בלי להתחייב I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

דיוקן של סאקי

מכל הבוהמיינים האמיתיים שנקלעו מעת לעת אל תחומו של החוג הבוהמייני המעותד ב"מסעדת נירנברג" ברחוב אָוֶל בסוהו, לא היה מעניין וחומקני מגֶ'בּהָרד קנוֹפּפשְרָנְק. חברים לא היו לו, ואף שהתייחס אל באי המסעדה כאל מכרים, ספק אם ביקש להמשיך את ההיכרות עמם אל מעבר לדלת, אל רחוב אָוֶל והעולם החיצון. לכולם התייחס כתגרנית בשוק אל עוברי אורח אקראיים – פורשת את מרכולתה ומפטפטת על מזג-האוויר ועל עסקים שאינם עולים יפה, ולעתים גם על שיגרון, אך אינה מגלה שום חשק להתעמק בחיי היום-יום שלהם או לנתח את שאיפותיהם.

השמועה אמרה שהוא בן למשפחת איכרים שמושבהּ בפּוֹמֶרָניָה [חבל-ארץ בפולין]; כשנתיים קודם לכן, אמרה השמועה עוד, זנח את העמל והחובות שבגידול חזירים ורְעיית אווזים כדי לנסות את מזלו כאמן בלונדון.

"מדוע בלונדון ולא בפריז או במינכן?" שאלו סקרנים.

ובכן, פעמיים בחודש יצאה ספינה מסְטוֹלפּמוּנד אל לונדון, נושאת על סיפונה נוסעים אחדים, ובזול; מחירי הנסיעה ברכבת לפריז ולמינכן לא היו זולים. כך אירע שבחר את לונדון כזירת הרפתקאתו הגדולה.

השאלה שהעסיקה זמן רב ובמלוא הרצינות את הלקוחות של "נירנברג" הייתה האם רועה-האווזים הנודד הוא באמת גאון-רוח, הפורש כנפיים אל האור, או סתם צעיר בעל-יוזמה, שנדמה לו שהוא יודע לצייר והוא משתוקק ובצדק להימלט מחדגוניותם של תפריט לחם-שיפון וערבות פּוֹמֶרָניָה החוֹליות הזרוּעות חזירים. היה יסוד סביר לפקפק ולהיזהר; קבוצות האמנים שנאספו במסעדה הקטנה כללו המון בחורות בשער קצר, והמון בחורים בשער ארוך, שהחשיבו עצמם מחוננים לאין שיעור בתחומי המוזיקה, השירה, הציור ואמנויות הבמה, עם קצת או אפס סימוכין לכך, עד שגאון בעיני-עצמו מכל סוג שהוא היה בהכרח חשוד. מצד שני, תמיד הייתה צפויה סכנה כי שוהה עמם מלאך אלוהים, והם, בבלי דעת, מתקלסים בו. שהרי ידוע המעשה המעציב בסְלֶדוֹנטי, המשורר הדרמטי, שבית הדין של רחוב אָוֶל הקֵל בערכו ואף התכחש לו ושליָמים יצא שמו כפייטן-אמן בחצר הדוכס הגדול קונסטנטין קונסטנטינוביץ' – "המשכיל שברומנובים" אָליבא דְסילביה סְטראבְּל, שהתבטאה כמי שמכירה כל אחד ואחד מבני משפחת הצארים הרוסית; על צד האמת הכירה כתב של עיתון, צעיר שאכל בּוֹרשְט בהבעה של מי שהמציא אותו. "שירי המוות והתשוקה" מאת סְלֶדוֹנטי נמכרו עתה באלפיהם בשבע שפות אירופיות, ובקרוב יתורגמו לסורית. מקרה זה עצר במבקרים חדי-העין של "נירנברג" מלחרוץ דין בטרם עת ובפסקנות שאין חזרה ממנה.

אשר ליצירתו של קנוֹפּפשְרָנְק, לא חסרו להם הזדמנויות לבחון אותה ולאמוד את ערכה. ככל שהיה נחוש בדעתו להעמיד מרחק בינו ובין מיודעיו במסעדה, הוא לא פעל להסתיר את הישגיו האמנותיים ממבטם החקרני. ערב-ערב, או כמעט כל ערב, בשעה שבע בקירוב, היה מופיע ולא בהיחבא, מתיישב אל שולחנו הקבוע, מטיל תיק שחור עב-כרס על הכיסא מולו, נד בראשו, אחד-אחד, אל כל המסובים, ומתחיל במלאכה הרצינית של אכילה ושתייה. בהגיע שלב שתיית הקפה היה מצית לו סיגריה, מקרב אליו את התיק ומתחיל לפשפש בו. אחרי התלבטות ממושכת היה בוחר אחדים מן המתווים והרישומים האחרונים ומעביר אותם בלי אומר משולחן לשולחן, מקדיש תשומת לב מיוחדת לסועדים החדשים. בגבו של כל רישום כזה היה רשום בספרות ברורות "10 שילינגים".

יצירתו, גם אם לא הייתה טבועה בחותם הגאונות, התייחדה במבחר מיוחד ובלתי-משתנה של נושאים. התמונות תיארו, כולן כאחת, רחוב מוכר או אתר ציבורי בלונדון, שהתנוון והתרוקן מאוכלוסייתו האנושית. תחת זאת שוטטו שם חיות- בר, שלפי עושר המינים האקזוטי נמלטו מן הסתם מגני-חיות וקרקסים נודדים. "ג'ירפות שותות ממימי מזרקה, כיכר טראפאלגר" היה בין הרישומים הנודעים והאופייניים, ושערורייתית ממנו הייתה תמונה מבעיתה של "עיטים תוקפים גמל גווע ברחוב ברקלי צפון". גם היו תצלומים של התמונה גדלת-הממדים שטרח עליה כבר כמה וכמה חודשים, ובימים אלה היה בעיצומם של מאמצים למכור אותה לאיזה סוחר-אמנות בעל יוזמה או לחובב הרפתקני. הנושא היה "צבועים ישֵנים בתחנת יוסטון," יצירה שלא החסירה דבר בנוגע למעמקיה, מעמקים אין-חקר, של האומללות.

"זה אולי מתוחכם עד מאוד, כמובן, זה אולי מבשר על עידן חדש בשדה האמנות," אמרה סילביה סְטראבְּל לחוג המאזינים הפרטי שלה, "אבל מן הצד השני זה אולי סתם שיגעון. אם סוחר היה זורק הצעת-מחיר לתמונת הצבוֹעים ההיא, או אפילו לכמה מן הרישומים, היינו מיטיבים למקם את האיש ויצירתו."

"עוד נקלל את עצמנו ביום מן הימים," אמרה מרת נוּגָט-ג'ונס, "שלא קנינו את תיק-הרישומים כולו. מהצד השני, כשיש מסביב כל כך הרבה כישרונות אמיתיים, אין לך חשק להטיח על השולחן עשרה שילינגים בעד מה שנראה כחתיכת  מוזרוּת גחמנית. עם זאת, הציור שהראה לנו בשבוע שעבר, 'קָטָה נומדית ישנה על אנדרטת אלברט', היה מאוד מרשים, וברור שיכולתי לראות שם תבונת-כפיים ורוחב-התבוננות; אבל הוא בכלל לא הזכיר לי את אנדרטת אלברט, וסֵיר ג'יימס בּינקוֶוסט אומר שקָטוֹת לא ישנות על עצים. הן ישנות על האדמה."

גם אם היה האמן הפּוֹמרָני מוכשר או גאון, לא זכתה יצירתו להכשר מסחרי. תיק היצירות הוסיף להיות עב-כרס מתמונות שלא נמכרו וה"סיֶסטה של יוסטון" – שם החיבה שהעניקו חדי-הלשון של נירנברג לתמונה גדלת-הממדים, עדיין עמדה למכירה. הסימנים החיצוניים הגלויים של כישלון פיננסי החלו להיראות לעין; חצי-בקבוק של קלרט זול לארוחת הערב התחלף בכוס קטנה של בירה, וזו בתורה התחלפה בכוס מים. הארוחה היומית במחיר קבוע של שילינג ושישה פני השתנתה מאירוע יומיומי לסעודת-פינוק של יום א'; בימות-החול הסתפק האמן בחביתה בשבעה פני וקצת לחם וגבינה, והיו ערבים שבהם לא הראה את פניו כלל. בפעמים הנדירות שבהן שוחח על ענייני עצמו, הורגש שהוא מרבה יותר ויותר לדבר על פּוֹמֶרָניָה מאשר על עולם האמנות הדגול.

"עכשיו אצלנו שיא העונה," אמר בעוגמה; "מוציאים את החזירים לשדות אחרי הקציר, וצריך להשגיח עליהם. אם הייתי שם יכולתי לעזור. כאן קשה להתפרנס. אין הערכה לאמנות."

"למה שלא תיסע הביתה לביקור?" שאל מישהו בטקט.

"אוי, זה עולה כסף! קודם-כול ההפלגה לסְטוֹלפּמוּנד, ואני גם חייב דמי שכירות. גם במסעדה אני חייב כמה שילינגים. לו יכולתי למכור כמה ציורים – "

"אולי," הציע מרת נוּגָט-ג'ונס,"אם היית מוריד קצת את המחיר, כמה מאתנו היו שמחים לקנות. עשרה שילינג, אתה יודע, זאת מיד התלבטות לאלה שאינם עשירים במיוחד. אולי אם היית מבקש שישה או שבעה – "

איכר הוא לעולם איכר. רמז לעסקה הצית זיק של דריכות בעיני האמן והקשיח את תווי פיו.

"כל אחד בתשעה שילינג ותשעה פני," הפטיר, ונראה שנתאכזב כי מרת נוּגָט-ג'ונס אינה ממשיכה להתמקח. היה ברור כי ציפה שתציע שבעה שילינג וארבעה פני.

השבועות חלפו חיש, וקנוֹפּפשְרָנְק פקד פחות ופחות את המסעדה ברחוב אָוֶל, וארוחותיו בפעמים אלה נעשו דלות יותר ויותר. ואז הגיע יום ניצחון כשהופיע השכם בבוקר במצב-רוח מרומם והזמין ארוחה לתפארת שכמעט ולא נפלה מסעודת מלכים. התפריט הרגיל התעשר בתבשיל מיובא של חזה-אווז מעושן בטעם פּוֹמרָני, שלמרבה המזל ניתן היה לרכוש מסוחרי מעדנים ברחוב קובנטרי, ואילו בקבוק ארך-צוואר של יין הריינוס העניק ליטוש אחרון של חגיגיות וצהלה לשולחן העמוס סועדים.

"כנראה שהוא הצליח למכור את יצירת-המופת שלו," לחשה סילביה סְטראבְּל למרת נוּגָט-ג'ונס שהגיעה באיחור.
"אינני יודעת; עד עכשיו הוא לא אמר כלום. אבל בטח איזה אמריקני. בקערת הקינוח תקוע דגל אמריקני קטן, וכבר שלוש פעמים הוא הכניס מטבעות לתיבת הנגינה, פעם אחת להשמיע את 'הדגל הזרוע כוכבים' [המנון ארה"ב], פעם שנייה את 'כוכבים ופסים לנצח' [המארש הלאומי מאת המלחין האמריקני ג'ון סוזה] ושוב כדי להשמיע את 'הדגל הזרוע כוכבים'. זה בטח מיליונר אמריקני והוא ודאי קיבל סכום עתק עבורה. הוא זורח כולו ומפטפט בנחת".

"חייבים לשאול אותו מי קנה את התמונה," אמרה מרת נוּגָט-ג'ונס.

"לא, אל תשאלי. בואי נקנה כמה מהרישומים, מהר, לפני שאנחנו כאילו יודעות שהוא מפורסם. אחרת הוא יכפיל את המחיר. אני כל כך שמחה שהוא הצליח סוף-סוף. תראי, תמיד האמנתי בו."

תמורת עשרה שילינג קנתה העלמה סְטראבְּל את תמונות הגמל הגווע ברחוב ברקלי צפון ואת הג'ירפות מרוות את צמאונן בכיכר טראפאלגר. באותו המחיר רכשה מרת נוּגָט-ג'ונס את תמונת הקָטָה הישֵנה. תמונה יותר אמביציוזית "זאבים ואיילים קנדיים נאבקים על מדרגות מועדון אָתֵנאוּם" מצאה לה קונה בחמישה עשר שילינג.

"ומה הן תכניותיך עכשיו?" שאל איש צעיר שהיה תורם מעת-לעת טורי-כתב לשבועון בענייני אמנות.

"לחזור לסְטוֹלפּמוּנד בספינה הראשונה," אמר האמן. "ולא לשוב הנה. לעולם."

"אבל יצירתך? הקריירה שלך כצייר?"

"לא מכניסה כלום. גוועים ברעב. עד היום לא מכרתי אפילה תמונה אחת. הערב קניתם כמה כי אני נוסע מכאן, אבל בפעמים אחרות – אפילו לא אחת."

"אבל אמריקני אחד – "

"אהה, אמריקני עשיר," גיחך האמן. "השבח לאל. הוא התפרץ עם מכוניתו אל תוך עדר חזירים שיצאו לרעות. הוא הרג המון חזירים, מהטובים ביותר, אבל שילם בשביל כל הנזקים. שילם יותר ממה שהם שווים, הרבה יותר ממה שהיינו מקבלים בשוק אחרי חודש של פיטום, אבל מיהר נורא להגיע לדנציג. כשמישהו ממהר, הוא משלם מה שדורשים ממנו. השבח לאל על אמריקנים עשירים, שתמיד ממהרים להגיע למקום אחר. לאבא ואמא שלי יש עכשיו המון כסף; הם שלחו לי קצת כדי לפרוע את חובותי ולשוב הביתה. ביום שני אני יוצא לסְטוֹלפּמוּנד, כדי לא לשוב אף פעם."

"אבל התמונה שלך, של הצבועים?"

"גדולה מדי לקחת אתי לסְטוֹלפּמוּנד. שרפתי אותה."

בבוא העת ישכחו אותו. אבל לפי שעה קנוֹפּפשְרָנְק הוא נושא כאוב כמעט כמו סְלֶדוֹנטי ללקוחות אחדים של "מסעדת  נירנברג", רחוב אָוֶל, סוהו.

תגובה אחת בנושא “בלי להתחייב I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)”

  1. סאקי מיטיב כל כך לתאר את מי המדמנה בה שקועים בני האדם בעידן הקפיטליסטי, ומאכזב מאוד שגם האומנים שקיווינו שראוי לצפות מהם ליותר, מעריכים יצירת אומנות בהתאם לערכה הכספי או לחוות דעתם של "חשובים" כמו המקורבים לצאר ולא בהתאם לראייה הפנימית שלהם. מעניין שכמו בסיפור של וורטון הצייר של סאקי מצייר ציורי טבע ונמשך לבעלי חיים יותר מאשר לבני אדם. והקורא נוטה להזדהות אתו. אכן, חזירים מתים מתוגמלים בכסף רב ללא ויכוח, להבדיל מציורים. חבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.