לקח לארנולד שש וחצי שניות לצנוח לעומק מאה וחמישים מטרים. במשך הזמן הזה התייצבה לנגד עיניו תמונת בנו פֶּריס: פֶּריס במדי בית-הספר בחגיגת הסיום של גן-הילדים – חולצה אדומה ומכנסי חאקי. אותו בוקר התרוצצה אמו של פֶּריס, דָרלין, ברחבי הדירה והחליפה שמלה בשמלה כאילו היא שחוגגת. עוצם את עיניו בחוזקה בעת שהרוח הלוהטת שצלל אל תוכה מכה בפניו, ראה ארנולד את פֶּריס בכיתת הגן. גם את עצמו ראה, עומד ליד דָרלין, שבחרה לבסוף שמלת סאטן מתנפנפת בצבע כחול. הוא לבש את החליפה השחורה האחת והיחידה שלבש בכל הזדמנות, אם לחתונות או ללוויות.
סיבה אחת לא לצבור חפצים רבים הייתה דירתם הצפופה, דירת שני חדרים, אך השנייה, לפחות במה שנוגע אליו, הייתה סירובו להרגיש כבול. להיות קשור לכמה אנשים היה בסדר גמור – לפֶּריס ולדָרלין שהיו חלק מעצמו כמו הדם שבגופו – אך מעודו לא רצה להיות קשור לחפצים, לבגדים ונעליים שהעלו אבק בארונות עמוסים, למכונית אופנתית שתובעת תשלומים נכבדים כל חודש. לא, פשוט יותר להיות חופשי. חופשי כמו הנפילה הזאת שלא התכוון ליפול ולא בחר בה, אחרי שרגלו השמאלית[החליקה מן הפיגום וגופו גלש החוצה מרתמת-הבטיחות שהתרופפה או נשברה, כאילו יד רְשָעָה משכה מעליו את הרצועות, דחפה אותו הצִדה והטילה אותו אל חלל האוויר. ואז גופו, שניסה לקנות שוב קצת שליטה, תיקן את הזווית שבה נפל תחילה, וכעת צלל במאונך, ראשו לפנים, אל הקרקע, שעדיין לא הייתה בטון, אלא לכלוך ועפר, שעשבים שוטים ושיחים ופרחים נתלשו מהם לפנות מקום למלון בן ארבעים ושמונה קומות.
עדיין נופל היה, ובמהירות גְדֵלה. הרוח התקשחה והלכה, כל פרץ כמו צעיף כחול קשה שחייבים להבקיע אף שהאדמה התנשאה לקראתו. גופו סטה עוד שמאלה, ותחתיו בדיוק עמד מערבל-בטון מחובר למשאית, מהסוג שנראָה לו תמיד כמו חללית.
כמה שעות קודם השקיף מטה על משאית הבטון כשישב על סיפון-הפיגום ואכל ארוחת-בוקר. דָרלין העדיפה שיאכל בבית אתה ועם פֶּריס, אך תמיד מיהר מדי, חוץ מאשר פה ושם בימי שבת וראשון כשאף אחד משניהם לא היה חייב ללכת לעבודה. בימות השבוע הסיע אותה למסעדה ההאיטיאנית שבה עבדה כטבחית, ואחר הקפיץ את פֶּריס לבית הספר. עד שהגיע לאתר-הבנייה, נותרו לו דקות אחדות בלבד לקנות מאפה גויאבה וכוס קפה מהמזנון הנייד של האחים לופֶּס.
כל הכבוד לאחים לופֶּס. רק לפני חמש שנים באו מקובה על רפסודה שפירקו והתקינו משברולט משנות ה-50 ותִראו לאן הם הגיעו. סיפור הרפסודה של האחים לופֶּס ששמע מפיהם כשסיפרו אותו לקובני אחר בעת שהמתין לארוחת-הבוקר, הזכיר לו את הנחיתה שלו שהייתה כל-כך כל-כך שונה משלהם.
דָרלין הייתה האדם היחיד שישב על החוף באור של טרם שחר, שבו הוא, תשעה גברים נוספים וארבע נשים ננטשו בלב ים והקפטן הורה להם לשחות לחוף. הים היה רוגע יחסית אותו בוקר. כשהתקרב אל החוף, השגיח ארנולד בבניינים הנישאים ובבתי הזכוכית הגבוהים ששמע עליהם תמיד.
ארבע הנשים טבעו כולן. הן לא ידעו לשחות. גופותיהן ייסחפו מן הסתם אל החוף, כמו שנסחף גופו, אלא שהוא עדיין חי. כמה מהגברים שהיו אתו בסירה נשארו גם הם בחיים. הם שכבו על החוף, ובכך שחפרו בחול בעקביהם ובהונותיהם ניסו להשתכנע שכבר אינם בתנועה. הוא, מצדו, רק ישב שם והביט בה. הוא לא רצה לגשת אליה ולהבריח אותה. הוא הסריח, הוא היה בטוח ששלפי הזקן שהצמיח במשך המסע שיוו לו חזות מאיימת. היא בהתה בו בחזרה. ואז שמע את הצופרים והתחיל להתחנן.
"Ede m" – עזרי לי, צָרו שפתיו את המילים. הוא לא רצה שיעצרו או יחזירו אותו. הוא רצה להישאר. יה חייב להישאר, וקיווה שיישאר אתה. אתה או עם מישהו אחר, כל אדם שהיה במקרה אותו בוקר בחוף והוא נכון לעזור לו. אבל שמח שזאת היא. כאילו יש להם פגישה שמישהו שלא הכירו, לא הוא ולא היא, תכנן.
הצופרים הקפיצו אותה ממקומה, והיא ניגשה ואחזה בזרועו; אם יגיעו שוטרים בזמן שהם מתרחקים מהמקום, הסיכוי הוא שיאסרו את שניהם או יתעלמו מהם, אך מה שיקרה לאחד יקרה גם לאחר – כי לכל מי שהביט בהם הם נראו כבני זוג, האחד רטוב עד לשד עצמותיו.
כשפניהם אל מגרש-החניה, מניחים מאחור את שאר הגברים עדיין הלומים ומבולבלים, הם שמעו כמה מהם קוראים אחריה, אבל היא לא הפנתה את ראשה. הוא הלך בעקבותיה ולא הביט לאחור גם הוא למרות שאחדים קראו לו בשמו.
אחד צעק, "האישה שלך חיכתה לך פה, מה?"
ושני: "אל תשאירו אותנו פה."
שניים ניסו ללכת בעקבותיהם, אך ויתרו במהרה. דָרלין צעדה מהר מדי, והגברים היו עייפים. גם הוא היה נסרח מאחור אלמלא תמכה בו. היא רכנה לעברו ואמרה בשקט, "An n ale, an n ale" – בוא נלך, והחישה את צעדיה.
המכונית הקטנה הלבנה הייתה מכוסה סריטות ודפיקות. נשתכח ממנו שהוא רטוב עד שהעבירה לו את המגבת שישבה עליה בחוף. הוא ניער ממנה את החול ואז הניח אותה על המושב שליד הנהג.
"אם היית נשאר היו לוקחים אותך לקְרוֹם," אמרה.
לא היה לו מושג מה זה או איפה זה.
"זה בית סוהר לאנשים כמונו," אמרה.
כמונו? למה היא מתכוונת? היא מתכוונת להגיד לו שגם היא הגיע בסירה? גם היא הייתה עצורה במקום הזה, בקְרוֹם?
הוא רצה לשאול המון שאלות. הוא רצה לדעת למה בחרה בו. למה להציל אותו ולא מישהו אחר? לפחות עוד שלושה יכלו להידחק במושב האחורי. אך יותר משהיה סקרן, היה צמא. כל-כך צמא.
כבר קודם למד לדעת שהזמן יכול להימתח עד אין סוף ושהרוח והאוויר יכולים לייבש אותך. כבר באמצע הנסיעה מפּוֹר-דה-פֶּה בצפון האיטי נגמרו להם המים המתוקים, והם נאלצו לשתות מי-ים או את השתן של עצמם. נסיעה בת יומיים לכל היותר ארכה ארבעה ימים, כי הקפטן לא הפסיק לשנות את המסלול ופעם אפילו החליף סירות כדי להתחמק ממשמר-החופים של ארצות-הברית.
עוד לפני שביקש מים כבר הושיטה יד למושב האחורי והגישה לו בקבוק מתוך אריזה של תריסר. אלמלא הגיעה המשטרה עם המסוקים שלה, הניידות, האמבולנסים והכלבים היה לוקח כמה בקבוקים לאנשים שהשאיר מאחור על החוף.
כלבי המשטרה ששמע את נביחתם הם כלבי-גישוש. אמרה לו. משחררים אותם על החוף למצוא גופות שנסתרות מן העין, כי על כל אדם שהצליח להגיע לחוף בחיים יש אולי חמישה שמתו. למה לא צלל חזרה אל הים כדי להציל אחרים? או לפחות לחלץ כמה גופות מן המים? הרעב והצמא, החולשה ברגליו הרתיעו אותו. הוא פחד שיטבע. הפחד שייתפס בלבל את עשתונותיו או הפך אותו לאנוכי.
הוא שתה את המים בכזאת מהירות שכמעט נחנק. היא לקחה מידו את הבקבוק הריק ונתנה לו בקבוק מלא. גם אותו שתה.
"לאן לקחת אותך?" שאלה.
זהו שירות שהיא נותנת, הבין עתה. היא נהגת מתנדבת לפליטים בדרך הים. לימים תספר לו כי נהגה כך בדיוק לגבי שבעה עשר פליטים נוספים, בהם נשים וילדים.
עכשיו הרגיש חרטה כפולה בנוגע לאנשים שהשאיר אחריו, גברים ונשים שבקושי הכיר כשעלו על הסירה בפּוֹר-דה-פֶּה ושלמד להכיר במהלך הנסיעה, ראה איך הם נתקפים געגועים, איך הם מקיאים, מתכווצים לעור צרוב ועצמות בולטות. הניצולים ההם ייאלצו להתעמת עכשיו גם עם יגונם וגם עם משטרת ההגירה. רובם, אם לא כולם, יישלחו חזרה. מזה היא הצילה אותו.
"Ou grangou [אתה רעב]?" שאלה, אחרי שהמים שנתנה לו דיללו את כל מי המלח בבטנו.
עוד לפני שענה לה עצרה ליד דוכן של מזון מהיר והזמינה שתי מנות עבורו. למרות שהיה זה המזון הראשון שטעם בארץ הזאת, לעולם לא יכניס שוב אל פיו ממולאי בּוּריטוֹ. הוא אכל שישה, ואז הקיא אותם בשירותים.
אחרי שהתנקה, ישבו שניהם במכונית במגרש החניה לתכנן את הצעד הבא.
"אני אף פעם לא מביאה אף אחד הביתה," אמרה לו.
הוא קיווה שבכך התכוונה שהיא חורגת ממנהגה. כי עכשיו, אחרי שאכל וכבר לא היה צמא, הוא בחן אותה בעניין וגילה כי גופה, שהיה גם ארוך וגם חטוב, היה נעים-לעין כמו פניה.
"יש מקלט…" חידשה את הנהיגה ולא סיימה את המשפט.
היא לקחה אותו למקלט כנסייתי, ושם פגש עוד גברים כמוהו, גברים שבאו בסירות מהאיטי, מאיי בהאמה ומקובה. עוד קודם לכן למד ספרדית מילידי הרפובליקה הדומיניקנית שעבד בשבילם כמחסנאי בגבול, ועכשיו למד כמה צורות התבטאות וניבים מהקובנים במקלט, אשר בבוא העת יעזרו לו לקבל את העבודה באתר הבנייה.
כמה ימים אחרי שהותירה אותו במקלט, כשישב ושיחק דומינו עם חבריו החדשים ובמקביל צפה בטלוויזיה שהתנוססה על הקיר האחורי בחדר התרבות, צדו עיניו קטע חדשות על סירה שהתהפכה במים בקרבת איי טוּרקֶס וקאיקוֹס. נמצאו שתים עשרה גופות: שבעה גברים וחמש נשים. עשר עדיין נעדרו.
הוא חשב שלא יראה אותה שוב, אבל היא הגיעה למקלט זמן לא רב אחרי שהתחיל לעבוד. הם יצאו אל החצר, וראו שורה של נדנדות חלודות. הנדנדות הזכירו לו כי יש גם ילדים במקלט, אך למזלם לא היו אותה שעה. מול הנדנדות היה מגרש כדורסל עם ציור-קיר של מבוגרים וילדים משחקים ביער טרופי מלא עצי קוקוס. יחד עמדו ליד הנדנדות.
"יש לי ילד," אמרה לו. "אבא שלו מת בים."
לרגע חשב שהיא ואביו של הילד נפרדו לפני שהאיש מת בים. אך למראה עיניה שמלאו דמעות הבין שהייתה שם אתו. ושראתה אותו טובע כמו שטבעו אלה שבאו אתו.
"איך הסתדרת?" שאל אותה.
"הייתי חייבת למשוך את הבן שלנו מהמים," אמרה.
"איך קוראים לבן שלך?" שאל.
"פֶּריס," אמרה, ולפני שהייתה לו שהות לענות, הוסיפה, "החלום של אבא שלו היה לנסוע לשם יום אחד."
אותו רגע צייר לו את אביו של הילד כגבר צעיר כמוהו, שלא רק נמלט מחיי עוני, אלא גם נענה לקריאתו של צופר בעיר רחוקה שהרגיש שהיא מקומו. ארנולד דמיין לו חיים במיאמי מאז שהיה ילד. אנשים רבים שהכיר בפּוֹר-דה-פֶּה הפליגו בסירה לאיי בהאמה ומשם למיאמי. כמיהתו למיאמי לא הייתה שונה מהכמיהה שהרגיש אביו של פֶּריס לבירת צרפת.
מה שלא חזה לגבי מיאמי הוא מספרם הרב של הסיפורים הדומים לשלו. גם התקשה להבין איך במרחק של מטרים אחדים ממלון-היוקרה שהוא עוזר להקים יש משפחות חסרות-בית שישנות מתחת לגשר. הידיעה על הילדים המסכנים המתים ששמע בחדשות נפלה עליו כרעם ביום בהיר, וגם על ילדים שהמשטרה יורה עליהם ללא סיבה נראית לעין, או שנורים בבית הספר או בבתיהם, או כשהם הולכים סתם ברחוב או משחקים בפארק.
גשם דק החל לרדת בחצר עם הנדנדות. הוא חשב שדָרלין תרוץ פנימה ושירוץ אחריה, אך היא לא זזה ממקומה.
"איפה הבן שלך עכשיו?" שאל.
"יש לי חברה בעבודה עם ילד כמוהו, והיא שומרת עליו לפעמים בשבילי. אנחנו מתחלפות."
"ילד כמוהו"? האם התכוונה לילד בלי אבא, לילד שהתייתם בים? או שאולי הבן שלה סובל מאיזו לקות?
"הוא חולה?" שאל.
"הוא היה הראשון שנפל למים," אמרה. "זה אולי עשה משהו לראש שלו."
היא מנתה לפניו את כל התסבוכות של חייה כדי שישקול. היא אמרה לו שהוא יכול ללכת או להישאר. הוא רצה להישאר.
היא דחקה את גופה אל תוך נדנדה וניסתה להניע אותה. הוא הקשיב לחריקת טבעות המתכת מעל ראשה. היא הדפה עצמה קדימה ואחורנית פעמים אחדות ותקעה את נעליה בעפר כדי לבלום. כשרגליה התייצבו על הקרקע הוא רכן קדימה ונישק אותה.
הם נכנסו פנימה והוא ביקש שתחכה במבואה הצרה האפלולית, ואילו הוא נכנס לחדר שחלק עם שלושה אחרים והכין לבּנה אווירון מנייר. זה היה סוג הצעצוע היחיד שהיה לו בילדותו. בכל פעם שמצא חתיכות נייר באשפה או על האדמה היה מכין לעצמו אווירון מנייר. בסוף הפך למומחה. אווירון הנייר הראשון שהכין לפֶּריס היה לבן ופשוט ולא מקושט, אך היו לו כנפיים צרות ארוכות כדי שיטוס רחוק.
היה לה הרגל לעשות רשימות בפנקס קטן. רשימת מטלות יומיות, רשימה של האנשים שהביאה מן החוף אל המקלט, למרות שלא הלכה לשם מאז שהצילה אותם. משמר החופים נעשה עירני יותר והנחיתות בחוף פחתו.
יום אחד קראה לו משהו מתוך הפנקס. שמו היה היחיד תחת הכותרת "אנשים מהחוף שנישקתי."
הוא ניצל את ההזדמנות לשאול אותה מדוע המשיכה לחזור לחוף ההוא אחרי שבעלה טבע שם.
תמיד הזעיקה מישהו שיעזור לה לחלץ את אלה שהיו בסכנת טביעה, אמרה, בדיוק כמו שעשתה ביום שארנולד הגיע. היא עצמה לא קפצה למים להציל אף אחד כי פחדה שלא תהיה מסוגלת להמשיך לצוף. חוץ מזה, אדם נואש עלול להשתמש בראש שלך בתור שרפרף לטפס מן הגלים, ולה הרי יש בן לדאוג לו. היא המשיכה לבוא לחוף כי זה היה מקום הקבורה של בעלה, וגם שלה. האדם שהייתה ביום ששלושתם, היא ובעלה ובנה, עלו על הסירה ועזבו את האיטי – האדם הזה אבד בים גם הוא.
הנחיתה הנוכחית הייתה אפילו פתאומית מן הקודמת. הצניחה החופשית הסתיימה בנפילה מהדהדת לתוך תוף של מערבל הבטון. גופו הוטל אל מחשכיו של מַמחֶה מלא עיסה. כל כמה שניות צץ פרצופו מן החול והחצץ הרטובים הגרוסים, והוא שמר את פיו סגור, מנסה לנשוף בכוח מאפו ולדחוק החוצה את התערובת הגרגרית שגופו ניסה לשאוף פנימה.
הוא העמיד פנים שהוא שוחה וניסה לבצע מַשַק-רגליים כמו בעת שסירת-המנוע עצרה בלב ים ואמרו לו לשחות לחוף. בכל כוחו ניסה סגנון חתירה, אבל התקשה להזיז הן את זרועותיו והן את רגליו. ועם זאת גופו היה בתנועה מתמדת כי המערבל המשיך להסתובב. הוא שלח זרוע אל מוט-הערבול, מה שבמרחב יציב יותר, בבית או במקדש או בכל מקום קדוש אחר, הוא קרוי פּוֹטוֹ-מיטָן, עמוד התווך. הוא השתמש בשארית כוחו להדחיף עצמו לעבר המוט ולעטוף אותו בידיו. רק דקות אחדות החזיק מעמד לפני שנהדף בכיוון השני.
הוא הרגיש קל-תנועה אף יותר ממה שהרגיש בזמן הנפילה. עצמותיו החלו להתמוסס, דָמוֹ להתנדף, ועכשיו הוא היה כמו נייר-שעווה או משהו נקבובי – טוּל, או התחרה הלבנה שהייתה חביבה כל כך על דָרלין. הוא לא השגיח בזמזום ובשקשוק המתחלפים במערבל. הוא לא שם לב שפסי דם מזהמים את הבטון או שכואב לו. ואז חדל המערבל להסתחרר והוא שמע את השקט, שבמהרה התחלף בצעקות ואנקות "אלוהים אדירים." ואז שמע את הצופרים, וקולם החזיר אותו אל חוף-הים, אל החול האפור ואל פניה הכהות של דָרלין, אל חליפת-הריצה שלה בצבע תכלת, אל חולצתו האדומה של פֶּריס ואל הקיא שלו עצמו הכתום והמנוקד ירוק בדוכן המזון המהיר.
ממקומו בתוך מערבל-הבטון ראה אווירון חוצה את השמים הכחולים הצחים. וזה הרגע שבו תפס שהוא הולך למות, ושהמצב הזה מזמן לו סוג של חופש שלא הכיר. כל מה שחשב עליו הצטייר לנגד עיניו. כל מה שרצה יכול היה לקבל, חוץ ממה שרצה יותר מכול – לא למות. הלוואי שמשהו עם כנפיים היה מגיע ושולף אותו ממערבל-הבטון, והיה אחד כזה למעלה בשמים כעת בצורת אווירון. הוא ודָרלין חסכו כסף לקחת את פֶּריס לטיסה באווירון. טיסה או טבעת, אבל הם בעצם נשואים אמרה לו דָרלין. פֶּריס הוא הטבעת שלהם. הם אוהבים זה את זה והם אוהבים אותו. הוא הבן שלהם.
הוא רצה לראות שוב את דָרלין ואת פֶּריס. אפילו פעם אחרונה. לראות את פניהם. הוא רצה להחזיק בידיים שלהם. הוא רצה לנשק אותם בדרכים השונות שנהג – אותה על השפתיים ואותו על קצה הקודקוד, מקומו של המַרפֵּס כשהיה עדיין תינוק.
האווירון החליק והתרחק מן העין, והוא שמע את עצמו לוחש, "Rete la, חכה." כוונת הייתה להגיד לאווירון שיחכה, או לדָרלין ופֶּריס שישתהו במחשבותיו, אבל הפנים השמנות הוורודות של הקבלן חסמו את השמים, והוא שמע את האיש הזועף בדרך כלל אומר לו, "אל תדאג , פרננדס, אני לא הולך לשום מקום. העזרה בדרך, חבר."
הו, כן, במסמכים לקבלת העבודה היה כתוב אֶרנֶסטוֹ פֶרנַנדֶס מסנטיאגו דֶה קובה. אף אחד באתר הבנייה, גם לא ילידי האיטי, לא ידע מה שמו האמיתי. הם לא האמינו שהוא קובני, אך היות שדיבר קצת ספרדית היו סבורים שהוא שהה שם איזה זמן ואימץ לו את השם.
הוא לא ידע כמה זמן יימשכו דמדומי-ההכרה האלה, כמה זמן הוא יהיה מסוגל לחשוב, לזכור. לכן רצה להמשיך לדחוף, לבדוק עד כמה יוכל להתמיד בזאת. אולי יצליח לרחף החוצה ממערבל הבטון? אולי יצליח לשייט דרך העיר ולבקר את שני האנשים היחידים שהוא אוהב? הוא רצה שיראו אותו, ואם לראות לא יוכלו, שיחושו. הוא לא ידע בוודאות איך זה יקרה. האם ירגישו רוח לוהטת או בריזה קרה. משהו בקרבתם יזוז. תמונה תחליק ארצה, כוס תתנפץ. אולי ישגיחו בצלו מזווית העין, יגששו באפם אחר זיעתו, זיעת אדם עמל, או ישמעו את השיר החביב עליו? האם ירגישו עקצוץ בכף-היד? את רפרוף נשיקותיו? או אולי יופיע בחלומותיהם?
סביר שפֶּריס יהיה נוח יותר לקלוט סימנים ממנו. הוא כבר "נגוע". מוחו כבר הלך קצת לאיבוד אי-שם בין הים והחוף.
ארנולד הרגיש שהזמן אוזל, אז אין בכוונתו לחזור אחורנית לילדותו בפּוֹר-דֶה-פֶּה. ממילא ניסה תמיד לשכוח. הוא לא הכיר את הוריו, לא ידע מי היו. הוא גודל כילד-משרת באחד ממשקי-הבית, נמסר על ידי מי שהביאה אותו לעולם, תהיה אשר תהיה. רק ידע שאין לו במשותף לא קשר-דם ולא שם-משפחה עם האישה שגדל בביתה, גם לא קרבה ביולוגית עם שני בניה, שאת בגדיהם כיבס וגיהץ, שליווה אותם לבית הספר ובישל בשבילם אף שהיו מבוגרים ממנו בשנים אחדות. אולי הוריו מתים. האישה שגידלה אותו לא הזכירה אותם מעולם, חוץ מאשר בפעמים שהקדיח את התבשיל או לא ניקה כראוי את הבית, שאז אמרה שהוא חסר-תועלת ולא מגיע לו שיהיו לו הורים.
הוא ברח ממנה ומבניה בהקדם האפשרי, פניו אל הגבול, ושם לן במחסן שממנו סחב על גבו שקי קמח, סוכר ואורז אל חנוונים וסוחרים בהאיטי. אחת מהם סיפרה לו על סירה היוצאת למיאמי. אחיה, אמרה, הוא הקפטן של הסירה. לידיה מסר את כל הכסף שחסך, ואז חזר למעבידה האכזרית שלו ולבניה להראות להם שאיננו סתם איזה שלומיאל.
אחרי שעבר להתגורר עם דָרלין למד לדעת, כשלקחה אותו למרפאה בחינם של מהגרים בצפון מיאמי, שהיא עדיין ממתינה לתעודות שלה. זה עתה השלימה את בחינות הבגרות בלָטיבּוֹניט [מחוז בהאיטי], כשהרתה את פֶּריס. אביו היה בן-כיתתה והיה ביניהם, כהגדרתה, סיפור אהבה לא-מעשי. היא אהבה את משפחתה. היא אהבה את ארצה. היא רצתה להישאר בלטיבוניט, להזדקן ולמות שם. לה ולאבי-בנה היו די מקורות הכנסה ממשפחותיהם. אבל כשהודיע לה אביו של פֶּריס שהוא מהגר למיאמי בדרך-הים היה ברור שלא יישארו מאחור היא ובנה.
"זה היה מטורף," סיפרה לארנולד. "חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו. חשבתי שאפסיק לנשום אם הוא איננו לידי. במיוחד אחרי שעשינו יחד את התינוק הזה."
כשהגיעו למיאמי, הצליחו רק היא ובנה להיחלץ מהמים. גופת בעלה לא נמצאה מעולם. אחרי תקופה קצרה בבית החולים נשלחו למקלט נשים. עורך הדין במרפאת המהגרים כינה זאת "אשרת כניסה זמנית מטעמים הומניטאריים". הוא גם אמר לארנולד כי נכנס לארה"ב "בלי בדיקה". במילים אחרות – ביום כניסתו לארצות-הברית הוא לא התייצב לפני פקיד הגירה, כלומר, מבחינה טכנית הוא אינו נמצא כאן.
אני רוצה לראות את דָרלין, אמר ארנולד לעצמו. עכשיו הייתה לו תחושה בטוחה יותר איך זה עשוי להתבצע. מה שלא ידע הוא האם יש או אין מגבלות למילוי משאלותיו.
לפתע עומד היה במטבח של המסעדה שדָרלין עבדה בה, "האיטי הקטנה". החדר היה קטן ומהביל והקירות מרובבים כתמי שמן. בסיר גדול התבשלה שעועית אדומה בקמח-תירס. בסיר גדול אחר היא אידתה דג בקלה. כל כך הרבה פעמים ביקר אותה במטבח שאולי הוא בעצם רק נזכר. הזיעה ניגרה ממנה עד שפקפק האם תחזיק מעמד יום שלם. היא לגמה ממושכות מבקבוק מים, ואז הרימה את המכסה מעל תבשיל רותח של בננה-פְּלאנטֶנוֹ. בעת שבישלה פיזמה לה שיר, וגם הוא התחיל לפזם. אולי היא מרגישה שהא מפזם. אולי היא אפילו שומעת אותו.
"לָטיבּוֹניט אוֹ" היה השיר היחיד ששמע אותה שרה. כל כך הרבתה לפזם אותו עד שלא השגיחה שהיא שרה. היא שרה אותו כשהייתה שמחה, כשהייתה מודאגת, כשהייתה עצובה. היא התחילה לשיר אותו עכשיו.
Latibonit o, yo voye pale m, yo di m Sole malad… [הו, לָטיבּוֹניט, הם באו ואמרו שהשמש שלי חולה…]
השיר, היה סבור, הוא על שמש חולה שגוהרת אימתנית על עיר הולדתה. הוא שר עד החלק שבו השמש רתוקה למיטה, ואז מתה ונקברת. תמיד חשב כי השיר הזה הוא טקס פרדה מהשעה הזהובה טרם שקיעה. הוא לא ידע מה מראה השקיעה בשמי לָטיבּוֹניט, אך השקיעה בפּוֹר-דֶה-פֶּה הייתה היפה מכולן, עמומה בדיוק במידה שלא תסמא אותך כשאתה צופה ישירות אל האופק. הוא חסר עכשיו את האופן שבו הזמן נדמה כעומד מלכת ברגעים הללו, גם אם למשך נשימה אחת של אַחַר דמדומים.
הוא המשיך לשיר, חזק ככל יכולתו, אלא שהתקשה להפיק צלילים שאפשר לשמוע. אחת ממגבלותיו, הסתבר לו. הוא שמע זמזום עולה מסינרה של דָרלין, רטט מוכר. הטלפון הנייד שלה.
מה ששמעה אחרי שאמרה הלוֹ הטריד אותה. היא שמטה את כף העץ שערבבה בה ברכות את תבשיל הבננות הרותח. היא שאבה פנימה את שפתיה ברוגזה ומה שנשמע דמה לקול-שריקה.
חברתה אוּלָה נכנסה עם הוראות לעובדים. דָרלין נראתה כמי שדעתה מוסחת לגמרי, ואוּלָה שאלה, "Sa k genyen, Darline? [מה קרה, דָרלין]".
"זה פֶּריס," אמרה.
"המורה ההיא מציקה לך שוב בגללו?" נאמנה לשמה [אוּלָה – ראשונה] נזעקה אוּלָה כתמיד לעזרתה של דָרלין. לאוּלָה היה בן שהמורה חשבה שהוא קשה-הבנה.
הוא לא ידע כמה זמן עוד נותר לו, לכן הגה את השם פֶּריס בתקווה שיתפרש כמשאלה לראות את הילד.
עכשיו הייתה הפסקת-הבוקר בבית ספרו של פֶּריס. הוא ישב לבד בפינה בין שתי אצטבות ספרים ובנה סירות מדפי-נייר שהמורה נתנה לו. ארנולד ופֶּריס עברו מיצירת מטוסי-נייר יחד לבניית סירות. הפעילות הזאת עזרה לפֶּריס להתמקד, אך גם לארנולד. הסירות הזכירו לו שהוא שרד את המסע בים.
שאר הילדים אכלו את הארוחות הקלות שהביאו ורדפו זה אחר זה ברחבי הכיתה בעוד המורה מאיימת עליהם בהשעיות ושאר סוגי עונשים. פֶּריס אפילו לא הרים עיניים לצפות במהומה. המנהלת כבר רצתה מזמן לשבץ את פֶּריס בכיתה מיוחדת אבל דָרלין סירבה. הוא לא היה מהמפריעים, הוא רק היה שקוע למעלה ראש בדברים מסוימים, אמרה דָרלין למנהלת ולכל מי שרצה לתייג את בנה בכל כותרת חוץ מביישן.
ארנולד התנסה בסטיגמות בנעוריו די והותר כדי שיחשוב אחרת מדָרלין. המורים של פֶּריס לא יכלו לשער בנפשם מה הילד עבר. הם לא ידעו שאביו נעלם לנצח כמה מטרים ממנו. פֶּריס היה שרוי מן הסתם באבל מתמשך, כמו אמא שלו.
פֶּריס קרא לארנולד אבא מהיום הראשון שנפגשו. דָרלין הסדירה שיאכלו שלושתם יחד במסעדה שבה עבדה. במהלך הארוחה לא פצה פֶּריס את פיו, אבל כשארנולד קם ללכת הוא שאל, "אתה אבא שלי?"
"אני יכול להיות," אמר ארנולד.
דָרלין חייכה, ופֶּריס קפץ לזרועותיו. שניהם החשיבו כנראה את התשובה הזאת כמתנה מהאחד לשני. פתאום קנו חייו משמעות. הוא הפך לאב.
בחדר-הכיתה השתופף ארנולד ליד הילד במרחב הצר בין האצטבות. הוא ניסה לכרוך את זרועותיו סביב פֶּריס, אבל לא הצליח. הוא קירב את ראשו לראשו של פֶּריס והידק את פיו לאוזן ימין של הילד וצעק כדי שקולו אולי יישמע: "פֶּריס, בן שלי, יום אחד אתה תיסע לפָּריס השנייה. תהיה לך משפחה ותטוס באווירון אמיתי."
הוא חיכה לאות שהילד שמע אותו או אפילו הרגיש בנוכחותו, אבל לא ראה. פֶּריס טרח עכשיו על הסירה השמינית. הוא קיפל לאורך ואחר בפינות. תמיד היה רגע בבניית הסירה כשארנולד היה סבור שפֶּריס יסתפק במה שנראה כמו כובע, אבל הוא דווקא המשיך עד שצצו ירכתיים או גוף של ספינה.
"להתראות, פֶּריס," צעק אל אוזנו של הילד. "תאהב בבקשה את אמא שלך לנצח."
ואז חייך כשהילד הרים יד וסטר לאוזן שארנולד צעק אל תוכה, כאילו משהו קטן, למשל יתוש מזמזם, ליחך אותו שם.
פֶּריס נעלם, או אולי ארנולד.
שוב היה באתר-הבנייה. לא פצוע, שלם, כמו בצאתו לעבודה בבוקר. עדיין לבש את הסרבל הכתום המבריק והכובע התואם הקשיח. האם הזמן מתעתע בו, או הוא מתעתע בזמן? האם הוא עוקף את סרט המשטרה הצהוב בהווה או בעבר?
האתר גודר, ורבים מחבריו לעבודה התגודדו סביב, רכנו והציצו מעבר לסרט-ההדבקה לראות יותר מקרוב את הצלמים שתיעדו את מערבל הבטון. רכבי-עיתונות מצוידים באנטנות עמדו בסך מעבר לכביש, וכתבים ראיינו אחדים מהפועלים וכמה מן עוברים ושבים. רבים טענו כי ראו אותו נופל. בהתחלה, סיפרו, פרכס גופו בפראות, ואז צלל אל תוך תעלת-הבטון.
חברת הבנייה והיזם כבר יצאו בהצהרה שכתבים רבים שידרו במהדורות חצי-היום: "אנחנו אבלים וכואבים את מותו הטרגי של אֶרנֶסטוֹ פֶרנָנדֶס. תנחומינו למשפחתו, לידידיו ולחבריו לעבודה. בשיתוף עם חוקרי המשטרה המקומית והפדרלית אנו פועלים לגלות את סיבות האירוע המצער ולמנוע מקרים דומים בעתיד."
סרטי-וידאו שצולמו בטלפונים ניידים תיעדו אותו נופל מכמה וכמה זוויות. יש שצילמו אותו מן הקרקע. אחרים ממרפסות-הפיגומים. בקולאז' של הצילומים הללו, שהורכב במהירות, הוא לא נראה כמו איש, אלא כחפץ גדול צונח. מהירות נפילתו הייתה גדולה מכדי שיתאפשר לזהות בו בן-אדם, אלא כשתנועת המצלמה הייתה בהילוך אטי.
הקלילות התחדשה. אותה תחושת אין-אוויר של גופו המתאדה. גם דָרלין ופֶּריס התעממו. הם הפכו לגעגועים רחוקים, לצללים מתפוגגים על האדמה.
יש אהבות שמאריכות ימים מהאוהבים. המילים האלה בנוסח קצת שונה היו תפילותיו בזמן שנפל. לדָרלין יהיו מעכשיו שניים כאלה. גם לו יהיו שניים: דָרלין ופֶּריס. הוא ימשיך לנסות לחפש אחריהם. הוא ימשיך לפזם את השיר של דָרלין, ימשיך ללחוש באוזנו של פֶּריס. הוא גם ינסה להוליך את דָרלין חזרה אל החוף למצוא אחרים כמוהו.
