גשם I אדוארד תומאס (1917-1878)

גשם, גשם-חצות, כלום רק גשם-הזעף

על צריף עגום זה, על הבדידות, ועלי.

שוב אני זוכר כי אמות,

ולא אשמע את הגשם ולא אכיר לו תודה

כי רוחץ הוא אותי נקי משהייתי

מיום שנולדתי אל הבדידות.

יבורכו המתים שהגשם יורד עליהם:

אך פה אני מתפלל כי איש ממי שאהבתי אי-פעם

איננו גוסס הלילה, או עדיין ער,

בודד, מקשיב לגשם,

אם בכאב או בחיבה,

חסר-ישע בין החיים והמתים,

כמו מים קרים בין קני-סוף שבורים,

אלפי קני-סוף שבורים, שוקטים כולם ונוקשים,

כמוני שאין בי אהבה שגשם-זעף זה

לא מוסס, חוץ מאהבת-המוות,

אם אכן אוהב אני את מה שמושלם ואיננו

יכול, כך לימדני הסער, להכזיב.

 

(Rain I Edward Thomas (1878-1917

 Rain, midnight rain, nothing but the wild rain

On this bleak hut, and solitude, and me

Remembering again that I shall die

And neither hear the rain nor give it thanks

For washing me cleaner than I have been

.Since I was born into solitude

;Blessed are the dead that the rain rains upon

But here I pray that none whom once I loved

Is dying tonight or lying still awake

,Solitary, listening to the rain

Either in pain or thus in sympathy

,Helpless among the living and the dead

,Like a cold water among broken reeds

,Myriads of broken reeds all still and stiff

Like me who have no love which this wild rain

,Has not dissolved except the love of death

If love it be towards what is perfect and

.Cannot, the tempest tells me, disappoint

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.