קראה אליהן. אחרי דקה של זעם כבוש, דילגה שרלוט מעל הבלגן וסטרה לאחותה בחוזקה על פניה. שרלוט הייתה גבוהה לפי גילה ורזה מאוד, שערה הבהיר גזוז בתסרוקת של נער. עיניה האפורות היו גדולות, ושמורותיהן הכבדות, שמוטות על מבע-פניה כמו תריסים, נתנו ביטוי לכובד אחריותה. לפני שהתפנתה לולו לגעות בבכי, טלטלה אותה שרלוט בכתפיה בלי שהיות. "חייבים לנקות את זה," אמרה. "נגיד להם שזאת הייתה תאונה; יש כל הסיכויים שיסלחו לנו, במיוחד היום. אבל עכשיו, שאבא מת, אסר לנו אף פעם להיות ילדות רעות."
לולו מיחתה בתרעומת. "למה לא?"
"כי אז נָנה תאמץ אותנו ונצטרך לגור אתה."
זאת הייתה תחזית שהתפכחות עמה אפילו במושגים של לולו.
עם תום ההתרגשות של הלוויה, התחילו הילדות להפנים את כובד האבדה. למשל, הן חטפו הלם כשאשתו של דוד ריצ'רד הילארי ועמה הדודה השנייה – דֵיירדְרֶה, הגיעו לטפל בבגדיו של פיליפ. הן ביררו מה מהבגדים יוכלו לשמש את אֶחָיו של פיליפ ומה יעבירו ל"צבא הישע"; מָרלין ראתה זאת כהפרה של איזה מערך-כללים ולא הייתה מסוגלת לִצפות, אלא ישבה בסלון ובלעה את דמעותיה, מבלי שתוכל לנער מעליה איזו אימה שפיליפ עוד עלול לבוא אליה בטענות. אף פעם לא סבל את נשותיהם של אֶחָיו או שמישהו יחטט לו בארון. היה משהו לא יאה, ואף כמין שמחה לאיד, באופן שהשתיים הניפו את חליפותיו לבדיקה, רחרחו בבתי-השחי של החולצות ואפילו במִפתחים של המכנסיים. אחרי איזה זמן שכחו הדודות לדבר בקולות מהוסים, ומָרלין והילדות שמעו במקרה את דֵיירדְרֶה אומרת ברמיזה, "לפחות הוא לא היה לבד כשהוא מת." זאת הייתה הפעם הראשונה שהילדות שמעו על כך. הן הביטו באמן בעיניים פעורות, אבל לא העזו לשאול.
למרות שאביהן נעדר מן הבית לעתים כה תכופות, הן תפסו עתה כי האופן שהצטייר בעיניהן העניק לשגרת יומן את ניחוחה המסוים. אולי לא רצה שהן יסתובבו לו כל הזמן בין הרגליים כשהיה בבית, אבל לפעמים היה מדגדג אותן וזורק אותן באוויר, וגם הביא להן מכל רחבי העולם בובות עם תלבושת לאומית לאוסף. חלק מהכיופים שלהן – ארוחת ערב מול הטלוויזיה, לקפוץ מגג המטבח אל מזרן שגררו החוצה, ללקק תרכיז חלב מתוך השפופרת – כבר לא היו תענוג כזה גדול עכשיו כשלא חששו ממורת-רוחו. גם רדפה אותן תמונת מותו שנאלצו לדמות כי פרטיה הוסתרו מהן, כמו משהו שמסתירים מאחורי וילון בסרט אימה. לפחות הוא לא היה לבד. חיית-הטרף שהכריעה את אביהם, איש חסר-מורא ומתפקע מחיים, הייתה בוודאי רבת-און גם במובנים של בושה וגועל. תקופת-מה ישנה לולו במיטתה של שרלוט כי ברגע שעצמה עיניים ראתה את תמונת אבא שלה.
"אל תהיי טיפשה," אמרה שרלוט בקול נחרץ למרות שהתגלגלה לעבר הקיר בהשלמה וחבטה בכרית שנמעכה תחת ראשה לפנות עליה מקום לשתיהן. "הוא כבר לא קיים."
"הוא קיים בתוך העיניים שלי."
כשתקיץ למחרת בבוקר, ידעה שרלוט, היא תמצא עצמה דחוקה אל השפה הצרה של מיטתה, בעוד לולו מתענגת בבלי-דעת על השאר, שרועה על גבה, חולצת הפיז'מה שלה מפותלת תחת בתי-שחיה, תלתליה הכהים מיוזעים, נושמת בקול רם, שפתה העליונה, שצורתה צורת V אדום מדויק, מופשלת וחושפת שיני תינוקת קטנות כמו פנינים זעירות.
משעה שהסתבר שלמָרלין אין שום מושג בכספים, שלפו אחיו של פיליפ ממכתבתו את כל המסמכים שמָרלין, מטעמי אמונה טפלה, לא הייתה מוכנה אף לגעת בהם פן תבַרדֵק משהו. התברר שגם לפיליפ לא היה מושג רב בכספים. התכנסה מועצה משפחתית; הבשורות שנָנה בישרה התקבלו בזעף מהול בקורת-רוח. פיליפ לא דאג לביטוח-חיים, והפנסיה שלו הייתה זעומה למדי. הם ייאלצו לעזוב את צמוד-הקרקע, שהיה הבית היחיד שהילדות זכרו כמעון-המשפחה, כי שכר-הדירה היה גבוה מדי. אֶחיו של פיליפ יממנו יחד את בית-הספר הפרטי של הבנות, אך לכיסוי שאר ההוצאות תיאלץ מָרלין לצאת לעבודה. דֵיירדְרֶה שמעה על משרה שעשויה להתאים לה כפקידת קבלה אצל רופא שלמד רפואה עם דניס. אחר כך מיחתה מָרלין באוזני בנותיה, בפרץ טינה בלתי אופייני לה כנגד סבתא שלהן – על פי רוב קיבלה עליה בשפלות רוח את סמכותיותה – "פעם היה לי יתרון עליה, כי היא הייתה אלמנה ולי היה בעל בחיים. עכשיו היא חושבת שהיא יודעת הכול." הילדות ניחמו אותה: נָנה הרבה פחות יפה ונחמדה ממנה.
על ביתם צמוד-הקרקע, שהיה עד כה בן-דמותם של חיי המשפחה, הסתכלו עתה שלושתן בעיניים אחרות; ערב מעבר-הדירה הוא נראה להן מרופט יותר ועצוב יותר.
עוד תגלית, בערך באותו זמן – שלא הובאה מן הסתם לידיעתה של נָנה – הייתה התייצבותם בזירה, לפחות רק לשעה קלה, של קרובי משפחתה של מָרלין – אישה וגבר, שהתיימרו להיות אחותה ודודנה. אלא שהילדות לא השתכנעו בכך, והיות שהשניים לא הגיעו שוב ולא הוזכרו שוב, הִתמיד חשדן. שרלוט ולולו לא הופתעו מחסרון קרובים מצד אמן: היא נראתה יחידה מסוגה – sui generis. אך עכשיו נסגר הפער בתרועה רמה עם הופעתו של הצמד הבלתי-סביר הזה, שהגיעו מגרייט יארמות', כנראה דחוסים יחד במכונית גמדית [במקור: bubble car]. ודאי קיוו – כשמָרלין התקשרה אליהם במפתיע כמה שבועות אחרי הלוויה, מתפקעת מחשיבות עקב אבדתה – כי יש איזו ירושה באופק. "פרה נפוחה," שמעה שרלוט במקרה את האחות אומרת בצאתם. מָרלין מזגה תה אל ספלי החרסינה המובחרים בגוני שמנת וירוק-אפונה, רועדת מן המאמץ להרים את הקנקן בשתי ידיים. "ידענו שאת צריכה להתחתן," אמרה לה האחות – פרת-בשן ארסית בחליפת-מכנסיים בצבע פטרייה. הדודן היה צנום, עם שער צבוע בלונד, עגיל יחיד ומכנסי ניילון מתרחבים בכחול-שמים. היה קשה להאמין שיש להם איזה קשר עם מָרלין, שייחסה חשיבות להופעה החיצונית ורצתה שכל דבר ודבר יהיה נחמד-לעין, והייתה כה גאה על האופן שהלבישה את בנותיה. השניים נראו כמו יתומים, גם לפני שאביהם נפטר לעולמו, כי האחות הייתה בעד "סגנון ויקטוריאני" כלשונה: שמלות-משבצת עם קפלולים מאריג-כלאיים [וִיילָה -תערובת צמר וכותנה], סרטי קטיפה לשער, גרבי-ברך שחורים בדגם תלמים, שהתכווצו בכביסה והשתלשלו במורד הרגליים והיה צריך למשוך אותם בחוזקה מעלה.
מָרלין עשתה חיל בעבודתה. דר' צֶ'רי היה נחמד בהרבה מדוד דניס. הוא היה גבוה ומתרונן ושחוח כמו נער מגושם, במשקפיים שחורי-מסגרת וצווארונים משומנים משער-ראשו; מָרלין הייתה סבורה כי אשתו לא מטפלת כראוי בחולצותיו. מפני שהיה ידען כזה ונלהב כזה בכל הנוגע לרפואה, העליב לא פעם את החולים, בעיקר נשים קשישות, כשפטר את המיחושים שלהן בהינף יד. היה זה תפקידה של מָרלין להרגיע אותן ולדבר אל לבן והיא ביצעה זאת בהצלחה רבה. את כישוריה אלה הביאה עמה מן התקופה שעבדה כדיילת-אוויר לפני נישואיה. כשהיו קטנות, אהבו בנותיה לשחק אתה במשחק האווירון, מאיצות בה לדבר בקולה המתקתק המצוחצח של דיילת-אוויר שהיה חלק מסוד קסמה בעיניהן, היו מסדרות כיסאות בשורה בחדר-האכילה, מביאות פנימה לפי תור קנקנים של לימונדה עם קוביות-קרח, מהדקות חגורות-מושב דמיוניות לקראת ההמראה. גבירותי ורבותי, אנו טסים כעת בגובה שלושים אלף רגל…
אך הילדות כבר היו מבוגרות מדי למשחקים האלה. כיום הן הגיעו למרפאה אחרי שעות הלימודים, תאווה לעיניים בתלבושתן האחידה: בלייזרים בקיץ, מעילי-גשם מגברדין בחורף, כובעי לבד מהודקים בסרט גומי מתחת לסנטר. שרלוט, טורדת מנוחה במבטה הצונן המפוכח, עיניה האפורות בצבע של גשם או מי-ביצה, רגליה וידיה ארוכות וכחושות. חיש הייתה מתגייסת לעבודה, משליטה סדר בכאוס של המסמכים לתיוק שנערמו גבוה, סמויה מן העין מאחורי דלפק-הקבלה, היכן שאמא שלה שררה ביד רמה. לולו, בה-בשעה, הייתה שרועה על בטנה על השטיח בחדר-ההמתנה, שקועה במילוי קווי המתאר בחוברת-הצביעה שלה, ומחזירה כל עיפרון צבעוני, עם תום השימוש בו, אל מקומו במקשתת-הצבעים בקלמר הפלסטיק. אחת לזמן הייתה קמה ממקומה לחדד עיפרון אל תוך סל-הניירות.
רוגע שרר במרפאה בין החולים הממתינים בערבי החורף, נשיפות תנור הגז, העיפרון של לולו הממלמל בהתמדה על הנייר, מָרלין הקוראת מפעם לפעם מתוך הרשימה בשמו של אחד החולים. כמובן, הילדות נדבקו דרך קבע באיזה חיידק; ואמן התקוממה שלולו עושה את זה בכוונה כדי לא ללכת לבית הספר. שרלוט אהבה את בית ספר, או לכל הפחות אהבה להית התלמידה המצטיינת. לולו שנאה אותו, השתעממה עד מוות, לא הייתה טובה בלימודים ולא בספורט. לעומת זאת הייתה חביבה על יתר הבנות; הן אהבו להחזיק לה את הידיים ולגעת בשערה כאילו היא חיית מחמד. היא אהבה לשחק אתן "גומי" בגינת הוורדים ליד "הבניין הראשי", רצועות גומי כרוכות סביב קרסוליהן, או שהייתה מקפלת "מגדת עתידות" מנייר: אהבת-אמת, או מזל טוב בפעם הבאה.
המרפאה של דר' צֶ'רי, "בֶּמסְטד הית' ", הייתה רחוקה מאוד מדירתן החדשה מעל משרד של עורכי דין בשכונת פָּרלי, והן נאלצו לנסוע בשני אוטובוסים; לא פעם הקפיץ אותן הדוקטור
הביתה, גם אם בכך סטה מדרכו. ולפעמים היה בא לכוסית משקה, בערבים אפלוליים של גשם קרחי, ושלושתן עגבו עליו, לולו הדביקה את לחיה לשרוול הטוויד המחוספס של מעילו, נתלית על כתפו ומסרבת להינתק. שרלוט נחפזת במעלה המדרגות לפני כולם להדליק את האורות ואת התנור בן שלושת הסלילים ולהגיף בווילאות את חלונות הסלון שנשקף אל הרחוב הראשי – למרבה המזל הוא שקק רק בסופי-שבוע. כל הרהיטים של צמוד-הקרקע נדחסו איכשהו אל הדירה הקטנה המצומקת, אפילו הפסנתר. סבא שלהן, בעלה של נָנה, סייר בשנים עברו במזרח הרחוק והביא עמו חזרה מזנון ושני כיסאות-ענק כמו כיסאות-מלכות, חטובים בעץ שחור, שחלשו על המרחב הקטנטן. שרלוט הביאה כוסות זכוכית מגולפות מארון-המשקאות ובקבוק ג'ינג'ר-אייל לערבב עם הוויסקי של המבוגרים. היא ולולו שתו קוקה-קולה, אולי גם הן עם טיפה של ויסקי. בקעריות עם ציפוי לכה היא הגישה זיתים ממולאים ואגוזים מומלחים.
גם אחרי יום עבודה ארוך הייתה מָרלין במלוא כוחה ב"ערבים האינטימיים" הללו, כפי שכינתה אותם בצרפתית. אף שלא ידעה בעצם צרפתית, הצליחה לקלוט את המבטא בתקופת עבודתה כדיילת והייתה חקיינית טובה. "זריזה כמו קוף קטן," הקניט אותה דר' צֶ'רי, מסוקרן וספקני, השתקע עמוק בספה הנמוכה, כאילו הוא מתחבא מסיבה כלשהי, למרות שאיש לא היה מסוגל להציץ פנימה מבעד לווילאות העבים ההם. הוא חבק את המשקה אל חזהו בברכיים פשוקות היטב, גפיו, כשל נער, ארוכות מן הנחוץ במרחב הזה, הדחוס כל כך ברהיטים, פניו קורנות שכל ופיקחות. לידו, מתנוססת על קצה הספה, רגליה משוכלות באלגנטיות בגרבי הניילון הדקיקות, עישנה מָרלין סיגריות משובחות וחקרה אותו בכל הרצינות בסוגיות של בריאות ודיאטות הרזיה; או העלתה זיכרונות על טיולים שעשתה לפני נישואיה בפריז או בוונציה, מפזמת שורות-שיר ומנופפת בסיגריה שלה להטעים את הקצב. הילדות הכירו את השירים והצטרפו. אמא שלהן הייתה מְרפה את העניבה של הדוקטור מעל צווארו וחולצֶת את נעליו ומכריזה שהוא עובד קשה מדי. "חבל שאתה לו נותן לי לטפל לך בחולצות האלה." הדוקטור – כנוע ונוח לבריות, מתמסר אל חומו של הקמין החשמלי – אמר שלדעתו הן משוגעות על כל הראש. אין לו מושג מה הוא עושה פה בעולם המשוגע שלהן, הוסיף בזחיחות-הדעת, לעלע קלות, אם מעייפות או מהמשקה – בשובו הביתה יהיה עליו להפגין התנהגות חסרת דופי. לסימן מצד אִמן, ירדו שרלוט ולולו אל הרחוב הראשי עם שטר של פאונד והביאו דגים וצ'יפס לכולם.
מאוחר יותר, למראה הדוקטור המציץ במובלט בשעונו, הייתה שרלוט מכריזה שהגיע הזמן לשכב לישון ומצעידה את לולו לחדר האמבטיה לעשות פיפי ולצחצח שיניים. אם לא השגיחה עליה בשבע עיניים, הייתה לולו מסוגלת לחזור במרוצה אל הסלון, להציג עצמה לראווה בפיז'מת הבייבי-דול הוורודה, להרביץ על הפסנתר הלא-מכוון חתיכה מהשיר "צ'ופסטיקס", ובתוך כך לעשות פרצופים אל התקרה, לטלטל את תלתליה ואת ישבנה ולהביא את הדוקטור לידי צחוק, עד הרגע ששרלוט גררה אותה משם. הבנות ישנו במיטת-קומותיים: לולו הייתה דוחפת מעלה בחוזקה בכפות-רגליה את תחתית המזרן של שרלוט, עד ששרלוט הציצה מטה בכעס מעל מעקה-הבטיחות ופקדה עליה להפסיק.
בלילות שדר' צֶ'רי היה שם, השאירו הבנות את דלת חדר-השינה פתוחה לרווחה; לא רצו להיות מנותקות לגמרי מהכיופים המתרחשים בסלון. לפעמים עזר הדוקטור למָרלין להכין קפה; לפעמים צפו בטלוויזיה, או שמָרלין שמה תקליט וניסתה לשכנע אותו לרקוד. לעתים ניעורו הבנות ושמעו באקראי קטעי דיבור שלא דמו כלל לשיחה, אלא משהו חמים ומתוק וחרישי, מבעבע ותוסס, קול גבר משדל, רועם לצד קולה של אמן, עולה-יורד, הודף, מצודד, שני הקולות נעטפים-נכרכים זה בזה בלי מעצורים. והן ידעו מתי הלך הדוקטור לדרכו, כי לסגירת דלת-החזית בתחתית המדרגות, ליד הכניסה אל משרדם של עורכי-הדין, היה צליל של אנפוף, שקט אך מהדהד, שהגיע לאוזני הבנות כמו אות-סיום, ואפילו אל תוך המדורים העמוקים של חלומותיהן.
כששרלוט הייתה בכיתה י"ב, לומדת לקראת בחינות הבגרות, התחילה מָרלין ללמוד נהיגה. להפתעת כולם היא הייתה נהגת מלידה, עברה בהצלחה כבר במבחן הראשון ודבקה לאהבה ב"הונדה סיוויק" האדומה שדוד ריצ'רד בחר עבורה ועזר לה לממן. בנותיה הסתכלו בהשתאות איך היא דוהרת ברצועת כביש ריקה בדרכה הביתה מ"בֶּמסטד הית' ", בודקת במיומנות במראָה האחורית, או מבצעת נסיעה-לאחור בתנועות זריזות אל מרווח חניה שבו תוכל להתמקם בנוחות, חגה על מושבה כדי שתוכל להציץ מעבר לכתף. הילארי ודֵיירדְרֶה נהגו שתיהן, אבל נָנה לא למדה לנהוג מעודה, וריצ'רד סיפר, בתור בדיחה נהדרת, שהילארי פחדה עד מוות לנהוג, והייתה נוסעת הלאה קילומטרים כדי להימנע מהסיבוב ימינה מול התנועה הנגדית. עכשיו יכלו מָרלין והבנות לנסוע לחופשה לפי רצונן, במקום להסתמך על ריצ'רד שיסיע אותן לבקתה שלו בצפון ויילס, שלא היו בה לא טלפון ולא טלוויזיה, שבדרך כלל ירד שם גשם, והן בילו את השבוע משחקות "מונופול" ו"הרמז" עד שחזר לאסוף אותן בחזרה הביתה. הילארי עודדה אותן בלהט: כמה טוב לברוח מהכול! אבל גם אחרי שמָרלין עברה בהצלחה את מבחן הנהיגה, עדיין שמעו הילדות בדירה לפעמים קול של גבר מהדהד בלילה. איך יכול להיות שזהו דר' צֶ'רי, כשמָרלין הגיעה מן המרפאה הביתה בכוחות עצמה? אך הוא נשמע כמו של דר' צֶ'רי. קרה שהוא נשמע כמו של דוד ריצ'רד.
"מוזר שהם עוד באים", אמרה לולו, "אחרי שהיא כבר למדה לנהוג."
שרלוט הנחתה אותה בקפדה, "את לא יודעת בשביל מה הם באים?"
לולו בהתה בפניה של אחותה, שאבה מהן תובנה, הִפנימה את הידע וקשרה אותו עם הדיאגרמה של צמח נובל שרופאה סרטטה על הלוח בכיתתה, בקורס מיוחד שהתקיים בבית הספר פעם בשנה על חשבון השיעורים הרגילים. אהבה היא השורש, הסבירה הרופאה וכתבה כותרת מעל הדיאגרמה בכתיבה תמה. ידידות היא הגבעול והעלים, ותשוקה גופנית היא הפרח והיא האחרונה בתור. לולו כבר שמעה לא מעט על סקס ברכילות שהסתובבה במסדרונות בית הספר. אבל עד אותו רגע לא קישרה אותו עם פרח התשוקה הגופנית, על אחת כמה וכמה עם אמא שלה.
ואז, כששרלוט הייתה בסוף לימודי התיכון, התחוללה איזו מהומה במרפאה ומָרלין איבדה את מקום עבודתה. למראית עין, הייתה הסיבה לכך התמזגות מרפאתו של דר' צֶ'רי עם שתיים נוספות, שיעמידו יחד את "מרכז הבריאות של בֶּמסטֶד הית' " שלא יזדקק לפקידות-קבלה רבות. אבל היה ברור, אפילו לבנות, כי זה איננו כל הסיפור. סבתא שלהן באה לביקור, התלוננה באוזני מָרלין והאשימה אותה כי ירדה מן הפסים. האם משפחתו של בעלה המנוח אינה נחשבת כלל בעיניה? האם אינה חייבת משהו להילארי ודֵיירדְרֶה על כך שמצאו בשבילה את המשרה ההיא?
"אני יכולה למצוא לי עבודה בעצמי, תודה רבה, "אמרה מָרלין בתוקף ועם יותר משמץ גאווה עצמית.
"עוד נראה."
ואז יצא הסוד שמָרלין כבר מצאה לה משהו החל מן השבוע הבא בקופה של מרכול קטן ברחוב הראשי; זה, כמדומה, עוד הרגיז שבעתיים את סבתא שלהן. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרה אותן בדירה. אחת לחודש היו מוזמנות אל ביתה ללאנץ' של יום א', ושרלוט המשיכה ללכת לשיעורי פסנתר כמקבלת עליה את הדין, למרות שנָנה טענה שאין טעם בכך. כעת התבוננה הגברת הזקנה על סביבותיה, כאילו היא עורכת רשימת-מלאי של כל הרהיטים שהיו שייכים לה ובצדק. היא ישבה זקופה באחד מכיסאות-המלכות המגולפים של בעלה המנוח, עדיין עטופה במעילה וארנקה בחיקה; דחתה את ההצעה לתה ושרי. בכל זאת הכינה שרלוט תה בקנקן, אותו קנקן בגוני שמנת וירוק, שכעת נראה מיושן, מזגה ממנו לשלושתן והעבירה ביניהן את הביסקוויטים. סביר שצלחות הביסקוויטים היו גם הן של נָנה.
"אני חוששת לנכדות שלי," אמרה נָנה, "כשאני רואה איך את חיה."
"אין שום רע בקצת בידור," אמרה מָרלין בקשי-עורף.
נָנה קפאה על מקומה, נעלבת עד מעמקיה. "ככה את וקוראת לזה? בידור?"
"את לא צריכה לדאוג לנו," הרגיעה אותה שרלוט.
לולו למדה זה עתה סריגה צרפתית [סריגה דרך סליל]. כעת ישבה לצד אמהּ על הספה ולא נתנה את דעתה במיוחד לשיחה, שקועה כולה בכריכת הצמר, בעזרת מסרגה דקה של קרושֶה, סביב ארבעה מסמרים תקועים בסליל חוטים: זאת הייתה "הצעקה האחרונה" בבית הספר. מדי פעם עצרה כדי להציץ בעין אחת, השנייה עצומה בחוזקה, אל תוך החור שבסליל, ואל פנים הנחש הארוך המפוספס שהגיח מן הקצה השני. "וכבר הגיע הזמן שתשוחחי עם מישהו מקצועי על ההיא," התפרצה נָנה, שסבלנותה אפסה. "ברור שמשהו חסר. היא צריכה עזרה."
מָרלין בחנה את לולו בפתיעה. "היא בסדר גמור."
"ברגע שפגשתי אותך ידעתי שאת צרה-צרורה, מרעילה את האווירה במשפחה. אני רק שמחה שפיליפ המסכן כבר לא אתנו לראות מה קורה."
"אם אבא היה כאן," מיחתה שרלוט בשום-שכל, "אז אמא לא הייתה צריכה לעבוד מההתחלה."
עם זאת, לשמע המילים "מרעילה את האווירה", זכרה בנקיפות מצפון את האחות פרת-הבשן בחליפה בגון-פטרייה ואת הדודן עם העגיל. נָנה הסיטה את מבטה הבודק מלולו אל אחותה הגדולה, שהתנוססה במצוּדד על שרפרף-הפסנתר. שרלוט לא דמתה כלל לאמהּ. גם לא הייתה יחידה שלמה מוצקה כמו פיליפ. היא הייתה זוויתית, עם שדיים קטנים נכלמים, שדחקו בחולצת הפּולו שלה. מכנסיים בגון לבנדר היו תלויים על עצמותיו הבולטות של אגן-ירכיה, שערה היה רפוי ודהֶה, ועל לסת אחת התנוססה לה פריחה. אין פלא שאין לה חבר, הרהרה נָנה, שנכדותיה האחרות, הדודניות של שרלוט ולולו, היו מוכשרות ואהודות בחברה. הבעתה המיוסרת של שרלוט לא הייתה מושכת-לב, גם לא האופן הפעלתני שבו התייצבה לשירות הכלל כמו מבוגרת קטנה. למעשה, עיניה הטרגיות, כבדות-העפעפיים, דמו לשל נָנה: הילארי ודֵיירדְרֶה כבר ציינו זאת בשעתן. את המבט של סבתא שלה, שהיה כחול-חלבי כמו כלי הדֶלפְט שברשותה, היא חוותה כמשב של צינה, חולף לו על גופה, לא-אישי כמו אלומת מגדלור.
"ובנוגע אליך, שרלוט…"
אבל שרלוט לא הייתה מסוגלת לשאת משפט נוסף הנהגֶה לעברה. בתנועת סחרור פתאומית על שרפרף-הפסנתר הפנתה את גבה אל הנוכחים ופרצה בנגינת Für Elise, נגינה גרועה ורועשת, לוחצת-מרפָּה על דוושת-ההשהיה כעל מפוח. מניסיונה בשיעורי הפסנתר, יכלה בלי קושי לצייר לעצמה את הבעתה ידועת-הסבל של סבתהּ.
מָרלין נהנתה מן העבודה במרכול, שהריח מבצלים וממים מעופשים שדלפו ממקרר המזונות המוקפאים. מנורות הפלורסנט ריצדו לעתים וגרמו לה כאב-ראש, אבל השכר לא היה נמוך ממה שהרוויחה במרפאה. היא אהבה את החברותא עם יתר העובדות, ומן הרגע הראשון גנזה את סגנון הדיבור של דיילת-אוויר. הייתה יותר התרגשות בחנות מאשר במרפאה: צעקות במעברים, חולשות-גוף פתאומיות, גנבה מהמדפים, ואפילו מסומם אחד או שניים מהשכונה. ופעם שוד מזוין, גם אם לא רציני, כשגבר מבועת, שהזכיר חסילון בצורתו, איים עליהם בסכין-לחם ולקח ארבעים חפיסות-סיגריות.
שרלוט צריכה לצאת ללמוד באוניברסיטה – על כך הסכימו כל מוריה. היא כבר מילאה טופסי הרשמה וניגשה לראיונות ביוֹרק בדָרָם ובווֹריק; זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעה ברכבת לבד. היא התקבלה ביוֹרק ובווֹריק ללימודי סוציולוגיה ופסיכולוגיה, אבל החליטה לחפש לה במקום זאת עבודה בקרבת הבית. דוד ריצ'רד בא במיוחד לדירה לדבר על לבה ודיווח להילארי בשובו כי אחייניתו היא בחורה משונה, קצת כמו דג קר, נחושה בדעותיה. "ואתה תמיד כל כך התעניינת בחינוך שלהן!" אמרה הילארי בעת שהברישה את שערה המאפיר ליד שולחן הטואלטה, צדה, במבע אטום, את מבטו של בעלה בראי, תוקעת אותו שוב בהתחבטות המיוסרת: היא יודעת או לא על הקטע שהיה לו עם מָרלין?
"איך אני יכולה לעזוב?" אמרה שרלוט ללולו. "מה את חושבת יקרה אם אני לא פה להשגיח על כל דבר ודבר?"
"אנ' לא יודעת,"אמרה לולו במסכנות. "מה יקרה?"
"גם לטפל בעצמה היא לא מסוגלת, כידוע לך. כמו במרפאה, כשהיא לא הצליחה לתפוס את השיטה של התיוק. אם לא הייתי עוזרת לה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד בעבודה גם עד היום שהיא כן החזיקה."
"אבל היא מסתדרת יופי בחנות," אמרה לולו. "ליד הקופה, ספירת מלאי."
"באמת, אלוהים," אמרה שרלוט בבוז. "מי לא יכול?"
ומיד אחר-כך מצאה לה שרלוט עבודה בתכנון משאבים ב"מועצת המים של מערב סארי". בינתיים, אחד הנערים שעבדו במרכול בסופ"ש במשרה חלקית התאהב בלולו, ושרלוט דיברה בגנותו. דֶמיֶן היה ילד יפה, עם שער כהה בתסרוקת קופצנית ועיניים מרוּוָחות חומות עם נקודות זהב – אבל מָשמים עד זרוּת. בבואו אל הדירה ישב שעון קדימה, ידיו שלובות, עיניו נעוצות בריכוז בנעלי-הפלטפורמה שלו השחורות המצוחצחות. היה מתיש לשמור על שטף של שיחה אל מול חומת שתיקתו. אך אין זאת אומרת שלא היו לו דרכים אחרות לבטא את תשוקתו: כשלולו לקחה אותו אל חדרה להאזין יחד לתקליט של להקת הפופ "מועדון התרבות", התעקשה מָרלין שישאירו את הדלת פתוחה. דאגתה, עם זאת, הייתה מיותרת. לולו הייתה זהירה מצד עצמה והבינה, בלהט כמעט מיסטי, איזה אזורים בגופה הקטן המוצק מותרים בנגיעה ואיזה לא. כמתבגרת, השילה מעליה קצת מן הפראות של תקופת ילדותה, כמו חיה מבויתת שאיבדה מן הברק העז והרטט העצבני.
כבר חודשים ארוכים לא ראו את דר' צֶ'רי. ואז ערב אחד, כשרוֹשמה של ארוחת המקרוני בגבינה עומד עדיין בכל חריפותו בדירה ושלושתן צופות בפרק האחרון בסדרה "ניקולס ניקֶלבי", הוא התפרץ פעם נוספת אל חייהן. שרלוט ירדה למטה לפתוח את הדלת עם הישמע הפעמון; מעוצבנת אך גאה היא הכניסה אותו אל הסלון כשהשתיים האחרות עודן צנופות תחת שמיכת הטלוויזיה. "תראו מי בא!"
הדוקטור נראה פרוע ומרוגש, קצת מעורער, זגוגיות משקפיו העלו דוק מן הלילה הקר בחוץ. בשמץ אי-רצון – הרי הייתה כל-כך שקועה בסיפור! – סגרה מָרלין את הטלוויזיה. גראהם צֶ'רי, מסתבר, עזב את אשתו ושלושת ילדיו והוא שוהה עתה בלינה-עם-ארוחת בוקר בפָּרלי, מעבר לפינה. בו-במקום עלה בדעתה של שרלוט שהגיע הפתרון לכל בעיותיהן. לא בפעם הראשונה דמיינה לה אותו נשוי למָרלין וקובע גבולות לדֶמיֶן; במעומעם, ברקע התמונה המאושרת הזאת, היא עצמה אולי תוכל סוף-סוף ללכת לאוניברסיטה ולעשות חיל בלימודים. הן חיממו בשביל הדוקטור מה שנשאר מן המקרוני בגבינה ומזגו לו ויסקי לא מהול. מָרלין שרתה את חולצתו וגרביו בכיור האמבטיה ותלתה אותן לייבוש מעל האמבט. לבוש בחלוקהּ הפרחוני, הוא התחפר לבטח בין כריות הספה. "כמה התגעגעתי אל כולכם!" אמר, וקולו רעד. "היה נורא ואיום בבית. אם רק ידעתם כמה פעמים חשבתי על המקום הקטן הזה, החמים."
"גם אנחנו התגעגענו אליך," אמרה שרלוט בקול רך. "התגעגענו לשיחות שלנו."
היא חשה נקיפת מצפון שמא, כשהיא עצמה רחוקה באוניברסיטה, יסבול הדוקטור רעב לחברת-רעים נבונה, כשאין אלא אמא שלה ואחותה לשוחח עמן. יש לשמור בכל מחיר, הרהרה, שלא תיפול רוחו – אך לפי שעה, הקושי הזה היה עדיין לוט בערפל. השבועות הבאים היו קדחתניים מרוב תכנונים ואפשרויות. בהזדמנות אחת משמחת לקח הדוקטור את שלושתן ללונדון למופע. אחר כך הלכו לאכול המבורגר ומשם המשיכו ושוטטו בין ההמונים לאורך הגדה הדרומית, חלפו על פני הבניין המואר של "מועצת לונדון רבתי", בבואתו מנצנצת במימיו השחורים של הנהר, שצורות אפלות של סירות נעו בו במסתוריות הנה ושוב. מָרלין הייתה חמודה אותו ערב, אחרי כמה ברנדי עם סיידר אגסים – חמודה בעגילי הפנינה ובפרוות הטלה הפרסי. היא נתלתה על זרועו האחת של הדוקטור, ושרלוט – על השנייה, בעוד לולו נסחבת לצדם, בולעת הכול בעיניה: כמו משפחה אמיתית, הרהרה שרלוט. כשחזרו לבסוף לדירה בפָּרלי והבנות פרשו לישון – באמת שאי-אפשר בגילן להמשיך עוד הרבה זמן עם מיטת-הקומותיים המגוחכת הזאת – אכן העלה הדוקטור את רעיון הנישואים.
אך למרבה הפליאה, על סף העתיד, נתקפה מָרלין פקפוקים.
"אוי, בחיי שאני לא יודעת," אמרה באנחה למחרת בערב, בהיעדרו של הדוקטור – אולי הצטברח בגלל שמָרלין לא קפצה מיד על ההזדמנות, ואולי הריע אותו רגע לבתו שהשתתפה בתחרות שחייה. "הוא אומר שהוא רוצה שאני יוותר על העבודה שלי."
"הוא רופא, אמא," הזדעקה שרלוט כאינה מאמינה. "אישה של רופא לא יכולה לעבוד במרכול."
"אבל לי לא אכפת. אני אשמח לשלם את החלק שלי בהוצאות."
"את לא תצטרכי לשלם על כלום ברגע שתהיי נשואה לו."
הדוקטור נפגע מהיסוסיה של מָרלין, גנז את חביבותו וחדל לבקר בביתן. שרלוט, בהבעת דבקות וחשיבות, התחילה לצאת בערבים לבקר אותו בדירת-החדר שלו הגלמודה, לשאת ולתת עמו על הצעד הבא. הם היו כמו צמד קושרי-קשר. קרה שחזרה הביתה רק אחרי חצות.
בוקר א' אפור אחד בפברואר הסכימו הדוקטור ומָרלין על טיול משפחתי ב"פארק הספורט" – מה שנראה יותר כמו הפסקת-אש מאשר מלחמה. "אני כן מהרהרת בזה, מבטיחה לָך," אמרה מָרלין עוד קודם לשרלוט. "מה החיפזון? אני לא רוצה לקפוץ לתוך משהו שאחר-כך אני אתחרט עליו."
שפופים ושפלי-רוח התהלכו ברוח העזה, תחת שמים לבנים ויריקות של גשם, מחותלים בצעיפים, ידיהם הכסויות תקועות עמוק בכיסים. דֶמיֶן ולולו נגררו מאחור, מבעבעים חמדת-בשרים, ניגפים זה בגופו המעוטף של זה. דֶמיֶן לחשש באוזנה של לולו, אצבעותיו הארוכות הדקות חוקרות אל מעבר לכובע הצמר שלה ותלתליה הקופצים. מָרלין פעלה כמיטב יכולתה לשמר שטף של שיחת-להג בלתי-חשובה על חברותיה לעבודה בחנות: אחת סבלה מבעיות עיכול, שנייה מסיאטיקה; היא שואלת את עצמה, אמרה, אם לדוקטור יש איזה עצות בעניין? והוא אמר, "לאו דווקא. הן צריכות לפנות לרופא שלהן," אמר והקרין מבע של חוסר-מוצא מתון. השביל נמשך על פני שורה של אורנים ששתלה העירייה, נוטפי שרף, שקליפתם האדומה השתלשלה ברצועות; מקלוני סוכריות, עטיפות של ממתקים, צואת כלבים וניירות-טישו מלוכלכים היו תקועים בשורשיו של עץ; האור היה אור-רפאים מובס.
הדוקטור עצר לפתע. "אלוהים, איזה זוועה," אמר, בלי שכיוון את מבט אל אף אחד מהם. ואז חג על עקבו וצעד בלי מילה נוספת בחזרה אל מגרש החניה, מכונס, ראשו כפוף אל הרוח, רגליו הארוכות נעות כמו להבי מספריים. למזלם הגיעו למקום בשתי מכוניות.
"טוב, זה לא היה לעניין," אמרה מָרלין, עיניה מתחקות אחריו. "אם יש משהו שאני לא מסוגלת לסלוח עליו זה גסות."
"הוא לא היה אמור לאכול אתנו?" תהתה לולו.
שרלוט בהתה באדמה בשום-דבר מסוים, שמורותיה הכבדות סוגרות לגמרי על דריכותה הרגילה. בצד השביל נמשכה גדה תלולה, מכוסה עשב גבוה, שהגשם והרוח הִדהו, הכתימו ושיטחו; היא סטתה בפתאומיות, כאילו הדף אותה מישהו, ירדה בגדה בהטיית-הגוף, בעשב עד ברכיה, כושלת וכמעט מועדת, כמבוססת במים. בתחתית הגדה עמדה מלכת בגבה אליהם.
"מה נכנס לה לראש?" שאלה לולו בתימהון.
לכאורה הוסרה מפניה איזו רעלה דקיקה מתעתעת, ראתה עכשיו מָרלין את בתה הבכורה כאילו לראשונה. אנשים תמיד דאגו בנוגע ללולו, אבל לולו הייתה בסדר גמור. לא היא שעמדה שם, כה בודדה ורזה ונואשת, מלוכלכת ורטובה כמו ציפור-נוד שתעתה מנתיבה. "אתם תלכו חזרה," אמרה והושיטה ללולו את מפתחות המכונית. "חכו לנו במכונית. אני אדבר אתה."
"באמת! מה קפץ על כולם?"
"פשוט תעזבו אותי," אמרה שרלוט בקול רם בלי שהסתובבה. "תלכו ותעזבו אותי כאן. אני רוצה למות."
לולו ודֶמיֶן החליפו מבטים חטופים של פתיעה מבודחת, אבל פנו משם בצייתנות, חוזרים על עקבותיהם, מתגודדים יחד במורת-רוח; מלכתחילה לא רצו לצאת לטיול. מָרלין פילסה לה דרך במורד הגדה אל בתה, כרכה את זרועותיה מאחור סביב שרלוט הקפואה והנרתעת. באפה עלה ריח הבושם ששרלוט התיזה על צווארה. "שתדעי לך, שָר," אמרה בהיסוס ובשקט, שאף אחד לא ישמע חוץ משתיהן, "שממש לא אכפת לי אם את בהיריון. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו. יהיה לנו כיף עם תינוק בדירה. עוד יש לי את הסל-קל הישן שלך תקוע איפשהו."
בנימת-בוז מהוסה מייאוש, אמרה לה שרלוט שתפסיק להיות מגוחכת. היא לא בהיריון. היא לא מטומטמת עד כדי כך. ועם זאת הרשתה לאמא שלה ללטף את כתפיה השפופות מבעד למעיל-החורף העבה. "אל תדאגי, יקירה," אמרה מָרלין, משמיעה קולות הרגעה קטנים. "את תתגברי, אני מבטיחה, מה שזה לא יהיה. את צעירה, כל החיים שלך עוד לפניך."
"אבל אני לא רוצה את החיים שלי. אני שונאת את החיים שלי."
מָרלין נזכרה בערבים ההם, כששרלוט הלכה לתחבל עם הדוקטור בדירת-החדר שלו, והייתה חוזרת הביתה, נכנסת אל הדירה כל כך מאוחר, בפנים כל כך אשמות, מרוגזות ושמחות. בכל פעם חיכתה לבתהּ עד מאוחר בחלוק ובנעלי בית לפני הקמין החשמלי, מנמנמת על עמודי המקומון. "נו? מה הוא אמר?" ושרלוט הייתה מפטירה לעברה בכעס, מקדירה פנים, מתירה את צעיפה הארוך מן הצוואר. מָרלין הריחה את אוויר-הלילה הקר שהביאה עמה. "אנ' לא יכולה לספר הכול עכשיו. מאוחר מדי. נדבר בבוקר."
ובינתיים, בעוד האם ובתה מתעמתות בפארק עם עובדות מסוימות, עשה הדוקטור את דרכו הביתה: אל ביתו בְּדין, עם אשתו וילדיו. כמעט לא היה אכפת לו איזו קבלת-פנים ממתינה לו שם; הוא הרגיש חזק דיו להתמודד עם כל דבר. זה עתה ניעור מחלום קודח. הייתכן שכל שנות לימודיו והעמל הרב שהשקיע בבית הספר לרפואה סופם להסתכם באותה דירת-חדר נוראה, או בדירה צפופה בפָּרלי! הודף מעליו מקבץ תמונות מטריד – אברי-גופה המצומררים, הירקרקים של שרלוט, אבודים כמו גופה של טבוע, על סדיני הניילון הוורודים שהשמיעו פצפוץ של חשמל סטטי – התנועע כעת הדוקטור על מושבו והציץ באי-מנוח במראה האחורית. גם הייתה איזו היתקלות בלתי-נסבלת עם בעלת-הבית שהתלוננה על "אורחים ליליים". במהלך הקריירה שלו שגה דר' צֶ'רי פעם-פעמיים באבחוניו: למשל, החמיץ גידול בעמוד השדרה אצל חולה שסבל מכאבי גב. או שילח לשלום ילד שהסתבר שסבל מדלקת-קרום-המוח. הילד לא מת, גם לא החלים לגמרי. כולם עושים טעויות, התנחם הדוקטור והפעיל את המגבים. רק צריך להיות מספיק חזק כדי ללמוד לחיות אתן. הגשם ממש צלף עכשיו. קיתונות נשפכו ארצה.
גם הקוראים, כמו הרופא שוגים ב"אבחנה" לעיתים. אנחנו מתוודעים לפרשה בין שרלוט לרופא רק בסיום הסיפור ורק אז מבינים ששרלוט ויתרה על לימודיה בשל הפרשה עם הרופא ולא מתוך דאגה לאימה. היחסים בין הדמויות – בין הבנות לאביהן, בין ההורים לבין עצמה נמסרים בקיצור ומשאירים מקום להשערות של הקוראים וגם על הסיום קשה לעמוד עד שהוא מתרחש כאשר הרופא חוזר לאשתו. לא ברור גם מדוע מרילין שחיבבה וקרבה אותו אליה מסרבת להצעת הנישואין שהוא מציע. כמו בחיים, אמביוולנציה היא פעמים רבות שם המשחק ויחסים ששאינם מתפתחים ונשארים שטחיים יכולים להיות משמעותיים.
סיפור נחמד.