שנה אחת הוחלט במשפחתנו לציין את "יום האם" בחגיגה מיוחדת כאות הערכה לאמא על כל הקורבנות שהקריבה למעננו במשך השנים. נעשֶה לה הפתעה – נשכור מכונית וניקח את אמא אחרי ארוחת הבוקר לטיול נפלא מחוץ לעיר. רק לעתים רחוקות יכלה אמא להרשות לעצמה פינוק כזה כי הייתה עסוקה בעבודות הבית כמעט כל הזמן.
אך ממש באותו בוקר שינינו קצת את התכנית, כי עלה בדעתו של אבא שיהיה מוצלח עוד יותר אם ניקח את אמא לדיִג. כיוון שכבר שכרנו מכונית ושילמנו עליה, מוטב להשתמש בה כדי לנסוע אל הגבעות, למקומם של הנחלים. אם נוסעים סתם, אמר אבא, יש הרגשה של חוסר תכלית, אך אם נוסעים לדוג יש מטרה מוגדרת שרק מגדילה את ההנאה.
ובאמת הרגשנו כולנו שיהיה נחמד יותר לאמא אם תהיה לה מטרה מוגדרת. וממילא, בדיוק יום קודם קנה לו אבא חכה חדשה שאמא תוכל להשתמש בה אם תרצה; רק שאמא אמרה שהייתה מעדיפה בהרבה לצְפות באבא מאשר לנסות לדוג בעצמה.
לכן ביקשנו ממנה שתכין לנו ארוחת כריכים קלה אם נהיה רעבים במקרה, גם אם כולנו אמורים כמובן לשוב הביתה לארוחת ערב גדולה חגיגית.
אבל כשהגיעה המכונית אל פתח הבית הסתבר שאין בה די מקום, כי לא הבאנו בחשבון את ציוד הדיג של אבא ואת הכריכים, והיה ברור כשמש שלא נוכל להיכנס פנימה כולנו.
אבא אמר שלא נתחשב בו, כי לא אכפת לו להישאר בבית ולהעביר את הזמן בעבודה בגינה. הוא אמר שלא ניתן לעובדה שכבר שלוש שנים לא הייתה לו חופשה אמיתית לעמוד לנו למכשול. הוא רוצה שפשוט נצא לדרך ולא נתחשב בו, אמר.
אך כולנו הרגשנו כמובן שלא בא בחשבון שאבא יישאר בבית. שתי הבנות, אנה ומרי, היו מוכנות להישאר ולדאוג לארוחת הערב, למרות שחבל, ביום כזה יפה, שלא יֵצא להן להשתמש בכובעים החדשים. אך שתיהן אמרו שאמא רק צריכה להגיד מילה והן יישארו בשמחה בבית ויעשו מה שצריך. וִיל ואני היינו פורשים מהטיול, אך ממילא לא היינו מביאים שום תועלת בהכנות בבית.
כך שבסוף הוחלט שאמא תישאר בבית ופשוט תעשה לה יום מנוחה נחמד ותדאג לארוחת הערב. גם יצא שמזג האוויר נעשה קצת סגרירי, ואבא אמר שהוא לא היה סולח לעצמו אם היה גורר את אמא בטבע וגורם לה שתחטוף צינון חמור. הוא אמר כי מחובתנו לאפשר לאמא להשיג את כל השקט והמנוחה שבאפשרותה אחרי כל מה שעשתה בשבילנו, ושצעירים מבינים רק לעתים רחוקות כמה חשוב השקט לאנשים מזדקנים. הוא עצמו עדיין מסוגל לסבול רעש, אך היה שמח להגן על אמא מפניו.
בקיצור, היה לנו יום ממש נפלא בגבעות, ואבא תפס שלל כזה של דגים שהיה בטוח שאמא לא הייתה מצליחה לדוג גם אם רצתה. גם ויל ואני דגנו, ושתי הבנות פגשו בדרך כמה ידידים צעירים, ויצא שכולנו בילינו נהדר.
כשחזרנו, התיישבנו אל השולחן לארוחת ערב של צלי תרנגול הודו. אמא נאלצה לקום כמה וכמה פעמים להביא דברים, עד שאבא אמר לה בסוף שפשוט תשב בשקט, שהוא רוצה שהיא תנוח, והוא קם והוציא בעצמו את האגוזים מהמזנון.
ארוחת הערב הייתה הצלחה גדולה, וכשנגמרה רצינו כולנו לעזור בפינוי השולחן ובשטיפת הכלים, אך אמא אמרה שהיא תְפנה ותשטוף בעצמה, ואנחנו ויתרנו לטובתה.
כשהכול נגמר כבר הייתה השעה מאוחרת, וכשנישקנו את אמא לפני ששכבנו לישון היא אמרה שזה היה היום הכי נהדר בחייה. מצחיק שהיו לה דמעות בעיניים.
היי מה המצב?
האם אין לשמוח על כך שנשים התקדמו מאז?
המסקנה ברורה: אם אדם לוקח על עצמו את תפקיד הקורבן, איש לא יציל אותו. רק הוא עצמו יוכל להיחלץ מההתמכרות.