ברוקד של משי I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

אֶן גַלָגֶר האזינה לרדיו, עסוקה בגזירתו של מקטורן קופסתי-למראה עם שרוולי שלושת-רבעי מאריג צמר סגול-בהיר עם נתזים כחולים. את הדגם עיצבה בעצמה – הייתה גם חצאית תואמת עד הברך בגזרת עיפרון – ואת גזרות-הנייר הצמידה כעת בסיכות לאריג, ארגנה אותן וחזרה וארגנה כמו חתיכות של תַצרף כדי לא לבזבז בד. המספריים נגסו בבד בפסקנות, רוטנים כנגד משטח העץ של השולחן, והבד נסוג בקלות לצדדים מפני הלהבים. המספריים היו קודש לתפירה וקטלניים, ואסורים בשימוש בכל דבר שעלול להקהותם. לבית-המלאכה לתפירה שכרו אֶן וחברתה קיט סיטוֹן את מרתפו האחורי של בית גדול באזור-המגורים של בריסטול; והיות שהבית היה בנוי על גבעה, נשקפו חדרי המרתף אל גן, ואור-שמש נפל מבעד לחלונות הצרפתיים על שולחן העבודה של אֶן בבּהרוֹת מפזזות.

ברוקד של משי

מישהו ירד במדרגות אל הכניסה הצדדית, אחר כך הקיש על השמשה הלא-שקופה של הדלת. אֶן הרימה את עיניה במורת-רוח על ההפרעה. קיט אמרה כי ברגע שלקוחות מגיעים, צריך תמיד להעביר ברדיו ישר ל"תכנית 3" [ערוץ בנושאי תרבות] – זה יותר מתוחכם – אבל לא הייתה שהות לכך, ואֶן הבחינה די והותר מבעד לזגוגית-הבועות כדי לדעת שהאישה שעומדת מן הצד השני אינה מתוחכמת ממילא. האישה הייתה עבותה מדי, נטועה בלי-רגש על מקומה, בסבלנותם של שפלי-הרוח. היו לקוחות שתקעו את פרצופם בדלת וטלטלו את הידית אם המתינו אפילו רגע אחד.

"אֶן? זוכרת אותי? זה נוֹלה."

נוֹלה היגינס עמדה זקופה כמו חייל, בכתפיים משוכות, ארוזה במין מדים כחולים כהים, שהיו הדוקים באופן לא-מחמיא לחזהָ הכבד. "אני יודעת שלא הייתי צריכה לבוא בלי לקבוע פגישה," התנצלה בעליזות. "אבל אכפת לך אם אני רק אשאל שאלה?"

אֶן ונוֹלה גדלו באותו רחוב בשכונת פישפּוֹנדס ונהנו שתיהן מקצבת לימודים באותו בית ספר יסודי לבנות. נוֹלה כבר הייתה בכיתה ג' כשאֶן רק התחילה, אבל אֶן התעלמה מגישושי ההתיידדות שלה ונמנעה מלשבת לידה באוטובוס הביתה. היא קיוותה שנוֹלה מבינה את הצורך שלה לעשות חברים חדשים ולהניח את פישפּוֹנדס מאחוריה. אחרי סיום הלימודים התכשרה נוֹלה לתפקיד אחות מחוזית ודרכיהן הצטלבו רק לעתים רחוקות. כעת שיערה אֶן, למגינת לבה, כי נוֹלה באה כדי שתתפור לה שמלת-כלה. עוד בחורות מעברהּ בפישפּוֹנדס באו אליה בדיוק למטרה זו – ליתר דיוק, זה אפילו לא היה עבר, כי כרגע עדיין התגוררה שם, בבית הוריה. היא וקיט היו זקוקות לעבודה, אבל קיט אמרה כי אם יראו שהן תופרות בשביל כל אחת, הן אף פעם לא יצליחו להתרומם. אולי אם נוֹלה תדע כמה הן גובות, היא תירתע. בלי שגמרה בדעתה, הציצה אֶן בשעון-היד שלה. "טוב, למה שלא תיכנסי לעשר דקות. אני עסוקה, אבל אני יעשה הפסקה. אני מרתיחה מים לקפה."

היא הובילה את נוֹלה לחדר-המדידה. היו שם חדר-תפירה, וחדר-מדידה, ומטבחון בלי חלונות ובית שימוש. רופא-שיניים בקומת-הקרקע השתמש בחדרי המרתף שבחזית לאחסון, ולפעמים שמעו את צעדיו הכבדים במדרגות. "תכנית 3" עזרה להסות את קולות המקדחה בעת שלקוחות הגיעו למדידה. אֶן וקיט התקינו וילונות לחלונות חדר-המדידה מקטיפה בצבע זהב וריפדו שֶזלוֹנג בקטיפה תואמת. על הקירות הלבנים הן תלו רפרודוקציות מאת קליי ואוּטרילוֹ וראי עתיק מוזהב וסביבו מטפס. אור-בוקר המתין במראה, חף מחשיבות עצמית. לא פעם הביאה קיט את הבחורים שלה אל החדר הזה בלילה, ואֶן הקפידה בשבע עיניים לסלק סימנים מפלילים – מאפרות גדושות, גביעי-יין, כריות מקומטות. היא הייתה משוכנעת כי קיט התעלסה פעם על שמלת-ערב שהייתה פרושה על השֶזלוֹנג אחרי מדידה.

אֶן שאלה את עצמה האם נוֹלה היגינס מתרשמת מהסגנון החדש הזוהר של חייה, או פשוט מקבלת אותו בשלווה כמו שקיבלה כל מקום שנכנסה אליו. ודאי כבר ראתה דבר או שניים במהלך עבודתה כאחות, חלקם זוועות. סלסול-השער מעשה-בית גרם שתיראה בגיל של האימהות שלהן; התלתלים הכהים היו מהודקים וממועכים מדי על קרקפתה, וכשהתיישבה משכה והידקה את החצאית אל ברכיה, כמתוך מודעות-יתר לאגן-ירכיה הרחב. אך עיניה החומות היו יציבות ודרוכות, ועורה היה מהסוג הרך ההוא, שנראה כמעט תלוי על עצמותיה, צבעו ורוד-מָט כאילו פידרה אותו.

במטבחון הרתיחה אֶן מים בפרקולטור. קיט גדלה בצרפת, לפחות כך טענה, והתעקשה כי ישתו תמיד קפה אמיתי. הן הגישו אותו בספלים קטנים בצבע טורקיז עם עוגיות של שקדים מרים, על מגש מצופה לכה מיפן שאֶן מצאה בחנות-יד-שנייה. לפעמים היה הקפה כל כך חריף שהלקוחות בלעו אותו רק בקושי.

"אני לא יְעכב אותך הרבה," אמרה נוֹלה. "אבל יש לי בקשה."

דיבורה לא היה בעגה בריסטולית מוטעמת כמו אצל הוריה – אמא של אֶן הייתה אומרת עליה ששפתה רהוטה. כמובן, מדובר היה בשמלת-כלה. החתונה תהיה ביוני, אמרה נוֹלה. תהיה חתונה שקטה, כך לפחות היא מקווה. היא יודעת שזאת התראה קצרה, ואֶן בטח מלאה עבודה, אבל הם החליטו מהיום להיום. "לא דחיפות מהסוג ההוא," הוסיפה וצחקה בלי מבוכה. "אני מתארת לעצמי שלפעמים צריך להשאיר קצת במותן כשהכָּלות מתרחבות."

אֶן הייתה מומחית בלברך נשים אחרות לרגל אירוסיהן. בקושי חשה מדקרת-כאב; דווקא רוממות-רוח עם תעוזה, משהו שדומה להקלה. "את מכירה את המחירים שלנו?" אמרה בטאקט. "אני יכולה להראות לך טבלת מחירים."

"אה, זה לא יהיה בעיה," פתחה נוֹלה ואמרה. "כי האיש שאני מתחתנת אתו, הארוס שלי…"

ופֹּה נאלצה להפסיק, כי עיניה התמלאו דמעות, וסומק לוהט כיסה את לחייה; אֶן יכלה לנחש כי הסומק הזה מעביר צמרמורת בכל גופה. מי היה מעלה בדעתו שנוֹלה היגינס מסוגלת להצטמרר כך? אותו רגע הייתה רכונה על ארנקה מחפשת אחר ממחטה. "כמה טיפשי," אמרה. "זה מגוחך, אֶן. אבל אני כל כך שמחה. אני ממש לא מאמינה שהמילים האלה יוצאות לי מהפה; שאנחנו באמת הולכים להתחתן. הוא כזה בחור נחמד. ולא תהיה לו בעיה לשלם את הסכומים שאת לוקחת. ידעתי שאת לא זולה."

"איזה מזל יש לך," אמרה אֶן בהתפעלות. "גם בחור נחמד, וגם מסוגל לשלם!"

"אני בת-מזל! מי כמוני יודעת. תראי, הייתי האחות שטיפלה בו כשהוא היה מאוד חולה. ככה נפגשנו. אבל זה לא כמו שזה נשמע; לא בגלל זה הוא מעוניין בי, רק בשביל לטפל בו. כלומר, כשרואים אותו עכשיו, אי-אפשר להאמין שהוא היה חולה פעם, חוץ מאיזה צליעה קטנה. זה הכול."

"אני שמחה בשבילך," אמרה אֶן.

נוֹלה ישבה בלי-נוע, מחזיקה את ספל הקפה בשתי ידיים, מחייכת כמעט כאינה מאמינה, נעתרת למתת. בשקית נייר הביאה אתה חתיכת אריג – כמו עוד כלות לפניה; ועל פי רוב דיברה אֶן על לִבָּן לוותר על מה שהביאו. לארוס שלה, אמרה נוֹלה, יש המון בדים בבית, מאוחסנים בארגזים ובארונות. ויש גם כמה בגדים ישנים נחמדים; את צריכה לבוא פעם לראות, אמרה. אֶן השמיעה בנימוס צליל של עניין, תוהה אם מדובר בחנות-יד-שנייה. היא ציירה בדמיונה איש מבוגר בהרבה מנוֹלה, מכובד ומתחשב, שקט, אולי אלמן. האריג בשקית הדיף ריח נפטלין, אבל נראה יקר – משי עבה, לבן-שבור, עם רקמת פרחים בגון שמנת. "הוא ישָן," אמרה נוֹלה, "אבל אף פעם לא השתמשו בו. ויש גם תחרה, תחרה משובחת. לא הבאתי אותה – רציתי לשאול אותך קודם." היא מיששה את הבד באי-נוחות, בהתה בו. "זה יותר מדי, נכון? אני איראה כמו גִיברת מגונדרת, זה מה שאמרתי לו. אני רק רוצה ללבוש משהו נוח, להיות אני עצמי. אבל הוא התעקש, אמר שאני חייבת להביא את זה."

אֶן האמינה בכל לבה כי אם רק מוצאים את הבגדים הנכונים, אפשר להיות מה שרוצים, אפשר לשנות צורה. היא הניחה לאריג הכבד להתפרק מתוך קיפוליו, הורתה לנוֹלה לעמוד, ואז הצמידה את הבד אל גופה לפני המראה המתכווננת, משכה וכרכה אותו סביב מותניה, קימטה את מצחה כדרך-מומחים מעבר לכתפה של נוֹלה אל מול בבואתה, מיתחה והחליקה את הבד כמו מעצבת כלי באצבעותיה. "את רואה? הלבן-שבור מאוד מחמיא על רקע השער השחור שלך והעור היפה שלך. אין די בד לשמלה ארוכה, אבל אני חושבת שאפשר להוציא מזה מָחוֹכית ומעילון ולמצוא בד תואם בלי קישוטים בשביל חצאית. עם הגוף המלא שלך בטח תרצי צללית נקייה פשוטה, שום דבר מוגזם. זה ייראה מהמם."

שמלת-כלה מברוקד של משי, שנות ה-50

"את חושבת?" עיניה של נוֹלה, מפקפקות וגם בוטחות, הביטו מתוך בבואתה שבראי אל עיניה של אֶן.

קיט נכנסה בהמולה בעד דלת הזכוכית אחרי הלאנץ', בעקבותיה שני גברים מחבריה, מלהגת איזה סיפור מטורף ומתפוצצת מצחוק, שתויה. אֶן בדיוק התחילה לעבוד על הבטנה של החליפה הסגולה-בהירה. חבר אחד היה סטודנט לרפואה, ריי שמו, בן-זוגה הנוכחי של קיט, או כך לפחות הוא חשב – אֶן ידעה על אחרים, בעיקר אחד נשוי. גם השני היה סטודנט לרפואה, עכשיו ראתה אותו לראשונה: דוני רוֹס. כנראה נגן פסנתר בתזמורת ג'ז. לדוני היה גוף רזה כמו מקל, ולחיים חלולות. שערו היה שחור כפחם, וקווצה ממנו נשמטה אל עיניו. פיו היה קטן, וחיוכו היה במפתיע כשל נערה, חושף שיניים קטנות, למרות שלא חייך הרבה, גם לא דיבר הרבה. רוב הזמן הוא היה זָעף ושיפוטי. מיד היה ברור לאֶן שהוא אינו מחבב את קיט. הוא לא הלך שולל אחר החזוּת הבעל-ביתית של אחת שיודעת הכול, אחר תצוגת הסנוביות שלה: שפּרוסט הוא הסופר הכי-הכי, ושאמא שלה מזמינה כובעים בשאנז-אליזה, ונכון שהביורוקרטים הקטנים שלוקחים את המסים שלנו הם פשוט מזעזעים – כאילו לא ניחשה מה שאֶן כבר ניחשה: דוני הוא סוציאליסט.

הוא קם על רגליו בזמן שקיט עוד דיברה ודיברה, נכנס למטבחון וחיפש ברעש בתוך הארונות אחר משהו שלא מצא – אולי משקה; יצא משם עם שקית סוכר וספל מהקפה שאֶן הכינה לנוֹלה קודם והיה מן הסתם קר למדי. אחר כך התיישב והעלה סוכר בכפית מן השקית אל הספל, ספל בלי תחתית, מפזר ממנו על פני השולחן, שש או שבע כפיות מלאות, רק כדי שהקפה יהיה נסבל לחִכּוֹ, וקיט לא אמרה מילה על שקית הסוכר, למרות שהקפידה מאוד על נימוסי שולחן. אולי דוני רוֹס מפחיד אותה, חשבה אֶן. בתוך כך סיפרה לקיט על החתונה של נוֹלה; מוטב לגמור עם העניין כשקיט במצב-רוחה הנוכחי ויש אנשים מסביב. "אני יודעת שזה לא בדיוק הסגנון שלנו," אמרה. "אבל לא יזיק לנו לקבל את העבודה."

היא הושיטה לקיט את הפתק שנוֹלה רשמה עליו את הפרטים וציפתה שתעקם את האף כהרגלה בזמן הקריאה, כאילו משהו מרִיח לא טוב. לקיט היו פנים ארוכות סוסיות, שער מדובלל בצבע דבש, וגוף קטן עבה, סקסי ופסקני, כמו של ילד שהתפתח טרם הזמן. את חיבותיה וסלידותיה ביטאה כמשהו שמשפיע עליה גופנית  דרך החושים. להפתעתה של אֶן היא הזדקפה על מושבה בהתרגשות. "או, אלוהים, זה נס. אנ' לא מאמינה שאת לא יודעת איפה החתונה הזאת, חתיכת פרצוף-מלאך. זאת הפנינה הקטנה בצורת בית בסגנון המלכה אֶן, שמתחבאת בתוך פארק הצבאים שלה בדרך לבאת'. תראי מה עשית, טיפשה מדופלמת שכמוך! הצילומים יהיו בכל העיתונים החשובים."

"אבל נוֹלה היגינס היא מפישפּוֹנדס. למדנו יחד."

"לא אכפת לי מי היא. היא מתחתנת עם משפחת פֶּרנִי, ותְ'וֵיט פארק שייך להם כבר מאות שנים."

עכשיו התחילה אֶן להבין למה החשיבה נוֹלה את עצמה לבת-מזל שכזאת. את זה היא הסבירה לקיט והראתה לה את הברוקד הישן שנוֹלה השאירה. "היא אמרה שיש לו עוד המון מהבד הזה בבית. וגם בגדים ישנים שהיא חושבת שאולי אני ארצה לראות. ואני סירבתי! חשבתי שבטח יש לו איזה חנות-יד-שנייה!"

"מה שאפשר לומר עליו, במובן מסוים," אמר דוני רוֹס.

קיט צנחה אחורנית על השייז-לונג בהפגנה מוגזמת של ייאוש, גפיה נוֹרים לצדדים כשל בובה. "כשהיא תגיע שוב, את חייבת להגיד לה ששינית את דעתך. הייתי מתה שיזמינו אותי לשם כדי שאוכל לחטט קצת מסביב. רק תדמייני מה יש להם שם בעליית הגג."

"שלדים," אמר דוני רוֹס.

מאוחר יותר אחר-הצהריים, כשקיט התעטפה בתלבושות שונות לשעשע את ריי – ומתישהו הופיע גם ריי לפניהם, בשמלת-נשף ירוקה מסאטן, מאופר בשפתון ובפודרה של קיט – הגיע דוני רוֹס בשיטוטיו למקום שאֶן גזרה שם אותה שעה את הבטנה לחליפה. "אכפת לך?"  ובפאלסטו קומי גנדרני כינה אותה פרצוף-מלאך וטיפשה מדופלמת. בדרך כלל לא הרשתה אֶן לאנשים להיכנס לחדר-התפירה; מאוד הקפידה להרחיק את הבדים ממגע אדם. ידיו בכיסים, הבעתו זעופה, הוא פיזם לעצמו בְּדי-עמל נעימת ג'ז באופן שהיה קשה לכנותו זמרה; יותר כאילו הוא מחקה את כל כלי הנגינה, כלי בתורו. ואז שלף את ידיו מן הכיסים והלם את תפקידו של התוף על קצה שולחן הגזירה. לכאורה אֶן איננה שם, הוא שמט אחורנית את ראשו ובהה מעלה אל פינות החדר, כאילו כל הראיות למלאכת התפירה שלה, הפזורות סביבו, הן פחותות מכדי שיביט בהן. מוזר שלא היה לה שום צורך דוחק לשעשע או ללבב אותו, למרות שהכירה את כוחה להקסים אם רק ניסתה. היא המשיכה בלי שתפסיק, מתמקדת בעבודתה, חשה כאילו התרגשות חדשה בפתח, צרורה בתוכה, שלא נוסתה עדיין.

נוֹלה פגשה בקיט בעת שקיט נכנסה להציץ בגזרות שאֶן עיצבה. עדיין לבשה את מדי האחות; היא מתכוונת להמשיך לעבוד עד נישואיה, אמרה. קיט יצאה מגדרה לכבוש את לבה, ונוֹלה ישבה מפלבלת בעיניה ומחייכת – נעליה השחורות הלא-יפות נטועות יחד ברצפה, גבה זקוף תחת מתקפת ריגושיה הבלתי-נשלטת של קיט וחנופתה. קיט הייתה בדרנית, אין להכחיש; במחיצתה משהו חדש ומזעזע היה עשוי להתרחש בכל רגע. נוֹלה הייתה אחוזת אימה. הדוגמניות בשרטוטיה של אֶן היו יהירות ודקות-גו להחריד, מחליקות להן זקופות-חוטם ואומרות בוז. כך למדה לצייר אותן במכללה לאמנות; מעין קצרנות, הצהרת-כוונות. מי שידעו לקרוא את הדגמים, מצאו בהם כל מה שנחוץ לדעת על תפרים וקפלונים.

"היא יודעת מה שהיא עושה," הרגיעה קיט את נוֹלה. "היא גאון."

קיט היטיבה לתפור והייתה לה טביעת עין בענייני סגנון; כשהחליטה על כך, יכלה לעבוד קשה, אבל לא היה לה שמץ מושג בעיצוב, גם לא בגזירת דגם. "אֶן היא זאת שתעשה את ההון בשבילי," אמרה. "חכי עד שנעביר את העסק ללונדון. כל הכוכבים של התאטרון והקולנוע יתלבשו אצלנו. את החיים שלי הייתי שמה בידיים שלה."

"ההם באמת נראים נהדר," הודתה נוֹלה בחצי-פה, מייחלת בלבה.

לבסוף הסכימו ביניהן על משהו קלאסי, באורך מלא, מאוד פשוט, מחליק בריפיון סביב גופה של נוֹלה בלי לחבוק אותו. בברוקד שנוֹלה הביאה תשתמש אֶן למָחוֹכית ולשרוולים, ובסאטן של משי, אם יצליחו למצוא, ישתמשו לחצאית. "או אולי יש עוד מהמשי הזה?"

כמובן שתכננו כבר קודם לשאול את השאלה הזאת, מלהטטות את דרכן אל תְ'וֵיט פארק. ונוֹלה הזמינה אותן בהתלהבות. "בְּלייז ישמח נורא לפגוש אותכן," אמרה. בארבע עיניים נטתה קיט לפקפק בכך. "הוא בטח יחשוב שזה מאוד משונה שהוא מוזמן לפגוש את התופרת של ארוסתו. אני מתכוונת – סיפור האהבה שלהם הוא  הכי רומנטי ומתוק ששמעתי בחיים. ונוֹלה היא מלאך. מה לא הייתי נותנת בשביל להיות זבוב על הקיר בחתונה הזאת! פישפּוֹנדס פוגש את תְ'וֵיט פארק."

"מה את כבר יודעת על פישפּוֹנדס?" שאלה אֶן  בחדות.

"בחייך, אֶני-פֶּני. את חושבת שזה גם נפלא, אני יודעת שזה מה שאת חושבת. אל תהיי כלבה, ואל תתעלקי על החור ההוא שממנו הגעת רק כי בא לך על הקוּטֶר ההוא דוני רוֹס."

אז יום א' אחד נסעו קיט ואֶן, עם ריי ודוני רוֹס, לפיקניק בתְ'וֵיט פארק. קיט כבר הייתה מאורסת לריי, למרות שאֶן לא לקחה את העניין ברצינות; קיט כבר הייתה מאורסת בעבר כמה וכמה פעמים, וכך או אחרת, אֶן ידעה שהסיפור עם הגבר הנשוי, צ'רלי עורך-הדין, עדיין לא נגמר. לא מזמן נתקלה אֶן בצ'רלי, עושה קניות עם אשתו וילדיו. רק אתמול בערב רקדה אתו ואלס סביב חדר-המדידה, בעוד קיט השמיעה את אדית פיאף על הגראמפון הנייד השחור שקנה לה, אך כשחלף על פניה ברחוב העמיד פנים שאינו מכיר אותה, בוהה בה בהבעה ריקה. אשתו הייתה תלויה על זרועו, וצ'רלי החזיק את כפפותיו בידיו השלובות מאחורי גבו; כשהביטה אחריהם, הוא אותת לעברה באצבעותיו הפנויות איתות עליז שובב של שותפים לסוד.

ביום הפיקניק היה חמים בחוץ לראשונה מאז החורף, והאוויר הצלול היה משכר כמו משקה חריף. ריי הוריד את גג מכוניתו ופנה ביעף לכביש. קיט קשרה מטפחת לראשה, אך אֶן לא חשבה להביא מטפחת, ושערה הצליף בפרצופה. כשעברו בין עמודי השער המתפוררים – שערים לא היו; ככל הנראה הופקעו לטובת המאמץ המלחמתי – היא הייתה מבולבלת מקצב הנסיעה ושטף האוויר. הבית היה קופסה בסגנון הפָּלָדיאני, עם פרופורציות מושלמות, מאופקת עד כיעור, אבן הבנייה הצהבהבה כהה מפיח; כבשים שחורות כפחם רעו באחו ארוך שהשתפל מן הבית. כמה שׂיות כחושות השתובבו תחת האלונים העתיקים, שעלים חדשים התחילו, למרבה ההפתעה, ללבלב על ענפיהם האפורים המסוקסים. עוד מכוניות חנו בכביש הגישה ובחניון של הפארק כי הבית וסביבותיו היו פתוחים לציבור. צוחקים וממתיקי-סוד – לפחות קיט עשתה כן – צעדו וחלפו על פני הכניסה הראשית, מקום מכירת הכרטיסים. טווסים צרחו ופרשו זנב על קיר התמך. נוֹלה הורתה להם לאגוף את הבית, ואז ללחוץ על המצילה ליד דלת שכתוב עליה "פרטי" באותיות לבנות. אֶן קיוותה-לא-קיוותה שרָב-משרתים יקבל את פניהם. דוני היה קפוץ כולו ממורת-רוח על האפליה המעמדית.

בְּלייז פֶּרני – שפתח הוא עצמו את הדלת חיש, כאילו המתין להם – לא דמה כלל למה ששיערו. ראשית, הוא נראה צעיר מנוֹלה: גבוה מאוד ומכוער, ביישן וחייכן וכפוף, פניו ארוכות וגרמיות ושערו כמו משי בהיר מקומט. הוא קידם את פניהם ברגשנות, מסמיק כאילו הם שעושים עמו חסד, ואמר כי כבר כל כך חיכה להכיר אותם. אֶן חשבה מתוך הקלה כי לא יהיה קשה לשכנע אותו; תמיד הייתה מבצעת הערכה מזורזת בפעם הראשונה שנפגשה עם גבר, בודקת האם יעלה בידה לצוד את לבו אם רק תבחר לנסות את כוחה. למשל צ'רלי, למרות שחיבב אותה ופלרטט אתה בכל הזדמנות, לא היה משנה מדרכיו בעד שום הון שבעולם, בעוד ריי היה כיבוש קל. בְּלייז אמר כי נוֹלה במטבח, אורזת לפיקניק. הוא הוליך אותם, גורר את רגליו, דרך סדרת חדרים אפלוליים, צוננים ורבי-חן, שחלונותיהם מוגפים, מתנצל כל העת על האי-סדר, על העיפוש: גרירת הרגליים הייתה כנראה חלק מביישנותו.

אלה היו חדרים פרטיים, שאינם פתוחים לציבור, אינם מסודרים כמו מזכרות מן העבר, אלא העבר וההווה שוהים שם בערבוביה: רדיו זול קטן מוצב בזהירות על ערמת ספרים בכריכות-עור. יומני-שנה בין צילומים במסגרות-כסף על שולחן-כתיבה עם מכסה-גלילה שבור, קמין חשמלי בתוך אח עצום של שיש מרובּב אֶפר. את כל אלה מצאה אֶן רומנטיים להפליא, ודמיונה המריא. מה הייתה עושה עם הבית הזה לו היה שלה! במטבח החשוך החלול, עם כיריים ענקיות של ברזל שעמדו כבויות, וחמישים צלחות גדולות על מתלה מעץ, בישלה נוֹלה ביצים על פלטה חשמלית מתוצרת בֶּלינג ונראתה כבת-בית לכל דבר. קנאתה של אֶן חלפה חיש-קל – התחלפה באהדה, בנדיבות רוח. מה שהעתיד צופה לה עצמה טוב מכל בית.

אחרי שהוציאו החוצה את מצרכי הפיקניק, אמר להם בְּלייז שחבל שלא זכו לראות את הגנים כשאמו עוד הייתה בחיים. נוֹלה, בשמלה פרחונית חסרת-תואר, פוזלת ומחייכת אל מול השמש, נראתה כמו אמא ולאו דווקא כרעייתו של מישהו; היה ברור לעין איך תשקם דברים ותשיב את הסדר על כנו. הם השתרכו מעלה בין עצי הלבנה בחורש קטן, הרחק מתחומם של המבקרים בשבילים התחתונים. הפעמוניות היו כמו שלוליות מים בין העצים ושיקפו את הרקיע. ריי ודוני התחרו ביניהם כמו תלמידי בית ספר, התגוששו ושמטו ארצה זה את זה, בעוד קיט לא חדלה מדיבורה המבעבע, שמתוכו השתמע כאילו היא ואֶן מומחיות לאריגים עתיקים. בתקווה לעוד אריגי ברוקד מרוקמים סיפרה כי עדיין לא התחילו לעבוד על שמלתה של נוֹלה. בְּלייז אמר שהן חייבות לגשת אחר כך לבית ולחפש את הברוקד. עוד אמר כי יש למעלה בגדים עתיקים מכל מיני סוגים וגם אריגים ורקמות; הוא כמעט לא עולה לשם, אבל ישמח אם הן יגלו משהו שווה שהוא יוכל למכור. "אתן מוזמנות לקחת כל מה שמוצא חן בעיניכן, אבל לדעתי, זה הכול זבל ישן. אני אראה לכם הכול ברגע שהמבקרים יסתלקו. לא שיש לי איזה התנגדות למבקרים, הם הפרנסה שלי."

"מה הבעיה עם הרגל שלך, חבר?" שאל ריי.

בְּלייז התנצל, הוא לא גיבור מלחמה, איכשהו חטף את הפּוֹליוֹ המחורבן ההוא – ילדותי מצדי, מה? נוֹלה פרשה מפה בקרחת קטנה שקועה בין הפעמוניות, ותלמידי-הרפואה חקרו אותה ללא רָחם על צוואר תפוס, על רגישות לאור ועל חולשת שרירים של מערכת הנשימה. בְּלייז הפשיל את המכנס וריי ודוני בחנו את גפּוֹ הכחוש המעוקם; קיט הסבה את פניה, היא לא אהבה להיישיר מבט בחולי או במום. ועם זאת היה קשה להגיד על בְּלייז שהוא בעל מום; החלמתו הייתה נפלאה. הוא סיפר להם כי נוֹלה הצילה את חייו, והיא צחקה בעונג כבוש. אמרה שפשוט היה לו מזל, זה הכול.

מה שמפתיע הוא כי בְּלייז התגלה כסוציאליסט לא פחות מדוני רוֹס, למרות שהיה לו בבעלותו פארק של צבאים. הוא לא מתנגד לאף אחד מן המסים, אמר. הבעיה היא למצוא מספיק כסף לשלם אותם, כי בימינו בתים עתיקים לא מגיעים אליך עם כסף. ת'וֵיט הוא חבית ללא תחתית כשמדובר בכסף. כדאי שיוותר על המקום וימכור אותו בתור מלון או משהו, אבל הוא סנטימנטלי מדי. ובכלל יש כיום בשוק המון בתים גדולים עתיקים, זה לא זמן טוב בעסקי מלונאות. הוא ונוֹלה קראו זה לזו "יקירי", "יקירתי", והעבירו זה לזו את המלח, צרוּר בנייר שעווה, לתבל את הביצים. קיט הכינה כריכים קטנים בלי קרום עם מלפפון ושימורי כבד-אווז ו"סחבה" בקבוקי שמפניה ממרתף היינות של אבא שלה. עדיין התגוררה בבית הוריה עם אבא'לה האלמן, שפרש מעסקי הביטוח, האב שהעריצה, בעוד אֶן חשבה עליו שהוא זקן נורא ואיום. פעם הוא אמר לה שזונות קטנות צריך להלקות כדי שילמדו לקח.

כך או כך הם שתו את השמפניה שלו בגביעים מן המאה השמונה-עשרה שהביאו אתם מהבית, כי בְּלייז לא מצא משהו אחר. כשגמרו את השמפניה, שלפה קיט בקבוק מהארמניאק של אביה – "אני בכלל לא דואגת", הכריזה – והם שבו והתמסרו בלי שהיות. אותו אחר-צהריים הם הגיעו לדרגה מופלאה של שכרות, שאדם זוכה לה רק פעם-פעמיים בחיים, שכרות מזהירה נטולת-השלכות; לא נסיקה וצניחה, רק ריצה חסרת-משקל הלאה-הלאה. אחר-כך התקשתה אֶן להיזכר מה היו נושאי השיחה, או מה נראה אז כל כך מחוכם או מצחיק. כששוטטו להם בערב בגני הבית, אחרי שהמבקרים הלכו משם, הסירה נוֹלה את נעליה השחורות והסתובבה בנחת בגרביים. והמרדף של דוני רוֹס אחרי אֶן היה נחוש ודרוך לא פחות משל חתול אחרי טרפו.

הם שכבו בעשב הארוך, קרובים זה לזה אך אינם נוגעים, תחת עץ גינקוֹ גבוה, שעליו היו בצורת משוטים זעירים ענוגים, בצבע ירוק-דשא מבריק, שקוף למחצה. האור דהה בשמים לטורקיז עמוק והטווסים באו לישון בעץ שמעליהם, גושים מעובים של אפלה, זנבותיהם הארוכים משתלשלים כמו פתיל-משיכה של פעמון.

שכרותם היה מתאים שתסתיים באיזו חרפה או באסון – ריי שתה לא פחות מכולם, והוא שנהג אותם הביתה – אך לא כך היה. הם לא שברו אף אחד מהגביעים הנחמדים שחרוטה עליהם דוגמת עלי-גפן; איש מהם לא הקיא או אמר דברים שיפה להם שתיקה; אף אחד לא נהרג. אפילו לא הרגישו רע למחרת. ריי הביא את הבחורות בשלום אישה-אישה אל מפתן ביתה בפישפּוֹנדס ובסְטוֹק-בּישוֹפּ. בדרך הביתה אמרה קיט איזה איש חמוד הוא בְּלייז, ואיזה מקום מהמם, תתארו לעצמכם לגור באחד כזה! האם לא היית מאחלת לעצמך, אמרה לאֶן, להגיע אל בְּלייז ראשונה, לפני נוֹלה היגינס? ואז אֶן, בטביעת העין המיוחדת לה בעת שהיא בגילופין, אמרה שבְּלייז הוא לא באמת מה שהוא נראה. הוא לא ממש איש נינוח כל-כך. לא הצלחנו להוליך אותו שולל, אמרה, והוא לא מחבב אותנו במיוחד. הוא הבחין שאנחנו מתנשאים על נוֹלה, גם אם היא לא הבחינה. וקיט אמרה בתרעומת, בחיים שלי לא התנשאתי על אף אחד.

בסופו של דבר הם לא חזרו אל הבית בת'וֵיט. מול עזותו של ההווה, לא היה לאף אחד תיאבון לעבר. כשנפרדו לבסוף, כי לרופאים המתלמדים הייתה משמרת לילה והם היו חייבים לחזור, יצאו כולם בהבטחות נלהבות לשוב ולהיפגש. בפעם הבאה שיבואו, אמר בְּלייז, הוא יראה להם הכול. אנחנו כבר מתים לבוא שוב, אמרו לו. ממש בקרוב. זה היה ב-1953.

***

ב-1972, כשסאלי הייתה בת שש-עשרה, אמא שלה, אֶן, תפרה לה מקטורן מחתיכה ישנה של ברוקד ממשי, מרוקם פרחים. הברוקד הלבן היה שמור אצלם מאז שסאלי יכלה לזכור, מקופל בארון ליד עוד חתיכות בד שהיו עשויות לשמש באחד הימים לדבר זה או אחר. עכשיו החליטו שתיהן לצבוע אותו בסגול. זה קרה בקיץ שאביה של סאלי, הרופא, עבר להתגורר עם אישה אחרת. אֶן מכרה את כל תקליטי הג'ז שלו, קצצה את עניבותיו לחתיכות במספרי התפירה שלה, ואחר כך שרפה אותן בגינה. סאלי ואחיותיה, ואחיה, היו כמובן לצד אמא שלהם. אף על פי כן נדהמו מהנקמנות וההפגנתיות שלא היו מעלים על הדעת שהן חלק ממנה. המחוות הללו נראו כנובעות מחיים אחרים מאלה שהם חיו עד כה, שדברים היו בהם על פי רוב מצחיקים ומלאים אירוניה.

בקיץ ההוא השתקעו סאלי ואמהּ יחד בפרויקטים של שינוי-צורה; שינו את בגדיהן, את חדריהן, אותן-עצמן. סאלי התייצבה מעל תמיסה עכורה של צבע בתוך גיגית ישנה של רחצה, מתחקה אחר גבנונים של האריג המגיחים אל פני המים, ודוחפת אותם פנימה בידית מוכתמת של כף-עץ. היא לא הייתה יפה כמו אמהּ, אך אֶן שכנעה אותה שיש לכך מוצא. תמיד הייתה לאֶן תכנית – וסאלי התמסרה לידיים המוכשרות החזקות בעת שמרטו לה את הגבות, אספו וסלסלו את שערה, כרכו את סרט-המידה סביב מותניה. המקטורן היה להיט: סאלי הרבתה ללבוש אותו, לא רכוס, עם חולצות-טי ומכנסי ג'ינס. שתיהן עשו דיאטת-הרזיה, ואמא שלה הורידה למעלה משישה קילו; מעודה לא נראתה כל כך נחמד. אֶן השיגה שמרטפית ויצאה למסיבות עם תחתונים רזרביים בתיק ומברשת שיניים, אבל שבה הביתה לבד. בסוף הקיץ, חזר אבא שלהם לגור בבית.

סאלי ידעה תמיד כי ברוקד המשי היה שייך לגברת אחת שמתה לפני חתונתה. האיש שעמדה להינשא לו היה בעלים של בית-מידות ופארק צבאים. צחוק הגורל הוא כי בעבר, בעבודתה כאחות, היא הצילה את חייו. אֶן וקיט סיטוֹן – הסנדקית של סאלי – יצאו אתם פעם לפיקניק בפארק הצבאים. ואז נדבקה האחות בדיפטריה מאחד החולים ומתה בתוך שבוע. הארוס שלה החזיר להן את הגזרות של שמלת-הכלה וכתב כי לא יזדקק עוד לשירותיהן "מסיבות עצובות מאוד." הן לא ידעו מה לעשות באריג, אמרה אֶן. הן לא יכלו פשוט להחזיר אותו. אפילו לא שלחו איגרת-תנחומים – לא ידעו מה לכתוב; הן היו צעירות מדי. אֶן לא שמרה את מכתבו גם לא את הגזרות. עכשיו התחרטה כי לא הותירה אצלה כמעט כלום כשהתחתנה וכשהיא וקיט סגרו אז את העסק. היו רק תגיות עם השם שלהן – "גַלָגֶר וסיטוֹן" – שהסתבכו בתוך פקעת של חוטים וסרטי-אלכסון ופסי זיגזג לקישוט בסל-התפירה שלה. קיט והיא גם לא העלו בדעתן לצלם את הבגדים שתפרו.

סוף-שבוע אחד בקיץ ההוא מצאה סאלי את עצמה בלב זירת ההתרחשות של סיפורי אמהּ, בפארק ת'וֵיט, שבימים אלה שימש מכללה להכשרת מורים. החבר של סאלי היה סטודנט לאמנות שהועסק במשרה חלקית בחברת הסעדה לוועידות ולקבלות-פנים, והיא הייתה מצטרפת כשנזקקו לתוספת ידיים עובדות. בת'וֵיט לבשה במתכוון את המקטורן הסגול ותלתה אותו על וו במטבח. אותו יום היה עיקר עיסוקה מאחורי הקלעים, שטיפת צלחות כוסות וסכו"ם בכיור-בּלפסט [כיור עמוק שהומצא בבלפסט במאה ה-18, בעיקר לשימוש מעמד האצולה], בעוד המיחם גונח ומבעבע במעבר מקור לחום. המטבח היה חשוך כמו מערה, קירותיו בגון שמנת הוריקו עם הזמן.

אחרי ארוחת-צהריים קלה של באי הוועידה, בהפסקת-ביניים שבה שתו המורים קפה בשמש, תעתה סאלי במעלה המדרגות ושוטטה לה. למרות שחדרי הבית הוסבו לחללי לימוד, עם מדפי ספרים ולוחות כתיבה על הקירות ומקרנים, אפשר היה להבחין כי בעבר היה זה בית מגורים. בחדר אחד כוסו הקירות בטפטים "סיניים", כחולים בהירים עם דגם של ציפורים ועלי במבוק. בחדר אחר עמדו ארונות עץ ממורקים לכל גובה הקיר, מלאים עתה ציוד בית ספרי וחומרי-גלם לשיעורי אמנות. בחור מצוות ההסעדה עלה בעקבותיה, והיא מצאה עצמה מגוללת בפניו את הסיפור כולו – על הוריה שנפרדו, על המקטורן ועל הזיקה העצובה של אמא שלה אל הבית. הבחור לא היה בן-זוגה, אלא אחד העובדים, יפה ממנו ומסוכן יותר. סאלי ניסתה את כוחה, הזילה דמעות של רחמים על עצמה עד שכרך את זרועותיו סביבה ונישק אותה. בין פריעת-הסדר ויישוב-הסדר שהשתלשלו מכך, שכחה לשוב ולאסוף את המקטורן בצאתה, ואף לא סיפרה על כך לאמהּ אלא כעבור כמה וכמה חודשים. במערך הכללי של הדברים, איזו חשיבות יש למקטורן אחד.

תגובה אחת בנושא “ברוקד של משי I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)”

  1. ליאורה יקרה! סיפור מעניין ומותח ואת סופו נשאר רק לייצר בעצמנו…
    כל הכבוד לבחירה הספרותית ועוד יותר מכך – לשפת התרגום העשירה והעדכנית.
    זו הפעם הראשונה שנחשפתי לאתר שלך ואין ספק- אמשיך לקרוא ולהסתקרן בו לבטח.
    חג שמח ונקווה להתראות בקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *