אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם סגל ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.
ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.
עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי-המשקל ונפל המימה. וטבע.
בעצם לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו. אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.
כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.
גם הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…
חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבה על אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מכאן ואילך, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".
אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.
ממה שכבר ניתן להבין, זהו סיפור ללא סוף. די אם אגיד כי האדם שמדובר בו עובד עכשיו בבית ספר לתעופה ומלמד אנשים לטוס. אומרים שהוא אחד מטובי הטייסים שהילכו אי-פעם על פני האדמה.
לפי כל האגדות וספרי המעשיות, סוד ההצלחה הוא התמדה. אם תשאלו אותי, אין ממש בטענה הזאת. אם בכלל, ההפך הוא הנכון.
קיימת מימרה עתיקה וזו לשונה: "אם לא הצלחתם בפעם הראשונה, נסו שוב ושוב". אלה הן שטויות. היה צריך להיות: "אם לא הצלחתם בפעם הראשונה, מִשכו ידיכם מהעניין מיד". אם אינכם מצליחים בפעם הראשונה, הצלחה גדולה או קטנה, לא תצליחו לעולם. נסו דבר אחר כל עוד השהות בידכם.
אדגים זאת בסיפור.
זכורני כי לפני שנים רבות, בבית ספר כפרי קטן שבו למדתי, היה לנו מנהל שנהג לרשום השכם והערב על הלוח, בכתיבה תמה, את המימרה שציטטתי כאן: "אם לא הצלחתם בפעם הראשונה, נסו שוב ושוב".
לָבוש היה בגדים פשוטים ועל פניו משוכה ארשת נוקשה והחלטית. אותם ימים התכונן לבחינת כניסה בבית הספר לרפואה וחסך כסף ללימודים. אחת לזמן היה יוצא העירהּ וניגש לבחינה; ותמיד נכשל. בכל פעם בשובו היה כותב על הלוח: "נסו שוב ושוב".
ובכל פעם הייתה הבעתו קודרת והחלטית מאשר קודם. המוזר הוא כי עם כל חריצותו ונחישותו היה מעת לעת מתמכר לשתייה ומתגולל בפונדק שבהצטלבות הדרכים, ובית הספר היה שובת מפעולה יומיים. ואז היה חוזר, נחוש בדעתו יותר מתמיד. אפילו התלמידים יכלו להבחין כי חייו הם מאבק. כמו הקרב בין טוב ורע ביצירותיו האפּיות של מילטון.
אחרי ארבעה ניסיונות, עבר המנהל לבסוף את הבחינה בהצלחה. כעת עשה את דרכו העירהּ בחליפה של חנות כל-בו ובכיסו שמונה מאות דולר שחסך ללימודי הרפואה.
והנה לאיש זה היה אח שלא דמה לו כלל – לא-יוצלח, חסר-פרוטה, לוֹוֶה ואינו מחזיר ויושב בטל.
בבואו הפעם העירהּ, נודע לאחיו כי בכיסו שמונה מאות דולר. הוא סר אליו, הביאוֹ לידי שכרות ודיבר על לבו כי ייתן לו את הכסף להשקיעו ב"מפעל הפיס" של מדינת לואיזיאנה. באותם ימים עדיין הותר ל"מפעל הפיס" להשתמש בשירותי הדואר ויכולתָ לקנות כרטיס הגרלה בכל סכום שהוא – מדולר ומעלה. הפרס הראשון היה מאתיים אלף דולר, ומי שהגיעו למקום השני זכו כל אחד במאה אלף דולר.
מסתבר כי עלה בידי האח לשדל את המנהל להשקיע את כספו. הוא גילה לו כי מצא שיטה לרכוש כרטיסים עם מספרים ראשוניים בלבד, שאינם נחלקים לשום מספר, ושהזכייה אפוא מובטחת. זוהי ודאות מתמטית, אמר, והוא ערך חישובים עם המנהל בחדר האחורי של המסבאה, עם קופסת דומינו על השולחן להדגים לו את המהלך כולו. הוא אמר למנהל כי לעצמו ייקח רק עשרה אחוזים ממה שירוויחו כדמי עמלה על פרסום השיטה, וכל היתר ייפול בחלקו של המנהל.
כך, ברגע של בלבול-הדעת, שלף המנהל והושיט לאחיו את צרור השטרות, והייתה זאת הפעם האחרונה שראה את כספו.
כשניעור משנתו בבוקר המחרת נתקף המנהל זעם וחרטה על מעשיו אמש. לבית הספר שוב לא יכול היה לחזור ולא היה לו כסף לחיות כמקודם. לכן הוסיף לשהות במלון הקטן שבו השׁתכר, והמשיך לשתות לשכרה. מראהו, כה מרושל ופרוע, עורר פחד בצוות העובדים, והמוזגים בבר עקבו אחריו מזווית העין תוהים מה יהיו מעשיו, אף שידעו כי קיימת אפשרות אחת בלבד והמתינו כי תתרחש. והיא אכן התרחשה במהרה. אחד המוזגים עלה לחדרו של המנהל למסור לו מכתב ומצאוֹ שוכב על המיטה, פניו אפורות כשק ועיניו בוהות בתקרה. מת, מוטל כאבן. החיים הביסו אותו.
והמפליא הוא כי המכתב שהמוזג נשא למעלה אותו בוקר נשלח מהנהלת "מפעל הפיס" של מדינת לואיזיאנה. הוא כלל המחאה לפקודת בנק בניו-יורק בחתימת החשב הכללי של מדינת לואיזיאנה על סך מאתיים אלף דולר. מנהל בית הספר זכה בפרס הראשון.
סיפור-המעשה לעיל הוא לדאבוני קודר במקצת. הבאתי אותו רק בגלל מוסר-ההשכל, וכל כך השתקעתי בהרצאת הדברים שכמעט שכחתי מהו אותו מוסר-השכל. אך הרעיון הוא, כך נדמה לי, שאילו זנח המנהל זמן רב קודם לכן את לימודי הרפואה שלא התאימו לו כלל והתמסר למשל לנגינה בבאנג'ו, אולי היה מגיע למדרגת זמר במופעי מינסְטְרֶל. כן, כך הוא הלקח.
ועכשיו אמנה ברשותכם עוד מרכיבים של הצלחה.
ודאי תסכימו אתי שהתכונה הקרויה יזמה – כלומר היכולת לפעול בזריזות על יסוד שיקול עצמי – היא גורם בעל חשיבות ראשונה במעלה. כבר פעמיים-שלוש נתקלתי בדוגמאות לכך, ומרשימות ביותר.
בטורונטו, לפני שנים רבות, הכרתי בחור מבריק במיוחד בשם רובינסון. הייתה לו הכשרת-מה בענף הברזל והפלדה, ובתקופה שהכרתיו חיפש נתיבות פנימה.
פגשתיו יום אחד אץ לדרכו, בידו מזוודה.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"לאנגליה", אמר. "בליברפול יש חברה שפרסמה מודעה שדרוש לה סוכן, ואני נוסע לשם להציע את עצמי לתפקיד".
"אי-אפשר לעשות את הדבר בהתכתבות?" שאלתי.
"זה בדיוק העניין", גיחך רובינסון. "כל השאר יציגו את מועמדותם במכתב. אני אסע ישר לשם ואגיע מהר יותר מכל מכתב. אהיה נוכח במקום, ואקבל את המשרה".
והצדק היה עמו. הוא נסע לליברפול וחזר כעבור שבועיים בחליפה אנגלית ועם משכורת שמנה.
אלא שאינני יכול להמליץ על המקרה לידידַי. בעצם, אסור לפרסם אותו בלי מחשבה תחילה. יש בכך סכנה.
זכור לי שסיפרתי פעם את סיפורו של רובינסון זה לצעיר בשם טומלינסון שחיפש עבודה. לטומלינסון הייתה גולגולת גדולה בשתי מידות ופרצוף של לחמנייה. הוא הפסיד שלוש משרות בבנק ושתיים אצל סוחר בניירות ערך. אלא שהיה טוב במה שידע לעשות, ועל הנייר הוא נראה איש הגון.
סיפרתי לו על רובינסון לעודד את רוחו והסיפור עשה עליו רושם גדול.
"תכסיס לעניין, שמע לי", חזר ואמר. לא היה לו כישרון למילים, ותמיד חזר שוב ושוב על אותו הדבר.
כעבור כמה ימים פגשתי את טומלינסון ברחוב ומזוודה בידו.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"למקסיקו", ענה. "קראתי בעיתון שדרוש כַּספר קָנדי לבנק בטוּסקַפּוּלקוֹ. כבר שלחתי אליהם מכתבי המלצה ובמהרה אתייצב שם בעצמי. בנושא מסוג זה הרושם האישי הוא הכול".
שֹם אפוא טומלינסון פעמיו למקסיקו. למקסיקו-סיטי הגיע בדרך הים, ומשם בשיירת פרדות אל טוּסקַפּוּלקוֹ. מכתבי ההמלצה הגיעו בדרך היבשה והקדימו אותו ביומיים.
בהגיעו אל טוּסקַפּוּלקוֹ סר טומלינסון אל הבנק ושוחח עם סגן-המנהל על מטרת בואו. "אני מאוד מצטער", אמר לו סגן-המנהל. "לדאבוני המשרה כבר תפוסה". ואז ניגש אל חדר פנימי לדבר עם המנהל. "משרת הכספר שרצית לאייֵש בקָנדי", שאל, "האם לא אמרת לי כי יש לך מועמד?".
"כן", אמר המנהל, "צעיר מבריק מטורונטו בשם טומלינסון. הנה מכתבי ההמלצה שלו; איש משכמו ומעלה. טלגרפתי לו שיגיע לכאן מיד על חשבוננו ושנשריין עבורו את המשרה עשרה ימים".
"בחוץ מחכה איזה בחור", אמר סגן-המנהל. "רוצה להגיש את מועמדותו לתפקיד".
"בחוץ?" הזדעק המנהל. "איך הוא הגיע הנה?".
"בא הבוקר בשיירת הפרדות. אמר שהוא מתאים לעבודה ומעוניין במשרה".
"איך הוא נראה?" שאל המנהל.
סגן המנהל נד בראשו.
"מלא אבק", אמר, "עושה רושם ערמומי".
"שוב אותו סיפור", מלמל המנהל. "מוזר איך החבר'ה האלה מתגלגלים לכאן. בטח הסתבך במשהו במקום שהוא בא ממנו. מבין בעסקי בנקים, מה? לטעמי, מבין בזה קצת יותר מדי. לא, לא", הוסיף, מקיש באצבע על המסמכים שמונחים על השולחן. "עכשיו שיש לנו איש ממדרגה ראשונה כמו טומלינסון ידידנו, בוא ניצמד אליו. אין בעיה לחכות עשרה ימים, והוצאות הנסיעה הן כלום כשמקבלים בתמורה אדם כישרוני כמו טומלינסון. ואגב, כדאי שתטלפן למפקח המשטרה שיסלק את הבטלן הזה מהעיר ומיד".
מפקח המשטרה שם את טומלינסון במעצר ואחר שלח אותו למקסיקו סיטי תחת משמר. עד שהמשטרה סיימה את עסקיה אתו כבר היה טומלינסון עני מרוד, ולקח לו ארבעה חודשים לחזור לטורונטו. ואילו המשרה במקסיקו כבר נתפסה מזמן.
אני מתאר לעצמי כי אחדים מקוראי יגידו כי עד כה עסקתי בַּהצלחה מנקודת-ראות מוגבלת למדי, וכי מעניין יותר לברר איך נהיה אדם עשיר מופלג. בכל אחד מאתנו מקננת סקרנות אינסטינקטיבית לדעת איך קברניטי התעשייה, אלי ההון ומסילות הברזל עשו את ממונם.
בעניין זה ההסבר הוא פשוט בתכלית. למעשה קיימת רק דרך אחת לצבור הון עתק בעסקים או בניהול מסילות ברזל. חייב אדם להתחיל מלמטה. חייב אדם לטפס בסולם מהשלב התחתון. שלב תחתון הוא העיקר. אדם שמסוגל להתייצב עליו כשרגליו נטועות היטב, ראשו זקוף, זרועותיו שלובות בחזקה ועיניו נשואות מעלה, מובטח כי יגיע אל ראש הסולם.
ובמחשבה שנייה, למה שאדם יתאמץ להצליח? התבוננתי ומצאתי כי אנשים מצליחים מפיקים מעט מאוד הנאה ממשית מחייהם. בעצם, ההפך הוא הנכון. לו נתבקשת לבחור בין הצלחה לבין כישלון, כי אז, אם אתה מחפש לך חיים נעימים באמת, טוב תעשה אם תבחר פעם אחר פעם בכישלון. יש לי חברים שנכשלו כישלון חרוץ, ויותר מפעם בחייהם. ועם זאת גיליתי כי כאשר אני מבקש לי ארוחה טובה באמת, עם שמפניה כיד המלך והכנסת-אורחים חפה משיקולי בזבוז קמצניים – אין מקום טוב יותר מביתו של חבר שנכשל.
סיפור מקסים ומשובב נפש!