נשפייה בטרקלינו של מר רוצ'סטר (קטע) | שרלוט ברונטה (1856-1816)

[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]

היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.

הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.

ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.

ליידי לין הייתה אישה מגודלת כבת ארבעים, זקופה מאוד ויהירה-למראה. לבושה הייתה לתפארת שמלת אטלס מנצנצת בגוונים משתנים, ושערה השחור הבהיק תחת נוצה תכולה ונזר משובץ פנינים.

מרת דֶנט, רעייתו של הקולונל, הייתה דקת-גוף, פניה חיוורות וחביבות ושערה בהיר. שמלתה, מבד אטלס שחור, וצעיפה, מבד תחרים יקר, מיובא, וכן תכשיטי הפנינים שעדתה נעמו לעיני יותר מקשת הגוונים הזוהרת של הגבירה המיוחסת.

אך מכולן התבלטו – גם אולי מפני שהיו הגבוהות שבחבורה – ליידי אינגְרָם ובנותיה, בְּלאנש ומרי. שלושתן היו בנויות לתלפיות. גילה של האלמנה היה מן הסתם בין ארבעים לחמישים, גופה היה עדיין נאה, שערה (לאור הנר, לכל הפחות) עדיין שחור. גם שיניה, ככל הנראה לעין, היו ללא פגם. רוב האנשים היו אומרים עליה שהיא אישה מרהיבה לפי גילה, וכך הייתה ללא ספק בחזותה. אלא שלסגולותיה הגופניות התלוותה ארשת גבהוּת כמעט בלתי נסבלת. חיטוב פניה היה רומאי והיה לה סנטר כפול, שנבלע בצוואר עבה כעמוד. פניה, לא זו בלבד שנראו נפוחות וקודרות, אלא חרוצות-גאווה. ומכוח אותה גאווה נתמך הסנטר בתנוחת-זקיפות על-טבעית כמעט. כמו כן ניחנה  במבט חודר וקשה, שהזכיר לי את מבטה של מרת ריד דודתי. בדַבּרה עיוותה את פניה, קולה היה עמוק וחיתוך-המילים גנדרני ושרירותי – בקיצור, ללא נשוא. שמלת קטיפה בצבע שָני וצניף מאריג הודי שזור חוטי זהב שיוו לה (כך שיערה מן הסתם) הדר-מלכות.

בְּלאנש ומרי התברכו במבנה-גוף דומה – היו זקופות ותמירות כברושים. מרי הייתה רזה מדי לפי קומתה, ואילו בְּלאנש הייתה מחוטבת כאלה יוונית ממש. מטבע הדברים בחנתי אותה מתוך עניין מיוחד. ראשית, רציתי לדעת אם הופעתה תואמת את תיאוריה של סוכנת הבית מרת פיירפקס ועם הדיוקן הדמיוני שציירתי לי. ושנית, אודה ולא אבוש, האם דומה היא למה שעשוי היה, לדעתי, להתאים לטעמו של מר רוצ'סטר.

בכל הנוגע לחזותה התאימה בכל פרט ופרט הן לתמונה שציירתי בדמיוני והן לתיאורה של מרת פיירפָקס. החזה האצילי, הכתפיים הנטויות, הצוואר החינני, העיניים הכהות והתלתלים השחורים –  תאמו כולם. אך מה בנוגע לפניה? – פניה היו כפני אמהּ, בּבוּאה צעירה וחלקה: אותו המצח הנמוך, אותם שרטוטי-פנים רהבתניים, אותה ארשת גאווה. אך גאוותה לא הייתה זעופה כאצל אמהּ; בְּלאנש צחקה ללא הרף. צחוקה היה לגלגני וכך גם הבעת שפתיה, שהיו קבועות בפניה בקשת יהירה.

אומרים כי הגאונות מודעת לעצמה. איני יודעת אם העלמה אינגְרָם נמנתה עם הגאונים, אך בלי ספק התברכה במידה לא מבוטלת של דעתנות. היא נכנסה בשיחה בתורת-הצמחים עם מרת דֶנט העדינה. מרת דֶנט, כמסתבר, לא הייתה מלומדת בנושא, אף שלדבריה אהבה פרחים, "בייחוד פרחי-בר". העלמה אינגְרָם ידעה פרק בתורת-הצמחים וגם הציגה את ידיעותיה לראווה. מיד נוכחתי כי אינה אלא "מושכת בחכה" את מרת דֶנט, כלומר משׂימה לצחוק את בורותה. העלמה אינגְרָם שיחקה, ומשחקה היה מזהיר. היא זימרה; קולה היה נאה. היא הסתודדה עם אמהּ בצרפתית: שפתה הייתה קולחת והמבטא נאה.

ואני, האם סברתי עתה שהעלמה אינגְרָם מתאימה להיות בחירת-לבו של מר רוצ'סטר. לא ידעתי –  לא היכרתי את טעמו ביפי נשים. אם אהב הוד והדר – בְּלאנש הייתה התגלמות ההוד; וכמו כן הייתה מושלמת-במעלות ותוססת. מרבית הגברים, הרהרתי, ימצאו שהיא מעוררת התפעלות, וכמדומה שיש לי הוכחה מספקת שגם הוא מתפעל ממנה. כדי להסיר כל ספק לא נותר לי אלא לראותם יחד.

[***]

מגישים קפה, והגברים מוזמנים להיכנס. אני יושבת במחסה-הצל, במידה שנמצאה לי פינת-צל בחדר הזה, המואר באור-יקרות. הופעתם של הגברים בחבורה אחת, כהופעת הנשים קודם, היא רבת-רושם. כולם לבושים חליפות-בגדים שחורות, רובם גבוהי קומה, אחדים צעירים. הנרי ופרדריק לין הם טרזנים עליזים, ולקולונל דֶנט חזות צבאית נאה. מר אָשטוֹן, שופט המחוז, הוא ג'נטלמן לכל דבר: שערו שֹב, גביניו ופאות-הלחיים עדיין שחורים. לורד אינגְרָם הוא גבה-קומה בדומה לאחיותיו וכמוהן יפה-תואר. אלא שבדומה למרי אחותו הוא לוקה בארשת של שוויון נפש ואדישות. מסתבר שעיקר כוחו בגפיו הארוכים ולאו דווקא בדם תוסס או במוח עירני.

והיכן הוא מר רוצ'סטור?

מר רוצ'סטר הוא אחרון הבאים. אני מנסה להתמקד בזוג השפודים ובלולאות החריט שאני סורגת, לראות רק את חרוזי הכסף וחוט המשי המונחים בחיקי. תחת זאת, אף שאיני מביטה לעבר פתח-הכניסה, אני רואה בבירור את דמותו ונזכרת בעל-כורחי בפעם האחרונה שפגשתיו: מיד אחרי שהגשתי לו, לדבריו, שירות חיוני – והוא, בהחזיקו בידי, הסתכל בי במבט שגילה לב מלא, לב העולה על גדותיו, ורגשות שהיה לי תפקיד בהם. מה אירע מאז, שפעל לשנות את יחסינו? ראו מה רחוקים ומה זרים אנו עתה! כה זרים, שלא ציפיתי כי ייגש ויפנה אלי בדברים. ואכן לא הופתעתי כאשר, בלי שיעיף בי מבט, קבע את מושבו בצדו השני של החדר ופתח בשיחה עם כמה מהגברות.

מרגע שראיתי כי דעתו נתונה להן וכי אוכל להציץ בו בגנבה רותקו עיני אל פניו כמאליהן. קצרה ידי לכוף משמעת על עפעפי; הם היו מתרוממים, ואישוני-העיניים היו נמשכים והולכים אל דמותו. הסתכלתי, ועצם ההסתכלות הסבה לי הנאה נוקבת – הנאה צרופה אך צורבת, זהב טהור ולו חוד-מרורים מתכתי. ממין ההנאה ששואב הגווע בצמא בהכירו לדעת כי הבאר שזחל אליה מורעלת, ולמרות זאת הוא גוחן וגומע מלוא-הפה.

אמת שיופי הוא עניין של טעם. פניו החיוורות של אדוני, הזֵיתיוֹת, מצחו הרבוע הכבד, גביניו העבותים הסבוכים ועיניו העמוקות, וכמו כן חיטוב-פניו העז ופיו התקיף, הזועף – המפיק מרץ, החלטיות וכוח-רצון – לא היו יפים לפי הטעם המקובל. אולם בעיני היו יותר מיפים, היו רבי עניין והשפעה שכבשוני כליל, הפקיעו את רגשותי מרשותי והפקירו אותם לחסדו. לא התכוונתי לאהבו; סהדי בקורא שלחמתי קשה לעקור משורש את זרעי האהבה שנזרעו בנפשי. עתה, מהרגע שנחו עיני עליו בשנית, שבו אלה והתחיוּ מעצמם, ירוקים וחזקים! הוא עורר את אהבתי אף מבלי שיזכני במבט. השוויתי בינו לבין אורחיו. במה נחשבו חִנם האבירי של בני לין, הידורו הרופס של לורד אינגְרָם, ואפילו הדרתו הצבאית של קולנל דֶנט מול עצמתו הפשוטה וחוסנו הטבעי של מר רוצ'סטר? לא חזותם ולא הבעת-פניהם לא צודדו את לבי. ראיתים צוחקים, מחייכים – לא כלום: אור הנר הייתה בו נשמה יותר משהייתה בחיוכם; צלצול הפעמון הייתה בו משמעות יותר משמצאתי בצחוקם. ראיתי את מר רוצ'סטר בחייכו: תווי-פניו החמורים התרככו, עיניו נעשו מזהירות ועדינות והבעתן חודרת ומתוקה גם יחד. אותו רגע היה שקוע בשיחה עם לואיזה ואמי אָשטוֹן. השתוממתי לראותן מקבלות בשלווה את המבט שמצאתיו כה חודר. ציפיתי כי ישפילו עיניים ויעלו סומק; ועם זאת שמחתי להיווכח שלא התרגשו ביותר. "הוא אינו להן מה שהינו לי", הרהרתי. "הוא איננו כמותן. אני מאמינה שהוא כמוני. אני בטוחה בכך. אני מרגישה קרבה אליו – אני מבינה את לשון הבעתו ותנועותיו. וגם אם עושרו ומעמדו מעמידים תהום גדולה בינינו, משהו במוחי ובלבי, בדמי ובעצבי ממזג את נפשי בנפשו. הייתכן שאמרתי לפני ימים אחדים שאין לי ולוֹ אלא המשכורת שאני מקבלת מידיו? האומנם גזרתי על עצמי לא לראותו אלא כנותן-לחמי? חילול הטבע! כל רגש טוב, אמיתי ועז בקרבי סובב סביבו. אני יודעת שעלי להסתיר את רגשותי, להחניק כל תקווה, לזכור כי אי-אפשר שהוא מחשיב אותי ביותר. כשאני אומרת שאני כמוהו, אין כוונתי שבורכתי בכוחו להשפיע ובקסמו לצודד. כל כוונתי היא שיש שיתוף-דעים בינינו בכמה עניינים שבטעם וברגש. חובה עלי לשנן בלי הרף שדרכינו נפרדות לעולם. ועם זאת, כל עוד אני חיה ונושמת לא אחדל לאהבו".

[…]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.