ג'ון היה הבכור. היו לו שער שחור חלק ופנים חיוורות. אמילי הייתה הבאה בתור. היה לה שער בהיר-נוצץ. בכל קיץ צצו אצלה נמשי-זהב, אך בחורף הם נעלמו. אלכסנדר היה הצעיר. נמשיו אף פעם לא נעלמו, אך לא היה לו אכפת. גם לא היה לו אכפת שהוא שמן כל עוד הוא הלך וגדל, כך או אחרת.
קיץ אחד הם נסעו לדִיבֵר שָאלוֹ, אתר נופש קטן על חוף הים. היה שם מפרץ כסוף, היה ים כסוף והייתה מניפה של חול מנצנץ. היו גם נמל לבן ורציף-סירות ירוק מבריק. היה מה לעשות כל שעה ביום, והלילות ירדו אף מהר יותר מאשר בבית. יכולת לחפור בחול כדי למצוא צדפות ולרדת עם המעדר כל כך עמוק עד שהגעת לבוץ שחור-כפחם מתחת לחול הכסוף. יכולת להתיז אבנים על המים הרדודים בזמן השפל. וכשהים היה מלא וגבוה יכולת לצוד שבלולים בעזרת פתיל וסיכה. יכולת לדלג בין עמודי המזח הישנים שהזדקרו מן החול כמו עצים-גמדיים. יכולת לשבת על רציף-הסירות החלקלק-הרירי ולדבר עם הדייגים בזמן שהם ייבשו והטליאו את הרשתות. יכולת לערום אבנים גדולות ולחזור ולמוטט אותן בעזרת אבנים קטנות יותר. יכולת לשוטט לך עד קצה הנמל הקר, הלבן ולהציץ למטה מהצדדים על לשונות-הענק של הים שליקקו את הקירות. יכולת לעשות את זה ויכולת לעשות את ההוא.
אמילי וג'ון התקוטטו כל היום כי לא הצליחו להחליט בין זה לבין ההוא. גם לאלכסנדר היו רעיונות עצמאיים בתור בן ארבע וחצי.
"מה נשחק היום?" הוא אמר ביום השני, כשישבו לארוחה קלה בצהריים בגומחת-החלון במלון.
"אתה יכול לשחק מַ'שתָה רוצה," אמרה אמילי. "אתה לא תְ'צַחֵק אתנו!"
"למה?" אמר אלכסנדר. "למה אנ' לא ישחק אתכם?"
"אתה קטן מדי," אמרה אמילי.
אלכסנדר ספג את העלבון המוכר. הוא בהה אל צלחתו. הדמעות התחילו להינתז על משטח החרסינה המבריק.
"אלכסנדר הוא לא כזה קטן כמו שאתה חושבים," אמרה האומנת. "אתמול אחרי-הצהריים הוא הלך עד סוף המזח לבד לגמרי." היא הביטה בדאגה על דמעותיו של אלכסנדר הנושרות על הצלחת בהולם קצוב, כמו טיפות-הגשם הראשונות שמבשרות את המטר הרועם. "תספר להם על הטיול שלך, אלכסנדר!"
אלכסנדר הרים את עיניו בתנופה כזאת, ששתי דמעות ניתרו חיש אל האוויר משני צדי לחייו. אל סיפור-המעשה הוא התפרץ בעוז ובאמונה שלמה כי בכך יְזכּה עצמו מהאשמות בעתיד כי הוא קטן מדי לשחק עם השאר.
"אלכתי אל הסוף של המזח," אמר, "לגמרי בעצמי. האומנת ישבה בקצה השני. אלכתי עד הסוף-הסוף וכשבאתי ישבתי על ספסל." בעת שדיבר, התרשם מאוד מדייקנותה של הרצאת הדברים, אך כשגמר, בא לידי הכרה כי קימץ קצת בפרטים; ויתר על כן, כשהביט בקהל-המאזינים הבחין כי לכד את תשומת-לבם לשווא, שהרי תם הסיפור והקהל ציפה בבירור לעוד.
"נו?" אמרה אמילי.
"מה קרה אחר כך?" אמר ג'ון.
אלכסנדר הרגיש מושפל. אחוז ייאוש ניסה להיזכר באירועים נוספים בטיול. וגם אם צָפָה בזיכרונו תמונת המזח, היה זה מזח ישר וקר, בלי פיתולים או מדרגות, וכל מה שראה הוא אותו עצמו, הולך לעבר הספסל בקצה, וגם איזו ציפור-ים יחידה לא-מעניינת. בעל-כורחו נצמד אלכסנדר לציפור-הים.
"מתי שישבתי על הספסל," אמר, נוטל את חוט העלילה אחרי שבריר כמעט בלתי-מובחן של הפסקה, "בא ציפור גדול וישב על ידי."
"תפסת אותה?" אמר ג'ון.
מחשש שיצטרך להמציא ראיה ממשית אם יענה בחיוב, נד אלכסנדר בראשו לשלילה.
"לפני שהספקתי לתפוס 'תו,"אמר, תוקע מלוא-המבט בשומעיו, "הוא ברח."
"אתה מתכוון שהיא עפה," אמרה אמילי, בהתחלה של פקפוק.
"הוא ברח," אמר אלכסנדר, שלמד כי הכי טוב לדבוק בגרסה הראשונה גם אם אינה מוצלחת. אמילי הביטה אל ג'ון.
ג'ון לטש באלכסנדר מבט עז ויציב. "כמה רגליים היו לה?" אמר.
"היו לו ארבע, ברור" אמר אלכסנדר בתרעומת, אך בעודו מדבר התחיל לכרסם בו הספק, וכשחלף באותו רגע בדיוק שחף על פני החלון, בלי שום רגליים נראות לעין, החמירו ספקותיו.
"שחף עם ארבע רגליים!" אמר ג'ון והתחיל לצחוק.
" כל הזמן ידעתי שהוא משקר," אמרה אמילי.
האומנת זקפה את מבטה. "אמילי! זה לא יפה לדבר ככה על אחיך הקטן."
"אז תעשי שהוא לא ישקר!" אמרה אמילי.
"תגיד את האמת, אלכסנדר," אמרה האומנת.
אלכסנדר פתח שוב, אך הפעם היה קולו שפָל ורצוץ מחמת נישוּפֵי ההצטדקות. "זה נכון שהלכתי עד הסוף של המזח," אמר. "אבל זה לא נכון על הציפור. היה שם ציפור, אבל הוא רק עמד על הארץ."
"ישבת על הספסל?"
"כן."
"הציפור ניגשה קרוב לספסל?" אמר ג'ון.
אלכסנדר לא ענה רגע, אבל אז הזדקף. "לא," אמר, "אבל הוא הסתכל עלי," ובגאווה, מצדד את ראשו ועוצם עין אחת, הוא הראה איך נראתה הציפור כשהביטה בו. "היום אני יֵלך שוב עד הסוף של המזח," אמר, פקח את העין ושב ויישר את צווארו.
"אתה לא תלך," הזדרזה אמילי להגיד.
"אני כן," אמר אלכסנדר.
"אתה תעשה מה שאנחנו נגיד לך," אמרה אמילי.
שוב עלו דמעות בעיניו של אלכסנדר. האומנת הקדירה את מצחה ונשכה את שפתה. האומנת הייתה חיוורת, ותחת עיניה הכחולות הצעירות היה כתם כהה. "למה אתם כל כך קשים, ילדים?" אמרה. "למה אתם לא כמו ילדים אחרים? למה אתם רבים כל הזמן?" היא השתתקה, ואז האירו פניה. "למה שלא תבנו ארמון-חול גדול נחמד?"
"ארמון חול!" מרוב מורת-רוח כמעט נעתקו המילים מפיו של ג'ון.
"החול מלוכלך," אמרה אמילי. "שמעתי אישה אחת אומרת שהיא ראתה בחול פשפשים. קופצים למעלה-למטה!"
"אמילי!" האומנת הביטה מהר סביבהּ לוודא שאין איש בטווח-שמיעה. "יש כמה דברים שלא מדברים עליהם בזמן הארוחה," אמרה.
נפלה שתיקה לכמה דקות, והאומנת הציצה החוצה בין וילאות המלמלה המעומלנים לעבר הים הכחול הרחוק ובחוף האפור המואר לכל אורכו בפסי צדפות מבריקים שלכדו את אור-השמש הכסוף. כשדיברה שוב, דיברה ברכּות, כאילו לעצמה. "מעט מאוד אנשים יכולים לבנות ארמון חול מוצלח באמת. זה דורש תכנון מיומן. זה דורש יד חזקה יציבה."
אלכסנדר ירה מבטים מאמילי לג'ון ומג'ון לאמילי, מן הסתם ניחם בלבו שאינו מסוגל להסתכל לשני הכיוונים בבת-אחת. אמילי וג'ון הביטו לעבר האומנת. האומנת עדיין הביטה לעבר הים.
"אני יכול לבנות את הארמון הכי טוב שבנו אי-פעם," אמר ג'ון.
האומנת המשיכה להביט לעבר הים. היא לא אמרה כלום, אבל הניחה לחיוך רפה של התנשאות להסתמן בפינות פיה.
ג'ון פנה בדברים אל הפה המחייך. "אני יראה לך!" אמר ברוגזה ואז אותת באצבע אל אמילי. "את באה?" אמר לה ויצא מן החדר בצעד נמרץ. אמילי צעדה בעקבותיו.
לאלכסנדר היה איזו קושי לרדת מן הכיסא ועל כן לא נתאפשר לו לצעוד בעקבותיהם ביוהרה כפי שהשתוקק, מה גם שכבר עברו את דלתות הזכוכית המסתובבות של המבואה. היה עליו לרוץ שאלמלא כן היה נשאר מאחור.
בחוץ היה האוויר נוצץ ומתריס. הרוח טלטלה את צמחי הגרניום האדום שעמדו בכדים מסמאים בלובנם ברחבת-החזית, ואיימה לנפץ ולפזר את פרחיהם על המדשאה הירוקה.
אלכסנדר הצליח להדביק את אמילי. הוא שאף שאיפה עמוקה ומשך אותה בחצאית.
"ת'חכי לי!" אמר לה בנעימת מסתורין ונעלם מעבר לפינת המלון אל המגרשים. בשובו החזיק בידיו דלי חלוד גלי. כבר ראה אותו קודם לכן מבלי שהצליח להמציא לו שימוש.
"מאיפה השגת אותו?" אמרה אמילי ופשטה אליו יד חמדנית.
"מי שמוצא, שומר לעצמו!" אמר אלכסנדר ונסוג צעד-שניים והחביא את הדלי מאחורי גבו.
"אז תשמור!" אמרה אמילי, מנפנפת את שערה בכעס, ויצאה בריצה בעקבות ג'ון.
הם הדביקו את ג'ון בחולית הארוכה המעושבת, שהפרידה את המדשאה של המלון מרצועת החול השטוחה בתחתית החוף.
"כאן זה מקום טוב לבנות ארמון," אמר אלכסנדר והניח מידיו את הדלי. החולות הלבנים הרכים התעופפו כמו דגלים באוויר. ג'ון הביט באלכסנדר בבוז.
"זה כל מה שאתה יודע על בנייה?" אמר, פוסע בראש, כפות רגליו מעיפות מעלה מניפות של חול, כמו מפרשית מהירה שמעיפה על סביבותיה קצף-גלים.
"מה לא בסדר במקום הזה?" אמר אלכסנדר לאמילי בלחש.
"נחוץ חול רטוב בשביל קירות מוצקים של ארמון," אמרה אמילי.
"אני יכול להביא מים מהים כדי להרטיב את החול." אלכסנדר החזיק גבוה את הדלי והציץ מבעד לידית במים הכחולים המפתים שבהם ימלא אותו.
"הים רחוק מדי מכאן," אמרה אמילי.
אלכסנדר הניח את הדלי על ראשו, היטה אותו קדימה ושם את הידית תחת סנטרו כמין רצועה.
"אם היינו משחקים בחיילים," אמר בעצב אינסופי, "הייתי יכול להיות המפקד."
"תמיד ג'ון הוא המפקד," אמרה אמילי בזלזול.
למטה, על שרטוטי-האדוות הגלייניים של תחתית החוף הקשה והרטובה, הסיר ג'ון את החלוק. אמילי ישבה בפישוק רגליים. אלכסנדר ישב על הדלי שלו ההפוך. ג'ון חפר בחול איזה זמן בשתיקה וערם ערמה. ואז הרים את עיניו והציץ סביבו בחוף הזרוע קונכיות.
"תביאי לי צְדָף," אמר לאמילי.
אמילי ניגחה בצלעותיו של אלכסנדר.
"תביא לו צְדָף," אמרה והצביעה על מרבצי הצדפות שנעו ברכּוּּת במים הרדודים, הוסעו הנה והנה בידי הרוח. אלכסנדר אץ לעבר המים הרדודים. הם עקבו אחריו במבט והאזינו בהנאה לצליל הטפיחה השטוח שהשמיעו כפותיו כשרץ בתוך משטחי הצדפות המימיים, עד שהגיע לקצה החולי הזרוי קונכיות. כעבור דקות אחדות ראו אותו מתכופף ומרים משהו, ואז מסתובב וחוזר בריצה דרך החוף השטוח הריק, מקים מהומה בין השחפים הסועדים ומשפריץ מים לכל עבר.
"זה בסדר?" צעק, מניף קונכייה גדולה.
ג'ון הושיט יד ולקח את הקונכייה בלי אומר.
"רוצה עוד משהו?" שאל אלכסנדר נושם ונושף.
ג'ון לא שמע אותו.
אלכסנדר פנה אל אמילי. "שאני אשיג לו עוד צְדָף אחד?" אמר בנימוס.
אך אמילי יושבת הייתה בפישוק רגליים רחב, מנסה לחלץ מכיסה סוכרייה על מקל. היה בכך איזה קושי כי הסוכרייה נמסה ונדבקה איכשהו לפנים הכיס. היא לא ענתה. אלכסנדר, מצדו, שכח את השאלה בעת ההתחקות המאומצת אחר גיחתה מן הכיס של הסוכרייה. עיניו נפקחו עוד ועוד. כשהסוכרייה ניתקה לבסוף ויצאה, הוא מחא כפיים.
"אפשר לקבל ליקוק?"
אמילי ביצעה ליקוק ממושך יציב של הסוכרייה ולא אמרה כלום.
"ליקוק אחד?" אמר אלכסנדר.
"תלך כבר," אמרה אמילי, ליקקה שני ליקוקים קצרים ואחד ארוך מתריס.
"בבקשה!" אמר אלכסנדר בכניעות.
"תפסיק להפריע לי!" אמרה אמילי. "תלך מפה!" והיא לקחה חופן חול והטילה אותו באלכסנדר המתחנן. אלכסנדר קימץ את שפתיו. הוא צלל מטה אל החול ואסף מלוא החופן בתור גמול, אלא שאז עלתה בדעתו שיטה יעילה יותר להשיג את מטרתו. הוא הציץ מעלה בכיוון החוליות לוודא שהתנאים נוחים, וכשראה, כפי שציפה, שהאומנת יושבת שם, בטווח שמיעה, עם הספר והשמשייה, הטיל אחורנית את ראשו, הליט את פניו בידיו, והשמיע יבבה ארוכה, דקה ונוקבת, של יגון.
"יש לי חול בעיניים!" קונן. "אוי, אוי! יש לי חול בעיניים. עשו אותי עיוור." ואז התחיל להתנודד, בלי שיראה כלום, במעלה החוף.
"תחזור הנה, אלכסנדר," אמרה אמילי בנימת דחיפות, והיא משכה לג'ון בשרוולו. "מה אני עושה?" אמרה. "הוא יספר לאומנת שזרקתי עליו חול."
"באמת זרקת!" אמר ג'ון בלי שיָרים את עיניו.
"לא ירשו לנו לצאת אחרי האוכל!" אמרה אמילי בלשון התראה.
ג'ון הרים את עיניו. הוא ראה את הסוכרייה בידה של אמילי. הוא אמד את המתרחש. "תני לו את הסוכרייה," הורה לה. "זה מה שהוא רוצה."
אמילי בלשה אחרי אלכסנדר. לזמן-מה חדל להתנודד קדימה ויבבתו שככה, שהרי שתי יגיעות-הפרך הללו באו איכשהו על חשבון כושר-השמיעה. אך בהיעדר כל מענה מצד אמילי, התחיל שוב להתנדנד לדרכו, הטיל אחורנית את ראשו מתקין עצמו ליללה קולנית ממקודם.
"אלכסנדר!" אמילי קפצה על רגליה. "אלכסנדר!" קראה ורצה אחריו. "תפסיק לבכות אם אני ייתן לך את הסוכרייה שלי?"
אלכסנדר הסתובב על מקומו וחזר על עקבותיו, ידו הרטובה-מבכי פשוטה קדימה. הוא לקח את הסוכרייה והתיישב על החול. אמילי ישבה בגבה אליו. ג'ון חידש את פעילותו.
"עכשיו אני הולך לחפור את התעלה," אמר ג'ון כעבור זמן והתחיל לחפור סביב הארמון בשתי ידיים, משליך את החול לכל עבר.
החול התרומם בפראות באוויר. ושב וירד ברחיפה קלה. כמו אד דק של גשם הוא נח על שערה הנוצץ של אמילי, ונסחף לעברו של אלכסנדר, שישב לו בשוויון-נפש מבורך, אף שהגרגרים הנושרים במהירות נחתו על הסוכרייה הדביקה והאטו את התקדמותה של לשונו המבריקה העמלנית, שליקקה וליקקה וליקקה.
"זה יהיה הארמון הכי טוב שמישהו בנה מתישהו," אמר ג'ון ומחה את ידו על גבי פיו בהותירו פלומה של חול על סנטרו.
"אוי," אמר אלכסנדר. "לג'ון יש זקן. לג'ון יש זקן," וזרק הצדה את המקל של הסוכרייה שהיה כל כך נקי כאילו ליקקו אותו לשונותיו המלוחות של הים. הוא הרים חופן חול והתחיל לקשט את סנטרו שלו הדָביק בפלומות בלונדיות.
"תפסיק עם זה," אמר ג'ון. "אין לנו זמן לבזבז." הוא אסף את הדלי של אלכסנדר שהיה מונח לו אי-שם שכוח ותקע אותו בידו של אלכסנדר. "תביא לי מים בשביל התעלה," אמר.
"הדלי נוזל," אמרה אמילי בביטול.
"שיָרוץ מהר, אז המים לא יספיקו לנזול," אמר ג'ון.
אלכסנדר עקר ממקומו לעבר גלי הים הדקים כשהדלי החבוט מתנדנד בידו. כל אימת שהניח אותו ארצה כדי לרדוף אחרי שחף או לתקוע אצבע בשלולית היה ג'ון צועק אחריו וציפורי-הים התרוממו בהמולה, והוא היה שב ומרים את הדלי החבוט ורץ אל הגלים במרץ מחודש.
לא עבר זמן וראו אותו שועט חזרה בשצף של נחשול אדיר, המתנפל אל החוף.
"זה נוזל? זה נוזל? " צעק, איננו מעֵז להשתהות להציץ מאחוריו.
"תזדרז! תזדרז!" צעקו ג'ון ואמילי פה אחד, עמדו והריעו לו כשזינק דרך מרבץ הצדפות האחרון, סנטימטרים אחדים לפני טיפות-המים השועטות, שדלקו אחריו כמו נחיל כָּסוף של דבורים.
ג'ון רץ ותפס מידו את הדלי והטיל את יתר המים אל תוך התעלה. בחדוות-ניצחון צנחו השלושה מטה על בטנם אל החול ונסמכו אל שפת התעלה בגאווה והתפעלות. אך תוך רגעים אחדים כבר חלחלו המים ונעלמו בין גרגרי החול, ובמהרה לא היה שם אלא בוהק חוצפני של גרניט בעת שהחול שב והתייבש לצבע של כסף חיוור. ועוד מעט ולא נותרו מן המים המסוכנים אלא בועות אחדות ססגוניות.
"המים נעלמו!" אמר אלכסנדר, והצהרה זאת של האמת נדמתה מרה יותר מהאמת עצמה שכן דמעות הציפו את עיניו.
"מה עושים?" אמר ג'ון והביט אל אמילי.
"נחשוב על משהו," אמרה אמילי וירדה על ברכיה ובחנה את קרקעית התעלה. "אולי, אם נשים אבנים על התחתית זה ימנע מהמים לנזול," אמרה.
אלכסנדר נע זהיר-זהיר קדימה. הוא התיישב על עכוזו והתחיל לפשפש בכיסו. כעבור דקה שלף כדור של נייר-כסף והחל לקלוף ממנו פיסות ולהניחן על תחתית התעלה.
"תסתכלו על המים!" אמר ומשך את אמילי בשרוול.
"זה בדיוק כמו מים," אמר ג'ון וכרע על ברכיו. "תן לי קצת, אלכסנדר," אמר. "זה טוב לא פחות ממים, אפשר לחשוב שזה מים," והוא החל מרצף את התעלה בצד שמוּל אלכסנדר עד שכל מעגל החפיר סביב הארמון נצץ כמו מֵי כסף מזויפים.
וכך אפוא, לאט-לאט, אף שבתחילה רצה לעבוד על הארמון לבדו, הרשה עכשיו ג'ון לשאר להציע הצעות ולעזור לו. כשאמן מתחיל לתת צורה ליצירתו, הוא נמלא גאווה ואינו מסוגל לשאת את הרעיון כי יד אחרת אלא ידו תוכל להעמיד צורה לחלום שבירכתי מוחו. אך מרגע שהתגשם החלום לתבנית של ממש, מתפוגגת גאוותו האנוכית בכוחותיו, ועל מקומה באה גאווה טהורה לא-אנוכית במעשה היצירה. אז הוא יהיה נכון, ויתר על כן להוט, לקבל עזרה מאחרים, ואפילו מוכן, אם יעלה הצורך, לבצע את הוויתור הטרגי ולהפקיד את משימתו בידיים אחרות, מוכשרות יותר משלו, כדי שישלימו את המלאכה.
אמילי אספה בסיכה את שערה לאחור. אלכסנדר הסיר את נעליו. שלושתם ישבו בפישוק רגליים ועבדו בשתיקה. הם טפחו וחפרו, הם ערמו את החול, הם החליקו וריבדו אותו גבוה. ולא חלף זמן וארמון אצילי עם צריח אצילי חרוץ-אשנבים צמח מן החול וניצב ביניהם ובין השמש. כה גבוה היה, כה גאה ותמיר, עד שהטיל צלו הכחול על החול החיוור.
"איזה דלתות יהיו לנו?" אמר ג'ון. "אפשר להשתמש בעץ אמיתי בשביל דלתות."
"אפשר להשתמש בזכוכית אמיתית בשביל החלונות," אמרה אמילי.
"אני ישיג את העץ," אמר אלכסנדר. "אני ישיג את הזכוכית." והוא רץ לעבר תלולית של עשב-ים במעלה החוף, תלולית שלכודים בה יחד מכיתות חרסינה, שברי זכוכית, שבבי קרשים סחופים, כפתורי צדף, קונכיות ובקבוקים ריקים. הוא חזר בריצה בזרועות עמוסות ושמט ארצה מפל של אוצרות מנצנצים.
ג'ון התחיל לברור מן הערמה חתיכות זכוכית מתאימות, והנה ספקה אמילי כפיים. "יש לי רעיון," אמרה. "יכולים להיות לנו דלתות וחלונות אמיתיים, כאלה שאפשר להסתכל דרכם!" והיא הרימה קונכייה והתחילה לנקב חור בחומה המוצקה.
"תיזהרי!" קרא ג'ון. אבל הרעיון תפס בו והוא בחר לו קונכייה נוספת והתחיל חוצב נקבה אל תוך הארמון מן הצד שמנגד לאמילי.
"בזהירות," קרא אליה מפעם לפעם. "אנחנו כמעט נפגשים!" ואכן, בעודו מדבר חש איזה יצור חי נע-זע בתוך הארמון. כעבור רגע כבר חש את אצבעותיה החמות של אמילי מתחת לשלו.
"הוּרא!" קרא ג'ון, הטיל עצמו ופניו ארצה והציץ אל תוך הנקבה. "את רואה אותי?" צעק בהנאה כשצד מבטו את עיניה הכחולות של אמילי מן העבר השני.
"אתה רואה אותי?" צווחה אמילי.
אלכסנדר ניתר מעלה-מטה. "מותר לי להסתכל? מותר לי להסתכל?" צעק, אך בלי שקיווה באמת כי ישמעו אותו. הוא המשיך לנתר מעלה-מטה
כששככה לבסוף האקסטזה העזה של מעשה-הבריאה, התרווח לו ג'ון ונשם נשימה עמוקה של התחדשות.
"מה דעתך על זה, אלכסנדר?" אמר לו בנימה מתנשאת.
אך אלכסנדר, דבקה לשונו לחִכּו. הוא ניתר מעלה-מטה ביתר פראות, וכל מה שהצליח להגיד בעודו לוטש עיניים בארמון היה "וָאוּ".
"וָאוּ," קרא אלכסנדר. "וָאוּ! וָאוּ! וָאוּ!"
אך בעת שאלכסנדר קרא "וָאוּ," קול חרישי באוזניו ענה לו כהד, ערמומי "וָאוּ."
אלכסנדר חדל לנתר מעלה-מטה. אמילי וג'ון בהו בו בחשד.
"וָאוּ," אמר אלכסנדר פעם נוספת, אוזר עוז, אך בעודו מדבר הושיט זרוע, התקרב אט-אט לאמילי ותפס בחצאיתה. "וָאוּ," אמר הקול הקטן הלבן מאחוריו, "וָאוּ, וָאוּ, וָאוּ."
שלושתם פנו לאחור, שפתיהם פעורות, ידיהם מגששות אלו אל אלו. ושם לרגליהם, היו השפתיים הצרות הלבנות של גלי הים הקרים, הוגות שוב ושוב, כמעט בלי הפסקה, כעת, אל אלכסנדר, "וָאוּ – " ואז, "וָאוּ." "וָאוּ – " ואז "וָאוּ – "
ג'ון הביט באלכסנדר, אוזניו של אלכסנדר הזדקרו בהתרגשות. סנטרו היה אסוף בחוזקה פנימה. הוא לטש עיניים בגלים, שבוי במילותיהם, ושכח את הארמון שמאחור. אך כשהביט באמילי, ראה ג'ון ששפתיה קפוצות יחד במהודק. ג'ון חשק גם הוא את שפתיו. עזה מריחם המר של מי-הים החמוצים שהסתנן אל נחיריו, הייתה הטעימה הראשונה המרה מן האינאונים האנושי.
"מה נעשה?" הזדעק. "הארמון שלנו יתחרב!" אך טרם סיים את דבריו ניעורה בו רוח קרב.
"נהדוף את הים!" קרא. "נביס את האויב. היכונו לקרב, חיילים! היכונו." הוא אסף אבנים והתייצב לפניהם בראש. "אני הנני מלך הארמון!" צעק. קליעי-אבן נורו אל המים בזה אחר זה, ניפצו את פניהם של הגלים החיוורים, אך לא הצליחו להשקיט את צחקוקי הניצחון או לחסום את התקדמותם חסרת-העכבות. הגדוד הירוק עלה בגודלו גם על סך-כול האבנים שעל החוף, ובמהרה נאלצו המגינים להניח את נשקם, כי מגדל-העוז החל להתמוטט בגלישה אטית של גרגר-גרגר.
דמעות נצצו בעיניו של ג'ון. דמעות כחולות גדולות זלגו במורד לחייו האדומות של אלכסנדר. אך עיניה של אמילי היו יבשות וכמדומה שעטו את גון האזמרגד הכועס של הים.
"יש עוד דבר אחד שאפשר לעשות!" אמרה והיא נשכה את שפתה והביטה בארמון. "עוד דבר אחד שאפשר לעשות!" היא הסתובבה והביטה בבנים. "אני מלכת הארמון!" היא אמרה בקול רם, הרימה את זרועותיה כמו ציפור המניפה כנפיים למעוף, קפצה באוויר ונחתה בשתי רגליה על המגדל בעל חרכי-הירי שהתפורר סביבה לאבק.
רגליה שקעו בתוך החול הזורם. היא חילצה אותן בכבדות, אחת אחר השנייה, ופלגים של חול קלחו בקלילות על הגולות הלבנות של קרסוליה. שמלתה התנפחה לצורת צבעוני. שערה הבהיר בער.
"עכשיו לא תוכלו לקחת לנו את הארמון!" קראה אל הגלים הקרבים הגרגרניים.
רגע הביטו ג'ון ואלכסנדר סביבם כאינם מבינים. ואז רצו גם שניהם קדימה, קפצו באוויר ונחתו על הארמון, והחלו מנתרים מעלה-מטה. "ואו!" אמר אלכסנדר. "ואו! נכון שזה נהדר? נכון שזה המשחק הכי כֵּיפי בעולם?"
הם קפצו וקפצו, שלושתם, בעוד המים מתגנבים סביב רגליהם בקצף-בועות סהרורי, בעשב-ים מתפתל ובמיליוני גרגרים של חול השטים הנה והנה באי-מנוח.
במהרה נשתכח מהם למה רצו לקפוץ מתחילה והם התחילו בודקים מי קופץ הכי גבוה במים הגואים ומי מתיז הכי חזק. ובעוד הגלים מתרוממים ונשברים, גם בליבותיהם גאו ונשברו, ושוב גאו ונשברו גליה השקטים של תחושת-באות פראית שהוליכה אותם קדימה, קרוב יותר ויותר אל חופי החכמה – אותם חופים מבריקים של סחופת.
ראשית כל מלוא הטנא תודה על כך שבימים רעים ועכורים כאלה את מעניקה לנו טוב וגם יופי . הסיפור על החול בעיניים מזכיר לי איש של שירי ערש את הדמות ההיפכאית של איש החול שנחלץ לעזרת ההורים המותשים המתאפקים מלצעוק די תישן כבר. הוא מפזר אבקת קסם מרדימה אבל בעמק הדברים יש איום.הסופרת שטוב להכיר רומזת אולי בלא דעת כבר במשפטים הראשונים כי אם חופרים בחול מגיעים לבוץ שחור כפחם.