בנותיו של הקולונל המנוח I קתרין מנספילד (1923-1888)

I

השבוע שלאחר מכן היה אחד העמוסים בחייהן. גם כשהלכו לישון , גופיהן הם ששכבו לפוש; ראשיהן לא נחו, המשיכו לחשוב, ללבן דברים, לתהות, להחליט, לנסות לזכור היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדי גופה, רגליה מעט חופפות זו את זו, הסדין משוך לה עד סנטרה. בוהה הייתה בתקרה.

"את חושבת שלאבא יהיה אכפת אם ניתן את הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" הטיחה בה ג'וזפין. "מה פתאום לשוער? איזה רעיון משונה!"

"בגלל," הטעימה קונסטנטיה, "שהוא בטח צריך ללכת לא פעם ללוויות. ושמתי לב ב… בבית הקברות, שיש לו רק כובע בָּאוּלר." היא השתתקה. "חשבתי אז שצילינדר ישמח אותו. ראוי שניתן גם לו מתנה. הוא תמיד היה מאוד חביב אל אבא."

"אבל," קראה ג'וזפין, זעה ימינה ושמאלה על הכרית ולטשה מבט בקונסטנטיה מבעד לחושך, "מהראש של אבא!" ופתאום, לרגע איום אחד היא כמעט צחקקה. כמובן, לא שהיה לה בכלל חשק לצחקק. זה ודאי ההרגל. לפני שנים, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, המיטות שלהן ממש כרכרו. ועכשיו, הראש של השוער, שנעלם, הגיח פתאום, כמו נר, מתחת לכובע של אבא… הצחקוק גאה בה, וגאה; היא ספקה את כפות ידיה; היא החניקה אותו; היא כיווצה את מצחה בכוח כנגד האפלה ואמרה, מאוד בחומרה, "שלא תשכחי."

"אפשר להחליט מחר," אמרה.

קונסטנטיה לא השגיחה בכלום; היא נאנחה.

"לדעתך אנחנו צריכות לצבוע גם את החלוקים שלנו?"

"בשחור?" ג'וזפין כמעט הצטווחה.

"נו, אלא במה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי לי שלא כל כך אמיתי, איכשהו, ללבוש שחורים בחוץ, כשאנחנו בלבוש מלא, ואז כשאנחנו בבית – "

"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את המצעים שלה בכוח שכזה ששתי כפות רגליה נחשפו, והיה עליה לטפס אל ראש הכריות כדי שיתכסו שוב היטב.

"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "ויש סיכוי גדול שגם הדוור."

ג'וזפין נזכרה בנעלי-הבית שלה האדומות-כהות, שהתאימו לחלוק, ולאלה שאהובות על  קונסטנטיה, בירוק בלתי מוגדר, שהתאימו לחלוקה. שחורים! שני חלוקים שחורים ושני זוגות נעלי-בית שחורים צמריריים מתגנבים אל בית-הכיסא כמו שני חתולים שחורים.

"אני לא בטוחה שזה ממש נחוץ," אמרה.

שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את העיתונים עם המודעה בתוכם מחר בבוקר כדי שלא נאחר את דואר ציילון… כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"

"עשרים ושלושה."

ג'וזפין כבר ענתה על כולם, ועשרים ושלוש פעמים בהגיעה למשפט "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבא היקר" התמוטטה ונאלצה להשתמש בממחטה, ובמכתבים אחדים אפילו נאלצה להספיג דמעה תכולה-בהירה בקצהו של נייר-סופג. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים. אבל עשרים ושלוש פעמים! ובכל זאת, גם עכשיו, כשהייתה אומרת בלבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבא היקר," הייתה מסוגלת לבכות לו רצתה.

"יש לך מספיק בולים?" בקע קולה של קונסטנטיה.

"איך אני יכולה לדעת?" אמרה ג'וזפין ברוגזה. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"

"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה בנימה מתונה.

שוב שתיקה. נשמעה אוושה קלה, ואז ריצה חפוזה, ניתור.

"עכבר," אמרה קונסטנטיה.

"זה לא יכול להיות עכבר כי אין כאן שום פירורים," אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.

עווית רחמים כיווצה את לבה. קטנצ'יק מסכן! חבל שלא השאירה חתיכה של ביסקוויט על שולחן התשפורת. נורא ואיום לחשוב שהוא לא מצליח למצוא כלום. מה הוא יעשה?

"אני לא יודעת איך הם מצליחים בכלל לחיות," אמרה בכבדות.

"מי?" תבעה ג'וזפין לדעת.

וקונסטנציה השיבה בקול רם יותר ממה שהתכוונה, "העכברים."

ג'וזפין התקצפה. "איזה שטויות, קון!" אמרה. "מה לעכברים ולזה? את ישנה."

"אני לא חושבת," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לבדוק. אכן ישנה.

ג'וזפין קימרה את גבה, משכה אליה את ברכיה, שיכלה את זרועותיה עד שאגרופיה הגיעו אל מתחת לאוזניה והצמידה בחוזקה את לחיה אל הכרית.

II

דבר נוסף שעוד סיבך את העניינים הוא שהִייתה של האחות אנדרוז אתן אותו שבוע. באשמתן; הן שביקשו ממנה. הרעיון היה של ג'וזפין. בבוקר שבו – כלומר, בבוקר האחרון, אחרי לכתו של הרופא, אמרה ג'וזפין לקונסטנטיה, "את לא חושבת שיהיה נחמד מצדנו להזמין את האחות אנדרוז להמשיך ולשהות אצלנו שבוע כאורחת?"

"נחמד מאוד," אמרה קונסטנטיה.

"חשבתי," הוסיפה ג'וזפין בלי שהיות, "שאחר הצהריים, אחרי שאשלם לה, אני פשוט אגיד לה 'אחותי ואני נשמח מאוד, אחרי כל מה שעשית למעננו, האחות אנדרוז, אם תשהי כאן שבוע נוסף כאורחת שלנו.' את עניין האורחת אני חייבת לשרבב אם במקרה – "

"אבל קשה להאמין שהיא תצפה לתשלום!" קראה קונסטנטיה.

"אין לדעת," אמרה ג'וזפין מתוך יישוב הדעת.

האחות אנדרוז אימצה בשמחה את הרעיון. אלא שהייתה בכך טרחה. פירוש הדבר שהן נאלצו להתכנס לארוחות כסדרן במועדים הקבועים, בעוד שללא האורחת יכלו פשוט לבקש מקייט שתואיל בטובה להביא להן מגש לכל מקום שהיו שם. ומועדים קבועים, כעת כשחלף הלחץ, העמידו במבחן את סבלנותן.

לאחות אנדרוז היו פשוט חששות במה שנוגע לחֶמאה. בעצם, היה להן קשה להתחמק מההרגשה כי בנוגע לחמאה, לפחות, היא מנצלת את טוב לבן. והיה לה ההרגל המגונה לבקש רק פרוסונת של לחם כדי לגמור מה שהיה לה בצלחת, ואחר כך, ממש לפני הבליעה האחרונה, לקחת לה בהיסח הדעת – מובן שלא בהיסח הדעת – עוד תוספת. ג'וזפין הייתה אז מסמיקה סומק עז, ואת עיניה הקטנות, כמו חרוזים, הייתה תוקעת במפה כאילו הבחינה בחרק מוזר זעיר זוחל בין השתי והערב. ואילו פניה הארוכות החיוורות של קונסטנטיה התארכו והתייצבו, והיא הביטה הלאה משם – הלאה – הרחק מעל המדבר, אל המקום שבו שיירת הגמלים נפרמה כמו חוט צמר…

"כשעבדתי אצל ליידי טוּקס," אמרה האחות אנדרוז, "היה  לה מכשיר מָזה חמוד בשביל חמאה. קופידון מכסף על הקצה של הקערה מהזכוכית, מרְזיק מזלג פצפון. ומי שרצה קצת חמאה פשוט לחץ לו על הרגל והוא אִתכופף ודקר והוציא חתיכה. זה היה כמו איזה…"

זה היה מעבר לכוחותיה של ג'וזפין. אבל "לדעתי הדברים האלה מאוד יקרים," הוא כל מה שהצליחה להגות.

"אבל למה?" שאלה האחות אנדרוז, קורנת מבעד למשקפיה. "בטוח שאף אחד לא יקח יותר חמאה ממה שהוא רוצה, לא?"

"צלצלי, קון," הצטעקה ג'וזפין. שוב לא יכלה לסמוך על מוצא פיה.

וקייט הצעירה הגאה, הנסיכה-הקוסמת, נכנסה לבדוק מהו שהחתולות הזקנות רוצות עכשיו. היא חטפה והרחיקה צלחות עם משהו בלתי-מוגדר כזה או אחר, והטיחה עליו מקפא לבן, אחוז רטט.

"ריבה, בבקשה, קייט," אמרה ג'וזפין בנועם.

קייט כרעה על ברכיה ופתחה בתנופה את המזנונית, סובבה והעלתה את מכסה צנצנת-הריבה, ראתה שהיא ריקה, הניחה אותה על השולחן ויצאה מן החדר בגאון.

"לדאבוני," אמרה האחות אנדרוז כעבור רגע, "אין ריבה."

"צרה-צרורה!" אמרה ג'וזפין. היא נשכה את שפתה. "מה כדאי לעשות?"

קונסטנטיה חככה בדעתה. "אי-אפשר להטריח שוב את קייט," אמרה ברכות.

האחות אנדרוז חיכתה, חייכה אל שתיהן. עיניה שוטטו, בולשות כה וכה מאחורי המשקפיים. קונסטנטיה, כלאחר ייאוש, חזרה אל גמליה. ג'וזפין קימטה את מצחה במלוא הריכוז. לולא האישה הטיפשה הזאת, בטוח שהיא וקון כבר היו אוכלות את המקפא בלי. פתאום הבזיק בה רעיון.

"אני יודעת," אמרה. "מרקחת הדרים. במזנונית יש קצת מרקחת. תביאי אותה, קון."

"אני מקווה," צחקה האחות אנדרוז וצחוקה היה כמו צלצול דק של כפית כנגד בקבוקון-תרופות. "אני מקווה שזאת לא מרקחת מרה מדי."

III

אבל כך או אחרת, לא יעבור זמן רב והיא תעזוב לתמיד. ואי-אפשר להתכחש לעובדה שהייתה מאוד רחומה אל אבא. ובסוף היא סעדה אותו יומם ולילה. לאמיתו של דבר, גם קונסטנטיה וגם ג'וזפין הרגישו בסתר לבן כי הגזימה בכך שלא הניחה לו עד צאת נשמתו ממש. כי בהיכנסן להיפרד ממנו ישבה שם האחות אנדרוז לצד מיטתו בלי למוש, החזיקה בפרק-ידו והתראתה כמביטה בשעונה. זה היה מיותר בהחלט. גם כל כך חסר-רגישות מצדה. נניח שאבא רצה להגיד להן משהו – משהו פרטי. לא שהיה לו משהו. רחוק מזה! שוכב היה בפרצוף ארגמני, ארגמן כהה, כעוס, ואפילו לא הסתכל לעברן כשנכנסו. ואז, עודן עומדות שם, מתלבטות מה יעשו, הוא פקח לפתע עין אחת. הו, איזה הבדל יכול היה להיות, איזה הבדל באופן שהוא יישמר בזיכרון, כמה קל יותר היה לספר על כך לאנשים, לו רק פקח את שתיהן! אך לא – רק עין אחת. רגע אחד רשפה אליהן ואז… כבתה.

IV

מבוכה גדולה תקפה אותן כשמר פָרוֹלֶס, מכנסיית ג'ון הקדוש, סר אליהן אותו אחר- צהריים.

"הסוף היה שלֵו, אני משער," היו המילים הראשונות שאמר כשהחליק לעברן דרך הטרקלין החשוך.

"שלֵו למדי," אמרה ג'וזפין בקול רפה. שתיהן הרכינו ראש. שתיהן חשו בוודאות כי העין ההיא לא הייתה שלווה כלל וכלל.

"שב, בבקשה," אמרה ג'וזפין.

"תודה, העלמה פִּינר," אמר מר פָרוֹלֶס בהכרת טובה. הוא הרים וקיפל את זנבות מעילו, והחל משתוחח אל כורסתו של אבא, אך ברגע שנגע בה, ניתר כלשהו מעלה והחליק והתיישב תחת זאת בכיסא הסמוך.

הוא השתעל. ג'וזפין ספקה את כפותיה; קונסטנטיה נראתה פזורת-דעת.

"הייתי רוצה שתרגישי, העלמה פִּינר," אמר מר פָרוֹלֶס, "וגם את, העלמה קונסטנטיה, שאני מנסה להיות לעזר, להיות לעזר לשתיכן, אם תרשו לי. אלה הם הזמנים," אמר מר פָרוֹלֶס בפשטות ובהתכוונות יתרה, "שבהם אלוהים מבקש כי נושיט יד זה לזה."

"תודה רבה לך, מר פָרוֹלֶס," אמרו ג'וזפין וקונסטנטיה.

"על לא דבר," אמר מר פָרוֹלֶס במתק שפתיים. הוא חילץ את אצבעותיו מכפפות-העור ורכן לפנים. "ואם מי מכן חפצה בטקס קטן של קומיוניון [אכילת לחם הקודש ושתיית יין הקודש], או אולי שתיכן, פה עכשיו, אתן רק צריכות להגיד לי. קומיוניון קטן הוא לא פעם העזרה בהא הידיעה, הוא נחמה גדולה," הוסיף בעדינות.

אך המחשבה על הקומיוניון הקטן הפחידה את השתיים. הייתכן! לבדן בטרקלין, בלי – בלי מזבח ועוד דברים! הפסנתר גבוה מדי, אמרה קונסטנטיה בלבה, ומר פָרוֹלֶס ודאי לא יוכל לגהור מעליו עם גביע הקודש. וקייט בטח תתפרץ פנימה ותפריע להם, הרהרה ג'וזפין. ונניח שפעמון הכניסה יצלצל באמצע? זה עשוי להיות מישהו חשוב – בעניין בגדי האבלות. האם יקומו מכריעתן לפי נוהגי הטקס ויצאו, או שיאלצו לחכות… ולהתייסר?

"אולי תשלחו הודעה לאנשים בידי קייט שלנו אם תחפצו בכך בפעם אחרת" אמר מר פָרוֹלֶס.

"הו, כן, רוב תודות לך!" אמרו פה אחד.

מר פָרוֹלֶס קם ולקח לידו את כובעו, כובע קש שחור, מהשולחן העגול.

"ואשר ללוויה," אמר בנועם, "אוכל להסדיר זאת – כידידו הוותיק של אבא היקר וכידידכן העלמה פִּינר והעלמה קונסטנטיה?"

ג'וזפין וקונסטנטיה קמו גם הן.

"הייתי רוצה לוויה מאוד פשוטה," אמרה ג'וזפין בנימה נחרצת, "ולא יקרה מדי. ועם זאת, הייתי רוצה – "

" – אחת טובה, שלא תתכלה," הרהר קונסטנטיה החולמנית, לכאורה ג'וזפין קונה לה כותונת-לילה. אבל ג'וזפין, כמובן, לא אמרה זאת. "אחת שתהלום את מעמדו של אבא שלנו." היא הייתה מאוד עצבנית.

"אזדרז ואלך אל ידידנו הטוב מר נייט," אמר מר פָרוֹלֶס בנימה רכה. "אבקש ממנו לסור אליכן. אני בטוח כי תתרשמו שהוא איש יעיל בהחלט."

V

יהיה אשר יהיה, הפרק הזה תם ונשלם, למרות שלא האמינו לא זאת ולא השנייה שאבא לא יחזור עוד. ג'וזפין ידעה רגע של אימה גמורה בבית-הקברות, בעת הורדת הארון לאדמה, כשחלף בראשה שהיא וקונסטנטיה לא ביקשו ממנו רשות לכך. מה יגיד אבא כשייוודע לו? שהרי ייוודע לו במוקדם או במאוחר. כמו תמיד. "קברתן אותי. קברתן אותי בנות!" הלמות מקל-ההליכה שלו צלצלה באוזניה. מה יוכלו שתיהן להגיד? איזה תירוץ יוכלו להמציא? מעשה מחריד חסר-לב מאין כמוהו! איזה ניצול מרושע של אדם ברגעי חולשתו. שאר האנשים מתייחסים לזאת כמובן מאיליו. הם זרים; אי-אפשר לצפות כי יבינו שאבא הוא האיש האחרון בעולם שאפשר לעולל לו דבר כזה. לא, האשמה כולה תיפול עליה ועל קונסטנטיה. וההוצאות, הרהרה בעוד היא מטפסת אל הכרכרה הדחוסה. וכשתצטרך להראות לו את החשבון. מה הוא יגיד?

היא שמעה אותו מרעים בקולו: "ואתן מצפות ממני לממן את המצעד הראוותני הזה שלכן?"

"אוי," גנחה בקול ג'וזפין המסכנה, "לא היינו צריכות לעשות את זה, קון!"

וקונסטנטיה, חיוורת כמו לימון בתוך כל השחור הזה, אמרה בלחישה מפוחדת, "לעשות מה ג'אג?"

"להרשות להם לק – לקבור את אבא בצורה כזאת," אמרה ג'וזפין שהשתופפה והתייפחה אל תוך ממחטת-האבל החדשה שריחה משונה.

"אבל מה יכולנו לעשות חוץ מזה?" תמהה קונסטנטיה. "הרי לא יכולנו להחזיק אותו, ג'אג – להחזיק אותו אצלנו לא-קבור. ועוד בדירה קטנה כזאת."

ג'ןזפין קינחה את אפה ברעש; הכרכרה הייתה מחניקה נורא.

"אני לא יודעת"" אמרה כלאחר ייאוש. "זה נורא ואיום. אני מרגישה שהיינו צריכות לנסות, לפחות לזמן-מה. כדי שנהיה בטוחות לגמרי. דבר אחד בטוח" – ושוב קלחו עיניה – "אבא לא יסלח לנו על זה אף פעם – אף פעם!"

VI

אבא לא יסלח להן אף פעם. זה מה שהרגישו עוד יותר ממקודם כשנכנסו כעבור יומיים בבוקר לחדרו לברור את חפציו. כבר קודם דנו על כך ביניהן בשלווה רבה. ג'וזפין אפילו כללה זאת ברשימה הדברים שיש לעשות: "לברור את חפציו של אבא ולהחליט בנוגע אליהם." אבל זה היה שונה לגמרי מאשר להגיד אחרי ארוחת הבוקר:

"טוב, את מוכנה, קון?"

"כן, ג'אג – ברגע שאת תהיי מוכנה."

"אז אני חושבת שכדאי שנגמור עם זה."

היה חשוך במסדרון. שנים הן הקפידו על הכלל לא להפריע לאבא בבוקר, יהיה אשר יהיה. ועכשיו הן עומדות להיכנס פנימה בלי שאפילו דפקו בדלת… עיניה של קונסטנטיה נפערו לרווחה מעצם המחשבה; ג'וזפין חשה פיק ברכיים. "את – את תיכנסי ראשונה," שאפה רוח ודחפה קדימה את קונסטנטיה.

אך קונסטנטיה אמרה מה שאמרה תמיד במצבים כאלה, "לא, ג'אג, זה לא הוגן; את הבכורה."

ג'וזפין עמדה לומר – מה שבנסיבות אחרות  לא הייתה מודה בו בשום אופן – מה ששמרה לה בתור נשק אחרון, "אבל את גבוהה יותר." אלא שבאותו רגע השגיחו שתיהן כי דלת המטבח פתוחה, וכי קייט עומדת בפתח…

"מאוד נוקשָה," אמרה ג'וזפין. לופתת את ידית הדלת ופועלת כמיטב יכולתה לסובב אותה. כאילו אפשר היה להוליך שולל את קייט!

אין מה לעשות. הבחורה הזאת היא… ואז נסגרה הדלת מאחוריהן. אבל – אבל לא בחדרו של אבא הן נמצאות. בה-במידה יכלו להיכנס פתאום בטעות מבעד לקיר אל דירה אחרת לגמרי. האם הדלת ממש מאחור? הן היו מפוחדות מדי להביט. ג'וזפין ידעה כי אם זאת אכן הדלת, היא סגורה בחוזקה. קונסטנטיה הרגישה כי כמו דלתות בחלומות – אין לה בכלל ידית. הקור הוא שגרם להרגשה האיומה. או אולי הלובן – איזה? הכול היה מכוסה. התריסים היו מוגפים, יריעת בד הייתה תלויה על הראי, סדין העלים את המיטה, מניפה גדולה של נייר לבן מילאה את האח. קונסטנטיה הושיטה במגינת-לב את ידה; כמעט האמינה שפְּתוֹת שלג ינשור עליה. ג'וזפין חשה עקצוץ משונה באפה, כאילו הוא קרוב לקפוא. ואז קשקשה כִּרכָּרָה למטה על אבני הכביש, והדממה דמתה כמזדעזעת לפיסות קטנות.

"כדאי לפתוח תריס אחד," אמרה ג'וזפין באומץ.

"כן, זה נשמע רעיון טוב," לחשה קונסטנטיה.

רק נגעו בתריס והוא טס למעלה והרצועה אחריו, נגללת על המוט, והציצית הקטנה נקשה כמנסה לצאת לחופשי. לקונסטנצה זה היה קשה מנשוא.

"מה דעתך – מה דעתך שנדחה את זה ליום אחר?" לחשה.

"למה?" הטיחה בה ג'וזפין. כתמיד, הרגישה הרבה יותר טוב כשנוכחה לדעת שקונסטנטיה מבועתת. "חייבים לעשות את זה. והלוואי שהיית מפסיקה ללחוש, קון."

"לא ידעתי שאני לוחשת," לחשה קונסטנטיה.

"ולמה את נועצת עיניים במיטה כל הזמן?" אמרה ג'וזפין, מגבירה את קולה כבהתרסה. "אין כלום על המיטה."

"אוי, ג'אג, אל תדברי ככה!" אמרה קוני העלובה. "ובכל מקרה, לא בקול רם כל כך."

ג'וזפין הרגישה כי אכן הרחיקה לכת.  היא חגה בתנופה אל שידת-המגרות, הושיטה יד וכבר משכה אותה חזרה.

"קוני!" היא שאפה רוח בכבדות, סבה על מקומה ונסמכה בגבה אל השידה.

"אוי, ג'אג – מה?"

ג'וזפין רק לטשה עיניים. קיננה בה הרגשה מוזרה עד מאוד כי כפשע היה בינה לבין משהו נורא ואיום. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה כי אבא נמצא בשידת-המגרות? במגרה העליונה של הממחטות והעניבות, או בשנייה עם החולצות והפיז'מות, או בתחתונה עם חליפותיו. הוא בולש אחריהן, נסתר מן העין – ממש מאחורי הידית – מוכן ומזומן לזנק.

היא עשתה פרצוף לקונסטנטיה, פרצוף מצחיק מאלה הישנים, כשהייתה קרובה לבכות.

"אני לא יכולה לפתוח," היא כמעט ייבבה.

"אז לא, ג'אג," לחשה קונסטנטיה בהטעמה. "הרבה יותר טוב לא לפתוח. לא צריך לפתוח שום דבר. לפחות עוד זמן רב."

"אבל – אבל זה עושה רושם של כזאת חולשה," אמרה ג'וזפין ופרצה בבכי.

"מותר לנו להיות חלשות לשם שינוי, ג'אג," סיננה כנגדה קונסטנטיה בלחש פראי. "אם זאת באמת חולשה." ומבטה החיוור שט משולחן הכתיבה הנעול – בטוח מכול רע – אל ארון הבגדים העצום הנוצץ, והיא התחילה לנשום בנשימה מוזרה, רמה וחטופה. "למה שלא נהיה חלשות פעם אחת בחיים, ג'אג? זה לא פשע. בואי נהיה חלשות – חלשות, ג'אג. הרבה יותר נחמד להיות חלשות מאשר חזקות."

ואז היא עשתה אחד מאותם דברים נועזים להפליא, מאלה שעשתה רק פעמיים בחייהן קודם לכן: בצעדי און ניגשה אל הארון, סובבה את המפתח ושלפה אותו מן המנעול. שלפה ונופפה בו אל ג'וזפין, ובחיוכה הרחב הראתה לג'וזפין שהיא יודעת מה עשתה – היא הסתכנה למרות הסיכוי שאבא נמצא שם בין מעיליו.

לוּ נטה הארון העצום קדימה והתמוטט על קונסטנטיה, לא הייתה ג'וזפין מופתעת. אדרבה, היא הייתה חושבת שאין יאה מכך. אבל לא קרה כלום. אלא שהחדר נדמה עכשיו שקט מתמיד, והפתותים הגדולים של האוויר הקר צנחו על כתפיה וברכיה של ג'וזפין. היא התחילה לרעוד.

"בואי, ג'אג," אמרה קונסטנטיה, החיוך הקשה עדיין על שפתותיה, וג'וזפין הלכה אחריה בדיוק כמו בפעם האחרונה ההיא, כשקונסטנטיה דחפה את בֶּני לשלולית העגולה.

VII

אך המתח עדיין ניכר בהן כששבו אל חדר-האכילה. הן התיישבו, אחוזות חלחלה, והביטו זו בזו.

"אני מרגישה שלא אהיה מסוגלת לעשות כלום," אמרה ג'וזפין, "עד שאקח משהו לפֶּה. את חושבת שאפשר לבקש מקייט שתי ספלי מים חמים?"

"למה לא," אמרה קונסטנטיה בזהירות. עשתונותיה שבו אליה. "אני לא אצלצל, אני אגש לדלת המטבח ואבקש ממנה."

"כן, תגשי," אמרה ג'וזפין וצנחה אל כיסא. "תגידי לה רק שני ספלים, קון, שום דבר נוסף – על מגש."

"גם לא את הקנקן, נכון?" אמרה קונסטנטיה, לכאורה קייט עלולה להתלונן.

"הו, לא, ברור שלא! הקנקן בכלל לא נחוץ. היא יכולה למזוג ישר מהקומקום," קראה ג'וזפין בהרגשה שבכך ייחסך מהן איזה טורח.

שפתותיהן הקרות רעדו על שפות הספלים הירקרקות. ג'וזפין כרכה את ידיה הקטנות האדומות סביב הספל; קונסטנטיה ישבה בגֵו זקוף ונשפה על האד המתנחשל והוא רפרף לו מצד אל צד.

"במה שקשור לבֶּני…" אמרה ג'וזפין.

ולמרות שבֶּני כלל לא הוזכר, נראתה קונסטנטיה מיד כאילו הוזכר.

"הוא בוודאי יצפה שנשלח לו משהו מהדברים של אבא. אבל כל כך קשה לדעת מה שולחים לציילון."

"את מתכוונת שדברים לגמרי מתפרקים בנסיעה," מלמלה קונסטנטיה.

"לא, הולכים לאיבוד," אמרה ג'וזפין בחדות. "את יודעת שאין שם דואר, רק שליחים."

שתיהן השתתקו וציירו להן בדמיון גבר שחור בתחתוני פשתן לבנים רץ בשדה לבן כמי שחייו בסכנה, מחזיק חבילה גדולה עטופה נייר חום. האיש של גו'זפין היה קטנטן, והוא רץ אחוז תזזית ומנצנץ כנמלה. אך באיש של קונסטנטיה, הגבוה והרזה, היה משהו עיוור ובלתי-נלאה, שהפך אותו, כך החליטה, לאדם בלתי נעים בעליל. על הגזוזטרה, לבוש בגדים לבנים וחובש קסדת שעם, עמד בֶּני, ימינוֹ עולה-יורדת כמו ידו של אביו כשהיה קצר-רוח. מאחוריו, בלי שתגלה שום עניין בנעשה, ישבה הִילְְדָה, הגיסה העלומה, מתנועעת לה בכיסא–נדנדה מחִזרן ומעלעלת ב"טאטלר".

"אני חושבת שהשעון של אבא הוא המתנה המתאימה ביותר," אמרה ג'וזפין.

קונסטנטיה הרימה את עיניה; היא נראתה מופתעת.

"היית מפקידה שעון זהב בידי יליד?"

"ודאי, אני אסווה אותו," אמרה ג'וזפין. "אף אחד לא ידע שזהו שעון." מצא חן בעיניה הרעיון להכין חבילה בעלת צורה כל כך מוזרה שאף אחד לא ינחש מה בפנים. לרגע אף חשבה להחביא את השעון בקופסת-מחוך צרה מקרטון שהייתה שמורה עמה זמן רב עד שתוכל לשמש לדבר-מה. קרטון יפה ונוקשה. אך לא, היא איננה הולמת את המעמד. רשום עליה "נשים, מדיום 28. רצועות חזקות במיוחד." עוד תהיה חלילה לבֶּני הפתעה גדולה מדי לפתוח אותה ולמצוא בפנים את השעון של אבא.

"וגם לא בטוח שהוא יפעל, כלומר יתקתק," אמרה קונסטנטיה, שעדיין העסיקה את מחשבותיה חיבתם של הילידים לתכשיטים.

"לפחות," הוסיפה, "יהיה מאוד מוזר אם אחרי כל כך הרבה זמן הוא יתקתק."

VIII

ג'וזפין לא ענתה. כמו שאירע לא אחת, כבר סטו מעט מחשבותיה מן הנושא. לפתע צץ סיריל בתודעתה. לא מקובל יותר שהנכד היחיד יקבל את השעון? מה גם שסיריל היקר יודע להעריך דברים, ועבור בחור צעיר, לשעון זהב יש חשיבות. סביר מאוד שבֶּני כבר זנח את ההרגל לענוד שעוני-כיס; באקלים חם גברים ממעטים מאוד ללבוש מותניות. ואילו סיריל, בלונדון, לובש אותן כל השנה כולה. יהיה נחמד מאוד לקונסטנטיה ולה, כל אימת שיבוא אליהן לתה-מנחה, לדעת שהשעון אתו. "אני רואה שאתה עונד את השעון של סבא, סיריל." זה איכשהו יסב להן המון קורת-רוח.

ילד יקר! איזו אכזבה גרם להן פתק הניחומים שלו הקטן המתוק; ברור שהן הבינו, אבל איזה חוסר-מזל!

"זה היה משנה הכול, אילו בא," אמרה ג'וזפין.

"והוא היה כל כך נהנה," אמרה קונסטנטיה בלי שתיתן את דעתה על מוצא פיה.

 

ועל כל פנים, מיד עם שובו הוא סר לתה-מנחה אצל דודותיו. לארח אותו לתה-מנחה היה אחד הפינוקים הנדירים של שתיהן.

"באמת, סיריל, אתה לא צריך לחשוש מהעוגות שלנו. דודה קון ואני קנינו אותן הבוקר ב"באזארד". אנחנו יודעות מה זה תיאבון של גבר. אז נא לא להתבייש."

ג'וזפין חתכה בלי חשבון מן העוגה העשירה הכהה. אבל סיריל לא היה כשאר הגברים בנושאי תיאבון.

"תאמיני לי, דודה ג'וזפין, אני פשוט לא מסוגל. כרגע אכלתי ארוחת צהריים."

"הו, סיריל, לא ייתכן! כבר אחרי ארבע," הצטעקה ג'וזפין. קונסטנטיה ישבה, והסכין בידה מיוצבת מעל עוגת השוקולד.

"נכון, ובכל זאת," אמר סיריל, "הייתי צריך לפגוש איש אחד בוויקטוריה, והוא עיכב אותי עוד ועוד… עד שלא נשאר זמן אלא לאכול אתו ולבוא הנה. והוא כיבד אותי – פְיוּ" – וסיריל הניח כף יד על מצחו – "בארוחה מפוצצת."

איזו אכזבה – ודווקא היום. ועם זאת, הוא לא היה אמור לדעת.

"אבל קִצפית מֶֶרֶנְג אתה תאכל, נכון סיריל?" אמרה דודה ג'וזפין. "את הקִצפִיוֹת האלה קנינו במיוחד בשבילך. אביך היקר כל כך אהב אותן. היינו בטוחות שגם אתה תאהב."

"אני אוהב, דודה ג'וזפין," קרא סיריל בהתרגשות. "אכפת לך אם אקח חצי בתור התחלה?"

"מה שתרצה, ילדי היקר; אבל לא נאפשר לך להסתפק בכך."

"אבא שלך עדיין אוהב כל כך קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג?" שאלה דודה קון בנעימה רכה.  היא נרתעה מעט לאחוריה כשביקעה את מעטפת המֶֶרֶנְג.

"טוב, אני לא ממש יודע, דודה קון," השיב סיריל כלאחר יד.

למשמע הדברים זקפו בו השתיים מבט משתאה.

"לא יודע?" ג'וזפין התקשתה לכבוש את רוחה. "לא יודע דבר כזה על אבא שלך?"

"באמת," אמרה דודה קון בנימה רכה.

סיריל ניסה לפטור את העניין בצחוק. "נו טוב," אמר, "עבר כל כך הרבה זמן מאז ש…" הוא גמגם. הוא השתתק. הבעתן הכבידה עליו.

"ובכל זאת," אמרה ג'וזפין.

ודודה קון הרימה את עיניה.

סיריל הניח מידו את הספל. "רק רגע," הצטעק "רק רגע, דודה ג'וזפין. במה נזכרתי עכשיו?"

הוא נשא את מבטו. הבעתן התחילה להתבהר. הוא טפח על ברכו.

"כמובן," אמר. "אלה היו קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג. איך יכולתי לשכוח? כן, דודה ג'וזפין, את צודקת לגמרי. אבא נורא אוהב קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג."

לא זו בלבד שקרנו מנחת. דודה ג'וזפין הסמיקה סומק כהה מרוב הנאה. דודה קון מילטה אנחה עמוקה-עמוקה.

"ועכשיו, סיריל, אתה חייב לבקר את סבא," אמרה ג'וזפין. "הוא יודע שהגעת אלינו היום."

"בסדר גמור," אמר סיריל בנימה נחרצת ונלבבת. הוא קם מכיסאו; לפתע הציץ בשעון.

"תקשיבי, דודה קון, השעון שלכם לא מפגר קצת? אני חייב לפגוש מישהו בפדינגטון בחמש וקצת. לדאבוני לא אוכל להישאר זמן רב אצל סבא."

"הו, הוא לא מצפה שתישאר זמן רב!" אמרה דודה ג'וזפין.

קונסטנטיה עדיין בהתה אל השעון. קשה היה לה להחליט אם הוא ממהר או מפגר. או כך או כך – בזה היא הייתה כמעט בטוחה.

סיריל השתהה. "את לא באה, דודה קון?"

"ודאי," אמרה ג'וזפין. "כולנו נלך. בואי, קון."

IX

הן נקשו על הדלת, וסיריל נכנס בעקבות דודותיו אל חדרו החם, המתקתק של סבא.

"בואו הנה," אמר סבא פִּינר. "אל תסתובבו סתם. מה זה? מה כבר עוללתן?"

יושב היה מול האח המנהמת, לופת את מקלו. על ברכיו היה מרבד עבה ובחיקו ממחטת-משי נהדרת, צהובה-חיוורת.

"זה סיריל, אבא," אמרה ג'וזפין בביישנות. היא נטלה את ידו של סיריל והובילה אותו קדימה.

"שלום, סבא," אמר סיריל, מנסה לחלץ את ידו מידה של דודה ג'וזפין. סבא פִּינר ירה מבט בסיריל כדרכו בקודש. איפה דודה קון? עומדת הייתה מצדה השני של ג'וזפין, ידיה הארוכות שמוטות לפנים, אצבעותיה שלובות. מבטה לא סר אף רגע מאביה.

"טוב," אמר סבא פִּינר והתחיל נוקש במקלו, "מה יש לך להגיד לי?"

מה יש לו לספר, מה יש לו לספר לסבא שלו? סיריל הרגיש שהוא מחייך כמו אידיוט גמור. החדר היה מחניק, נוסף לכול.

אבל דודה ג'וזפין נחלצה לעזרתו. היא קראה בצהלה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין נורא אוהב קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג, אבא'לה."

"אֶה," אמר סבא פִּינר וקיער את כף-ידו על אוזנו כמו מעטפת-מֶֶרֶנְג סגולה.

ג'וזפין חזרה ושָנתה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין נורא אוהב קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג."

"לא שומע," אמר קולונל פִּינר הזקן.

והוא הדף מעליו את ג'וזפין במקלו ואחר הצביע בו לעבר סיריל. "תגיד לי מה היא מנסה לומר," אמר לו.

(אלוהים!) "אני מוכרח?" אמר סיריל. פניו אדמו והוא תקע מבט בדודה ג'וזפין.

"עשה זאת, יקירי," חייכה. "זה ישמח אותו כל כך."

"נו כבר, תגיד!" הצטעק קולונל פִּינר ושוב החל מקיש במקלו.

וסיריל רכן לפנים וצעק, "אבא עדיין נורא אוהב קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג."

סבא פִּינר קפץ כנשוך נחש.

"אל תצעק!" קרא בקול. "מה יש לילד? קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג! מה אִתם?"

"אוי, דודה ג'וזפין, מוכרחים להמשיך?" גנח סיריל בייאוש.

"הכול בסדר, יקירי," אמרה דודה ג'וזפין, לכאורה הם שוהים שניהם אצל רופא השיניים. "הוא יבין בעוד רגע."  ולחשה באוזנו של סיריל, "תראה, הוא קצת חירש." ואז גהרה קדימה אל סבא פִּינר וממש הרעימה בקולה, "סיריל רק רצה להגיד לך, אבא'לה, שאבא שלו עדיין נורא אוהב קִצפיוֹת מֶֶרֶנְג."

סבא פִּינר שמע הפעם, שמע ונתן אל לבו, ואז מדד את סיריל לכל אורכו.

"איזה מין דבר משונה!" אמר סבא פינר הזקן. "לעשות את כל הדרך הנה כדי להגיד לי את זה!"

סיריל הסכים אתו.

***

"כן, אני אשלח לסיריל את השעון," אמרה ג'וזפין.

"זה יהיה נחמד," אמרה קונסטנטיה. "נדמה לי שבפעם האחרונה שהוא בא אלינו הייתה איזו בעיה עם הזמן."

X

הפריעה להן קייט שהתפרצה אל החדר בסגנונה הרגיל, כאילו גילתה איזו לוחית סודית בקיר.

"מטוגן או מבושל?" שאל הקול העז.

מטוגן או מבושל? ג'וזפין וקונסטנטיה היו מבולבלות לרגע. הן בקושי קלטו מה היא אומרת.

"מה מטוגן או מבושל, קייט?" שאלה ג'וזפין בעודה מנסה להתחיל להתרכז.

קייט שאפה שאיפה של קוצר-רוח. "דג."

"טוב, אז למה לא אמרת מיד?" הוכיחה אותה ג'וזפין בנועם. "איך את מצפה שנבין, קייט? יש המון דברים בעולמנו מטוגנים או מבושלים, כידוע לך." ואחרי מפגן כזה של אומץ היא פנתה אל קונסטנטיה במאור-פנים, "מה היית מעדיפה, קון?"

"אני חושבת שיהיה נחמד לאכול אותו מטוגן," אמרה קונסטנטיה. "מצד שני, דג מבושל הוא כמובן גם כן מאוד נחמד. אני חושבת שאני מעדיפה את שניהם באותה מידה… אלא אם את… שאז הייתי…"

"אני אטגן אותו," אמרה קייט, והיא קיפצה אחורנית, הניחה את דלתן פתוחה וטרקה את דלת המטבח.

ג'וזפין תלתה את מבטה בקונסטנטיה; היא זקפה את גביניה החיוורים עד שנסוגו דק-דק אל תוך שערה הבהיר. היא קמה. היא אמרה בקול הדור ואדנותי: "תואילי להילוות אלי לטרקלין, קונסטנטיה. יש משהו חשוב מאוד שהייתי רוצה לשוחח אתך עליו."

תמיד פרשו אל הטרקלין כשרצו לדבר על קייט.

ג'וזפין סגרה את הדלת בהתכוונות. "שבי, קונסטנטיה," אמרה, עדיין בנימת-רוממות, לכאורה היא מארחת את קונסטנטיה לראשונה. וקון הביטה סביבה בפיזור-דעת, מחפשת כיסא לשבת עליו, כאילו באמת הרגישה זרה במקום.

"טוב, השאלה היא," אמרה ג'וזפין, רוכנת לפנים, "אם להמשיך להעסיק אותה או לא."

"זאת בדיוק השאלה," הסכימה עמה קונסטנטיה.

"והפעם," אמרה ג'וזפין בקפידה, "עלינו להגיע להחלטה סופית."

לרגע נראתה קונסטנטיה כאילו בדעתה לעבור אחת-אחת על כל הפעמים הקודמות, אבל היא התעשתה ואמרה, "כן, ג'אג."

"את מבינה, קון," הסבירה ג'וזפין, "הכול כל כך שונה עכשיו." קונסטנטיה זקפה חיש את עיניה. "אני מתכוונת," אמרה ג'וזפין עוד, "אנחנו כבר לא תלויות בקייט כמו שהיינו." והיא הסמיקה קלות. "כבר אין לנו אבא שצריך לבשל לו."

"את צודקת לגמרי," הסכימה קונסטנטיה. "בטוח שאבא לא זקוק לבישולים עכשיו, ככל שיהיה…"

ג'וזפין שיסעה את דבריה בחטיפה. "את רדומה או מה, קון?"

"רדומה, ג'אג?" קונסטנציה פקחה עיניים לרווחה.

"אז תתרכזי יותר," אמרה ג'וזפין בחדות, וכבר חזרה אל הנושא. "לסיכומו של דבר," וכאן היא דיברה ממש בלחש, זורקת מבטים אל הדלת, "אם באמת נפטר את קייט," כעת הרימה שוב את קולה "נוכל לבשל לנו בעצמנו."

"ולמה לא?" קראה קונסטנטיה היא לא יכלה לכבוש את חיוכה. הרעיון היה כל כך מרגש. היא שילבה כפיים. "על מה נחיה, ג'אג?"

"הו, על בצים בצורות שונות!" אמרה ג'אג, שוב בנימה אדנותית. "וחוץ מזה, יש המון תבשילים מוכנים."

"אבל שמעתי," אמרה קונסטנטיה, "שהם מאוד-מאוד יקרים."

"לא אם קונים אותם במידה," אמרה ג'וזפין. אבל אז ניתקה עצמה מהמעקף המצודד הזה וגררה את קונסטנטיה אחריה.

"בכל אופן, מה שעלינו להחליט עכשיו הוא אם אנחנו באמת בוטחות בקייט או לא."

קונסטנטיה נשענה לאחור. צחוקה הקטן הכבוש התמלט משפתיה.

"זה לא מוזר, ג'אג," אמרה, "שבנושא הזה בדיוק היה לי קשה תמיד להחליט?"

XI

אף פעם לא הצליחה. עיקר הקושי היה להביא הוכחה. איך מוכיחים דברים? נניח שקייט עומדת מולה ועושה לה פרצוף בכוונה. אולי זה מתוך כאב? כך או אחרת, מדוע לא לשאול את קייט אם היא עושה לה פרצוף. אם התשובה היא "לא", וודאי שהיא תגיד "לא" – מצב לא נעים! איזו בושה! וקונסטנטיה גם חשדה בקייט, הייתה כמעט בטוחה, שבהיעדרן היא ניגשת לשידה, לא כדי לקחת דברים אלא כדי לבלוש. פעמים רבות מצאה קונסטנטיה בשובה הביתה את צלב האחלמה שלה במקומות לא-סבירים בעליל – מתחת לעניבות התחרה, או מתחת לצווארון-הנזירות [במקור: Bertha]. לא פעם טמנה מלכודת לקייט; הייתה עורכת חפצים בסדר מסוים ואז קוראת לג'וזפין בתור עדת-ראייה:

"את רואה ג'אג?"

"כן, בהחלט."

"עכשיו נוכל לדעת."

אך, אבוי, כשבאה לבדוק לא נמצאה לה שום הוכחה! אם משהו זז ממקומו, ייתכן בהחלט שזז בעת שסגרה את המגרה; טלטלה יכלה בקלות להיות סיבת הדבר.

"בואי ג'אג ותחליטי את. אני לא מסוגלת. קשה לי מדי."

אך לאחר שתיקה ומבט ממושך הייתה ג'וזפין נאנחת, "עכשיו, אחרי שהכנסת בי את הספק, קון, אני עצמי לא מסוגלת לומר."

"טוב, אי-אפשר לדחות את זה שוב," אמרה ג'וזפין. "אם נדחה גם הפעם…"

XII

אך אותו רגע פצחה תיבת-נגינה בקול למטה ברחוב. ג'וזפין וקונסטנטיה קפצו יחד על רגליהן.

"רוצי, קון," אמרה ג'וזפין. "רוצי מהר. יש מטבע של שישה פני על ה…"

ואז הן נזכרו. זה כבר לא משנה. הן אינן צריכות עוד להשתיק את תיבת-הנגינה. לעולם לא יצטרכו היא וקונסטנטיה להגיד לקוף ההוא לקחת את הרעש שלו למקום אחר. שוב לא תישמע השאגה המוזרה הרועמת כשאבא חשב שהן אינן מזדרזות די. איש תיבת-הנגינה יכול לנגן שם כל היום כולו ומקל-ההליכה לא ידפוק.

"הוא כבר לא ידפוק," הוא כבר לא ידפוק, זימרה לה תיבת-הנגינה.

על מה היא חושבת קונסטנטיה? יש לה כזה חיוך מוזר; היא נראית אחרת. היא עומדת לפרוץ בבכי?

"ג'אג, ג'אג," אמרה קונסטנטיה ברוך, סופקת זו לזו את כפותיה. "את יודעת איזה יום היום? שבת. כבר עבר שבוע, שבוע שלם."

"שבוע מאז שאבא מת. שבוע מאז שאבא מת," קראה תיבת-הנגינה. וג'וזפין שכחה גם היא להיות מעשית וטובת-שכל; היא חייכה קלושות, חיוך מוזר. על השטיח ההודי נפל ריבוע של אור-שמש, אדום-חיוור; הוא הופיע ונעלם, הופיע – ונשאר, התעצם, עד שהאיר כמעט בזהב.

"השמש זרחה" אמרה ג'וזפין, כאילו נודעת לכך איזו חשיבות.

מתז מושלם של צלילים מבעבעים ניתָר מתיבת-הנגינה, צלילים עגולים, עליזים נפזרו  בפזיזות.

קונסטנטיה הרימה את ידיה הגדולות הקרות כאומרת לתפוס את הצלילים, וכבר שמטה אותן. היא ניגשה אל כרכוב-האח אל פסלון בודהה החביב עליה, והדמות המוזהבת מאבן, שחיוכה היה משרה עליה הרגשה מוזרה, כמעט כאב, גם אם כאב נעים, נראתה היום יותר ממחייכת. הבודהה ידע משהו; היה לו סוד. "אני יודע משהו שאת אינך יודעת," אמר לה הפסלון. אוי, מה זה, מה זה יכול להיות? ועם זאת, תמיד הרגישה שיש שם… משהו.

אור-השמש נדחק דרך החלונות, הסתנן פנימה, נשפך על הרהיטים והתצלומים. ג'וזפין עקבה אחריו במבטה. כשהגיע לתצלום של אמא, התצלום המוגדל שמעל הפסנתר, הוא השתהה שם כאילו התפלא למצוא שרק מעט כל כך נשתייר מאמא, פרט לעגילים בצורת פגודות זעירות וסוּדָר-נוצות שחור. למה תצלומים של מתים דוהים תמיד כל כך? שאלה ג'וזפין בלבה. ברגע שאדם מת, תצלומיו מתים עמו. אך, כמובן, התצלום הזה של אמא ישן מאוד, בן שלושים וחמש. ג'וזפין נזכרה איך עמדה פעם על כיסא, הצביעה על סודר-הנוצות הזה בפני קונסטנטיה וסיפרה לה שנחש הוא שהרג את אמא שלהן בציילון… האם הכול היה אחרת אלמלא מתה אמא? לאו דווקא. דודה פלורנס גרה אתן עד שסיימו את בית הספר, והן עברו דירה שלוש פעמים, ואת החופשה השנתית הן בילו  ו… וכמובן המשרתים התחלפו ביניהם.

כמה אנקורים קטנים, אנקורים צעירים לפי קולם, צייצו על אדן-החלון. "ציפ-ציפ-ציפ". אבל ג'וזפין הרגישה שאלה אינם אנקורים, הם אינם על אדן-החלון. הוא בתוכה, אותו צליל מוזר קטן של בכייה. "ציפ-ציפ-ציפ". אה, על מה הבכייה, כל כך רפה ובודדת?

לו חייתה אמא, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה בנמצא מי שיתחתן אתן. אמנם היו לאבא כמה חברים אנגלו-הודים לפני שהוא התקוטט אתם. אבל אחר כך הן לא נפגשו, קונסטנטיה והיא, עם שום גבר חוץ מאנשי-כמורה. איך פוגשים גברים? או גם אם פוגשים גברים, איך מתוודעים אליהם, עומדים על טיבם של הזָרים האלה? קוראים על נשים שעוברות הרפתקאות, שמתחקים אחריהן, וכדומה. אבל איש לא התחקה מעולם אחריה ואחרי קונסטנטיה. הו, כן, שנה אחת, כששהו באיסטבורן, היה שם גבר אחד מסתורי, בפנסיון שלהן, שהשאיר פתק על קנקן המים החם על מפתן חדרן! אבל עד שקוני גילתה אותו, כבר טשטשו האדים את הכתוב והיה קשה לקרוא; הן אפילו לא הצליחו לפענח למי משתיהן הוא נשלח. ולמחרת הבחור עזב. וזה הכול. השאר היה לטפל באבא ובמקביל לסור מדרכו. אבל עכשיו? עכשיו? השמש המתגנבת נגעה בג'וזפין בעדינות. היא נשאה את פניה. קרניים עדינות משכו אותה, אך החלון…

עד שתיבת-הנגינה הפסיקה את נגינתה, השתהתה קונסטנטיה לפני פסלון הבודהה, תוהה, אך לא כרגיל, לא בפיזו-דעת. הפעם הייתה התהייה כמו געגועים. היא נזכרה בפעמים שנכנסה לכאן, הזדחלה ממיטתה בכותונת-הלילה כשהירח היה במילואו, ושכבה על הרצפה בזרועות פשוטות לצדדים, כמו צלוב. למה? הירח הגדול החיוור שידל אותה לכך. דמויות המחוללים האיומות על פרגוד-האח המגולף שגיחכו אליה ברשעות, ולה לא היה לה אכפת. היא גם נזכרה איך בכל הפעמים שנפשו בחוף הים, הייתה פורשת מן החבורה ומתקרבת אל הים ככל המותר ושרה לה, שרה משהו שהמציאה בעוד מבטה מקיף את מרחב המים האלה חסרי-המנוח. היו החיים האחרים ההם – לרוץ החוצה בשליחות, להביא דברים הביתה בסלים, לקנות דברים ולזכות באישור, לדבר על כך עם ג'אג, לקחת חזרה את הדברים כדי לרכוש עוד דברים ולקבל אישור, לערוך את המגשים של אבא ולנסות לא להרגיז אותו. אך הכול נראה כאילו הוא מתרחש בתוך איזו מחילה. זה לא היה אמיתי. רק כשיצאה מן המחילה אל אור-הירח, או אל הים או אל סערת-רעמים, רק אז הרגישה באמת מה זאת להיות היא עצמה. מה פירוש הדבר? מה הדבר שתמיד חסר לה? להיכן הוליך הכול? ומה עכשיו? עכשיו?

היא נפנתה מן הפסלון באחת ממחוות הגוף שלה הבלתי-נחרצות. היא ניגשה למקום שבו עמדה ג'וזפין. היא רצתה להגיד משהו לג'וזפין, משהו נורא חשוב על – על העתיד ומה…

"מה דעתך אולי…" פתחה.

אבל ג'וזפין קטעה אותה. "תהיתי האם עכשיו…" מלמלה. הן השתתקו; ממתינות היו זו לזו.

"תמשיכי, קון" אמרה ג'וזפין.

"לא, לא ג'אג; קודם את," אמרה קונסטנטיה.

"לא, תגידי מה רצית להגיד. את התחלת," אמרה ג'וזפין.

"אני… הייתי מעדיפה לשמוע קודם מה רצית את להגיד," אמרה קונסטנטיה.

"תפסיקי להיות מגוחכת, קון."

"באמת, ג'אג."

"קוני!"

"אוי, ג'אג!"

נפלה שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה בשפל-קול. "אני לא מסוגלת להגיד מה רציתי להגיד, ג'אג, כי שכחתי מה הדבר… שרציתי להגיד."

ג'וזפין השתהתה רגע. היא תלתה עיניים בענן גדול, במקום שהשמש הייתה בו קודם. ואז ענתה קצרות, "גם אני שכחתי."

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.