דגים I ג'ואן האריס (נ' 1964)

בנאפולי מהלכת אמרה בזו הלשון: שוהים בה לילה, שונאים אותה; שוהים בה שבוע,  אוהבים אותה; שוהים יותר מזה, שוהים לעולם. ראו, הוזהרתם!

מְליסה וג'ק היו נשואים פחות משבוע, וכבר אז לא התנהלו הדברים למישרין. החתונה הייתה כל מה שהכלה איוותה לה: חמש-מאות אורחים; ורדים לבנים עם ענפי גִבסָנית; יהלום שני קאראט משובץ בתוך זהב צהוב; עוגה שעוצבה ביתר מיומנות ארכיטקטונית מאשר רוב בנייני המשרדים, ועשרים וארבע תיבות של שמפניה (לא יקרה). כל זה מימנה משפחת החתן ותועד ביד רחבה על ידי הצלם היקר ביותר בקנסינגטון-דרום.

ואף על פי כן, לא חלפו שלושה מִימי ירח-הדבש וכבר חש ג'ק באי-נחת גואה אצל כלתו. ברור שאין להאשים אותו שהמלון היה כל כך קטן והרחובות כל כך הומים, ושארנקה של מליסה נגנב בפעם הראשונה שיצאו לבלות. גם אין להאשים אותו כי רוב המסעדות בנאפולי לא היו כנראה מסוגלות, או לא גילו נכונות, לתת מענה (או אפילו להבין) לדיאטה הצמחונית, נטולת-הלקטוזה, ועוד יותר מזה נטולת-החיטה, של מליסה. התוצאה הייתה שלמרות שכמעט לא בא דבר אל פיה שלושה ימים תמימים, כאבה לה הבטן ודי התנפחה, ונשי המקום (שהיו ידידותיות עד זרא) עשו להן מנהג לטפוח בחביבות על הבליטה ולחקור באנגלית רצוצה למועד לידתו של הבמבינו.

מצד שני, ג'ק הוא שבחר בנאפולי כמחוז-החפץ של ירח הדבש בהיותו רבע נאפוליטני מצד אמו, מה עוד שכסטודנט שהה שם פעם שלושה שבועות ועל כן היה לו הרבה זמן (כמאמרהּ של מליסה) להתוודע אל העיר הארורה.

מליסה הייתה בת עשרים ושש: יפה בסוג היופי שהולך יד ביד עם עלומים, בגדים מחויטים, טיפול-שיניים יקר ושפע פנאי. לה עצמה לא היו שאיפות מקצועיות, אך הוריה הכירו המון אנשים. אביה היה בעלים של רשת מרכולים ואמהּ הייתה בתו של איזה לורד. ולג'ק, יועץ פיננסי מצליח ב"סיטי" (כבר אינו עול-ימים), שהתנאה במכונית "לקסוס" כסופה, בחזותה הלאטינית הכהה של סבתו ובראשיתה של כרס- מנהלים, נראה הזיווג שלהם כתמהיל מושלם של עסקים והנאה.

אך בנאפולי התחילו הדברים להיראות אחרת. מליסה תיעבה הכול: את הרחובות, את הריחות, את הפרחחים על הטוסטוסים, את השווקים, את סירות הדיג, את הגנבים, את החנויות. ג'ק, לעומת זאת, לא היה מאושר כך מימיו. כל דבר ודבר שימח אותו: הרחובות הצרים, הכבסים התלויים לייבוש מהמרפסות העקומות, האנשים, תגרני- הרחוב, בתי-הקפה, היינות, האוכל. במיוחד האוכל. למעשה, מעולם לא הכיר את משפחתו האיטלקית, רק את סבתו שמתה כשהיה ילד, וכל מה שנותר בזיכרונו הוא אישה עזה, עגלגלה ששערה אסוף במהודק אל תוך מטפחת שחורה, אישה שהעבירה את רוב זמנה במטבח בהכנת חצילים מטוגנים, רביולי עם מילוי פטריות טריות, איטריות טָליאטֶלה ברוטב כמהין ופיצות של אנשובי שהדיפו ריח ים וטעמן כתמצית של אור-שמש.

אף-על-פי-כן הוא שב אל נאפולי בהרגשת רווחה, שגם תלונותיה הבלתי-פוסקות של מליסה לא הצליחו להעכיר; הרגיש שאחרי שנות גלות הוא סוף-סוף מגיע הביתה.

חרה לו שמליסה אינה אוהבת את המקום; וכפליים חרה לו שאינה מחמיצה הזדמנות להגיד זאת. "האמת היא," אמר לה כשהתכוננו בלי חמדה לצאת לארוחת ערב, "האמת היא שלא רצית לבוא לכאן מהרגע הראשון."

"נכון בהחלט. לא רציתי," אמרה הכלה. "איזה קמצן עלוב אתה. דיזי פְלוֹר-הרינגטון קיבלה אי שלם באוקיינוס השקט לירח-הדבש שלה; אינדיה סקוט-פָּרקר והחבורה שלה יצאו לריטריט בהימאלייה והמפרי פאליט-ג'ונס לקח את החבֵרה שלו לקוטב הדרומי. מה אני אספר לחברים שלי כשנחזור מירח-הדבש שלנו? שנסעתי לנאפולי וגנבו לי את הארנק?"

ג'ק כבש דחף לצעוק עליה. במקום זה אמר בקול שפוי: "בחייך, גם ככה לא היה לך כסף אתך."

מליסה נעצה בו עיני זעם. "זה היה ארנק-ערב של לוּלוּ גינֶס," אמרה  בקול ניחר. "פריט של אספנים."

"טוב." לא היה בעצם שום טעם להתווכח. זה לא שהיא שילמה על הארנק מכספה – מבחינה זאת היא דמתה למלכת אנגליה, חשב ג'ק במרירות, אף שלהוד-רוממותה היה לפחות כסף משל עצמה, גם אם מעודה לא לקחה אתה כסף בצאתה. הוא פרש את כפותיו במחווה של פיוס. "נקנה לך ארנק אחר," אמר, נמנע מלחשב כמה יעלה לו הדבר בהתנצלויות, במתנות ובמסעי-קניות. "תנסי לא לצעוק, מותק. הקירות נורא דקים בבתים הישנים -"

"ותחסוך ממני את כל הקשקושים על הקסם המיוחד שלה," צעקה מליסה, איננה מתחשבת. "קבצנים וכייסים בכל פינה, כביסה בכל רחוב, שום חנות שאפשר לדבר עליה, ואם אני אראה עוד פעם איזה פיצרייה מזובלת –" באותו רגע נשמעה חבטה על קיר החדר, כמו של חפץ קהה – אולי עָקב של נעל.

"תהיי פֵייר, מותק," אמר ג'ק. "איך יכולתי לדעת שהחלטת מיום-ליום על אוכל נטול-חיטה ולהיות צמחונית. אם את חייבת ללכת על הדיאטות האופנתיות –"

"התזונאית שלי אומרת שיש לי רגישות."

"טוב, כל מה שאני יכול להגיד זה שהיא התפתחה אצלך מהר מאוד. לפני שלושה שבועות עוד אכלת את כל הדברים ההם בשמחה רבה."

מליסה תקעה בו עיני זעם. "במקרה שלא שמת לב, חיטה גורמת לי להתנפח. ואנשים תרבותיים לא אוכלים בשר. זה בעצם רצח."

ג'ק, שלא בחל בסטֵיק מעת-לעת (בעצם ציפה לזה מאז באו הנה) חש שפניו לוהטות. "לא שמתי לב שדחית את סלט-העוף ההוא שהגישו בקבלת-הפנים," אמר.

"עוף זה לא בשר," אמרה מליסה בבוז. "זה תרנגולת."

"או, נכון, איזה טיפש אני. עוף. הירק הידוע."

"תפסיק, ג'ק! רק בגלל שאתה אוכל כמו פרא-אדם –"

"ומה בקשר לדגים? זה מותר? כי אנחנו בנאפולי אם לא שמת לב, ויש כאן מסעדות דגים כמה שאת רוצה –"

"דגים אני מסוגלת לאכול," אמרה מליסה. "אני פשוט לא אוהבת דגים במיוחד, זה הכול."

"אז עכשיו גם דגים זה ירקות? כמה נוח. זה גם תמריץ מיני, כידוע לך. אולי כדאי שתנסי פעם."

הזעף לא סר מפניה של מליסה, אבל עכשיו כבר מלאו עיניה דמעות. "לפעמים נדמה לי שהיה מתאים לך להיות דג, ג'ק," אמרה והסבה ממנו את מבטה. "אתה מושלם לתפקיד. דם קר [גם: אכזר], חלקלק [גם: מכוסה ריר], טיפש."

זאת הייתה מריבתם הראשונה כאיש ואשתו. ג'ק כעס על עצמו שהניח לזה לקרות – לעתים רחוקות איבד את קור-רוחו בחדר-הישיבות, ולא היה זה ממנהגו להתנצח. לא ממנהגו ולא שווה את המאמץ, הרהר בינו לבינו. אחרי הכול, הנישואים היו רק הצעד הראשון בתכניתו ארוכת-הטווח, והרבה יהיה תלוי בשביעות-רצונם של מליסה ומשפחתה. תחשוב על כך מהזווית הזאת, אמר לעצמו; מה הטעם להשיג לך דריסת-רגל ואחרי רגע להרוס הכול עם איזו שטות. ואיזה דבר מטומטם לריב עליו! בשם  אלוהים, מה זה חשוב מה מליסה אוכלת? ג'ק עצמו אהב לאכול – חולשה שניסה בכל כוחו להסתיר מחבריו לעבודה, שעדיין היו תקועים בשנות השמונים וחיים על קפה וסיגריות. אבל כאן, מסיבה זאת או אחרת, היה קשה להעמיד פנים. אולי בגלל מוצאו האיטלקי. אולי האוויר של נאפולי, שהריח מבנזין, מאפר, ממלח-ים, משמן ומשום מטוגן (כל-כך כמו ריח של סקס, אמר לעצמו, עוד תיאבון שמליסה לא חולקת אתו, כנראה). ואף על פי כן אין טעם להוציא את זה עליה, חשב. כך או אחרת, ככל שידרזו להתפייס יקדימו לאכול.

למרות כוונותיו הטובות, לקח לו כמעט שעה לשקם את האווירה הרומנטית. "קָזָה רוֹזָה", מסעדה קטנה על יד הנמל, לא הייתה מפתה במיוחד, אך אחרי בחינה מקרוב, ניאותה מליסה להודות בחצי-פה שאולי יש בתפריט דברים שתוכל לאכול. אחרי שהורידה מעל הפרק טוסטים של אנשובי, קאפּוֹנָטָה [כמין רטטוי], ריזוטו של פֵרות-ים, קלמארי פְריטי [טבעות קלמארי מטוגנות], פיצה של פטריות ובייקון, בחרה לבסוף חתיכה קטנה של לָברָק בגריל (בלי שמן, בלי רוטב) וסלט חסה עם רוטב בצד.

ג'ק, כנגד זאת, הרגיש רעב. אולי הלחץ; אולי אוויר-הים. בלי להסס החליט על תריסר חסילונים, צלחת גדולה של לובסטר עם פסטה, שתי מוּליות אדומות ברוטב סלסה ירוק. בשמונה הייתה המסעדה כמעט ריקה עדיין – הקהל של הערב מתחיל להגיע בתשע או בעשר – והאישה השמנמנה העליזה שהביאה את המנות עמדה הכן, אם גם נוכחת מדי, נכונה להציע לפי הצורך עוד לחם, עוד יין. פניה העגולות האירו בקורת-רוח כשהסירה מן השולחן את צלחותיו הריקות של ג'ק.

"היה טוב, כן?"

"טוב מאוד." הוא חייך וריווח כמה חורים בחגורתו. "buonissimo."

"כל הדגים – מהיום בבוקר."

מזווית העין הבחין ג'ק איך קדרה הבעתה של מליסה. היא בקושי נגעה במנה שלה, ראה; מזיזה מצד אל צד את עלי החסה על צלחתה. גם האישה השמנמנה ראתה; ופניה, שהיו כה מלאות-חיים כשדיברה עם ג'ק, לבשו ארשת בצקית, חתומה.

"שלי היה, אני חושבת, די יבש," אמרה מליסה והניחה מידה את הסכין והמזלג צד-בצד. זיע עבר בארשת הבצקית. הראש הכהה פרפר מעלה-מטה כמו מצוף של חכה.  השמנמנה – גם שמה רוזה, ציין ג'ק בלבו – אספה את שאר הצלחות בערבוביה מגושמת, ראשה מורכן, כתפיה שחוחות.

"לא היית צריכה להגיד את זה," אמר ג'ק אחרי שהתרחקה. "הרי זאת את שביקשת שיהיה בלי שומן." הדגים שלו היו תאווה-לחיך, שטים בשמן וצְלפים, ואת הרוטב שנותר הוא ניגב עם מה שנשאר מלחם-הזיתים.

מליסה ירתה בו מבט. "רק בגלל שאתה מאביס את עצמך כמו אידיוט זה לא אומר שגם אני צריכה. תסתכל איך אתה נראה. בטח כבר העלית שלושה קילו מאז שהגענו."

ג'ק משך בכתפיו ומזג עוד יין. גם ביין היא בקושי נגעה. מאחוריה הגיחה רוזה מן המטבח נושאת שתי צלחות ותבשיל מכוסה.

"המומחיות שלנו," אמרה בחיוך קפוץ והניחה את הכלים על השולחן.

"אבל לא הזמנּו שום דבר נוסף," אמרה מליסה.

"המומחיות שלנו," אמרה שוב האישה השמנמנה והסירה את המכסה מכלי-החרס. ניחוח מתובל עלה מבפנים. ג'ק יכול להבחין בפרוסות דגים מפורקדות בין חסילוני טייגֶר שלמים, מוּלים, צדפות, דגי אנשובי סיציליאני חומים שמנים; מבושלים ביין לבן עם עלי דפנה, שמן-זית ופטרוזיליה טרייה, שום וצ'ילי. ומתוך האד העולה הצטיירו פניה של רוזה, כעורות אך נעימות, קצת ורודות עכשיו מציפייה ותקווה, חיוך הססני מפרכס על שפתיה.

"אבל לא הזמנּו –" פתחה מליסה שוב.

ג'ק נכנס לדבריה. "מדהים," אמר בקול רם. "אני מת לטעום מזה."

מליסה עקבה בעיניה אחרי רוזה העורמת מן התבשיל על צלחתו של ג'ק.

"עוד לחם, כן?" אמרה רוזה. "יש לנו עם זיתים, אגוזי-מלך, אנשובי."

"מצוין," אמר ג'ק.

עד שרוזה נבלעת פעם נוספת במטבח, נפנתה מליסה אל מחמד-לבה. "מה אתה עושה, תגיד לי?"

"התלוננת, לא?"

"אז מה?"
"היא נפוליטנית. הכנסת-האורחים מחייבת לפצות אותך."

"איזה צחוק," אמרה מליסה. "אני בטוח לא הולכת לאכול שום דבר מזה."

"אז אני אוכל הכול," אמר ג'ק. "אני לא יכול, וגם לא רוצה, להתכחש להכנסת-האורחים שלה." מסבתא שלו למד כי לדחות אוכל הוא העלבון הכי נורא. רוזה כבר הזדעזעה מההערה שמליסה זרקה; לא להיענות להתנצלות שלה הוא דבר בלתי-נסלח.

"אל תבלבל לי במוח," אמרה מליסה בבוז. "אתה רק מחפש עוד תירוץ להתפטם. בסוף גם נשלם על זה, אתה תראה. אתה לא מתאר לעצמך שהיא הולכת לתת לנו את כל זה בחינם, מה?"

ג'ק הכניס לפיו כמות נכבדה של דג, מָסוּך בשמן, יין ותבלינים. "נפלא," אמר בכוונת-מכוון, ורוזה, שבדיוק אותו רגע ניגשה עם הלחם, הסמיקה בעונג. היא באמת שמנה, אמר לעצמו; אבל עכשיו ראה כי כלל וכלל אינה בלתי-מושכת: העור שלה, בגון קפה הפוך, היה חף מכל דופי; שׂערה המבריק היה אסוף בצמה רפויה, כך שקנוקנות-שׂער קטנות התגנבו, לחוֹת, סביב לחייה. מתחת לסינרה הלבן המוקפד היו שדיה כמו שתי כריות-פלומה, וכשרכנה לעמוֹס עוד נזיד על צלחתו, הוא צד ניחוח של וניל ואוזון ולחם נאפֶה עולה מזרועותיה החלקות החומות.

"היית צריך לראות את עצמך," אמרה מליסה בקול-לחש כשגרף והעלה אל פיו רוטב בעזרת קליפה ריקה של צדפה. "כל אחד היה חושב שלא אכלת שבוע."

"זה מגעיל," אמרה מליסה כשמצץ את פנים ראשו של סרטן והניח את הקליפה על שפת הצלחת. "אתה מגעיל ואני רוצה לחזור למלון."

"עוד לא גמרתי. אם את רוצה, אז תלכי."

מליסה לא ענתה. ג'ק ידע היטב כי לא תלך בלעדיו. אם ביום השרתה עליה נאפולי עצבנות, בלילה היא הפחידה אותה עד מוות. היא קמצה את שפתיה – אחת מהבעותיה הפחות מלבבות, אמר ג'ק בלבו, בעודו מתמסר לחתיכת דג-נזיר; ככה היא נראית כמו אמא שלה – וישבה בשתיקה מִתקרבֶּנת דקות אחדות, נמנעת בכוונה מלהביט בו, מה שלא הפריע לו כהוא זה.

באחת מפינות המסעדה עמדה רוזה וערכה פֵּרות על צלחת חרס גדולה. החום מן המטבח הטיל אודם בלחייה, וכנגד גון-עורה, של קפה הפוך, נוצר רושם אקזוטי חמוד, כמו סומק של נקטרינה בשלה. היא חייכה אליו בעודה סובבת במסעדה (עד אז כבר הספיק לאמוד את הקימור הגולש של פלחי-ישבנה תחת המדים ההדוקים), ונעוריה הפעימו אותו. קודם הניח כי היא באמצע שנותיה; כעת ראה בבירור כי היא בגילה של מליסה, אולי צעירה יותר. להודות על האמת, מליסה עצמה נראתה די עייפה, עור-גופה יבש וקצת צרוב, וקמט כפול לא נחמד למראה חרוץ בין גבותיה המרוטות. לכן נראתה קשישה משנותיה, סיבית ולאו דווקא דקה, כמו תרנגולת צלויה יתר-על-המידה. בשבועות שקדמו לחתונה היא השילה ממשקלה. שמלתה הייתה במידה 8 במקום 10 הרגילה, וקו-הצווארון העמוק חשף מרחב לא מלבב של עור-גוף מתוּלם, הצלעות מתבלטות מתוכו בבירור. עם הזמן התברר לו שהיא מרפדת את החזייה בכריות  לשוות לה מִפתח נאה –  "חזה-עוף" קראו לרפידות ההן, הרהר במורת-רוח – ועתה נזכר ברגע הגילוי. זה היה זעזוע לא קטן; ג'ק אהב נשים עם חזה מלא. אך בשעתו עשה מזה בדיחה – בדיחה שמליסה לא אהבה במיוחד. ג'ק תהה במעומעם האם חזה-עוף נחשב לבשר-עוף, ובעת שמזג לו עוד כוס יין הבחין בפתיעה קלה כי חיסל את הבקבוק.

גם חיסל את הנזיד, ואת רוב הלחם; וכשרוזה ניגשה לפנות את הצלחות האירו פניה בהנאה.

"תודה," אמרה מליסה בקול צונן.

"היה טוב?"

"טוב מאוד," אמר ג'ק.

"אולי קינוח, כן? וקפה?"

"חשבון, בבקשה," אמרה מליסה בהברה מוטעמת.

רוזה נראתה קצת נעלבת. "לא קינוח? יש לנו טירמיסו ו"עוגת סבתא" [עוגה עם מלית פודינג] ו –"

"לא תודה. רק חשבון."

כל כך אופייני לה, חשב ג'ק והרגיש איך פניו מתלהטות. חושבת רק על עצמה; שום הבנה לצרכים של הסובבים אותה. וגם לא היא שמשלמת את החשבון; האפשרות של חשבון-בנק משותף עלתה פעם, אבל עוררה כזאת עגמת-נפש והתמרמרות שג'ק נסוג בו בתבונה וקיווה להעלות את הנושא ברגע פחות רגיש.

"אני ארצה קינוח, בבקשה," אמר בקול רם, " וגְראפּה [משקה אלכוהולי שמופק משאריות ענבים אחרי הסחיטה] ואספרסו."

הבעתה של מליסה הייתה תערובת של מורת-רוח ובעתה. לחייה של רוזה בהקו כמו פרחי מָנטוּר בעיצומו של קיץ. "תפריט?" שאלה.

הוא הניד בראשו. "תפתיעי אותי."

בעת שתיית הקפה (מליסה לא שתתה) בחנה אותו מליסה בזעם חיוור, זגוגי. "אתה עושה את זה בכוונה," נשפה אליו.

"למה את אומרת את זה?" אמר ג'ק בין לגימות של גְראפָּה.

"שתלך לעזאזל. ידעת שאני רוצה ללכת מפה."

הוא משך בכתפיו. "אני רעב."

"אתה חזיר."

קולה רעד. עוד רגע תתייפח. למה הוא עושה את זה? שאל ג'ק את עצמו במבוכה פתאומית. הרי עבד בפרך כדי לזכות במליסה; למה הוא עושה לה את זה, לה ולעצמו? ההכרה היכתה בו כמו גושיש של קרח בתוך קרם בְּרולֶה רך ונימוח, והוא הניח מידו את הכוס ותהה במעורפל אם מישהו לא סימם אותו. מליסה עקבה אחריו בשנאה בעיניה הכחולות, שפתיה מצומצמות, כמעט בלתי-נראות.

"או.קיי. נלך." מדהים כמה היא מכוערת, בעצם, הרהר. השער הצבוע, המנופח, הצוואר הכחוש, שמשתלשל כמו סולם-חבלים ארוך אל הרפידות – "חזוֹת-עוף" – בחזייה היקרה מתוצרת "לָה פֶּרלָה". מן המטבח יצאה רוזה, רכה, עולזת ומאירה,  בידיה מגש. עיניה, בגון חום ענברי, זרחו, וג'ק מצא עצמו אומר, כמעט בלי שהתכוון: "פוסט-קינוח."

מליסה קפאה על מקומה. אבל ג'ק כמעט לא השגיח בכך, עוקב בעיניו אחרי רוזה עם המגש. נושאת הייתה לא קינוח אחד אלא כמה וכמה: מנות קטנטנות של כל פריט ופריט בתפריט המיוחד של רוזה. היה טירמיסו עם אבקת שוקולד, מלוחלח ונמס על הלשון, מגרה את החושים; היו פולנטה של לימון וריזוטו שוקולד; היו ריבועיות שקדים, מקרוּנים של קוקוס, טארטים קטנים של אגס, גלידת משמש, בְּרולה וניל מתובל וזרוי שבבי שקדים ודבש.

"אתה בטח צוחק עלי," סיננה מליסה. אך ג'ק בקושי שמע אותה אל נוכח הפלאים החדשים הללו, טועם מפה, טועם משם, בשטף גואה של חדווה וסחרור-החושים. רוזה התחקתה אחריו בחיוך חצי-אימהי, ידיה משוכלות על שדיה כמו כנפי מלאכים. מדהים איך חשב אותה פעם לכעורה: היא מהממת, נפקחו עיניו לראות. בשלה כמו תותי-קיץ, חושנית כמו אמבט של קצפת. הוא הביט באישה היושבת מולו, על פניה הבעה חמוצה, וניסה להיזכר מה היא עושה שם. משהו שקשור לכסף, היה נדמה לו; משהו בנוגע לעסקים ותחזיות לעתיד. זה לא נראה חשוב, ועד מהרה נשתכח ממנו שוב, והוא התמסר לכֶּשף המופלא המוזר של הטעמים והמרקמים של כל אותם מיני-תרגימא מעשה ידי האישה הנאפוליטנית.

רוזה, מולו, חלקה עמו כמדומה את הנאתו. פיה היה פשׂוּק קצת, עיניה נוצצות ולחייה מעט סמוקות. היא הנידה את ראשה, תחילה בשביעות-רצון, ואז בהתרגשות כבושה. הוא ראה שידיה רועדות, נלפתות ומתרפּוֹת כנגד לובנו של הסינר. כעת הוליך אל פיו מנה גדושה של רפרפת אגוזים. עיניו נעצמו לרגע, ובמקביל, כך חש בבירור, נעצמו גם עיניה באושר, ולקול הכפית הקרבה שוב אל פיו, הוא שמע גם התנשפות של עונג.

"טוב! כן!" הגתה כמעט באין-קול, ובכל זאת שמע; אנחת רווחה; גניחה קטנה של הנאה. שוב בלע, ושוב נאנחה, אצבעותיה נבלעות במפוּשׂק בשׂערה הניחוחי. ג'ק היה מלא עד להתפקע; ובכל זאת רצה עוד; ולו רק כדי לראות את פניה בעת שהוא אוכל ואוכל. במעומעם נזכר שאמר פעם למישהו – מי זה היה? – כי דגים הם תמריץ מיני. רגע היה נדמה לו שהוא זוכר למי, ואז החליקה המחשבה וחמקה.

עודנו אוכל, קמה האישה עם הפנים החמוצות, פיה כמו גדר-תיל, ופנתה מן השולחן. הוא לא הרים את עיניו – אף שטרקה בגסות את הדלת בצאתה – והנה חזרה רוזה עם קפה, עוגיות שקדים ומאפי-פֵּרות מזוגגים. ואז התיישבה לידו, כפותיה על כפותיו. היא התירה מעט את חגורתו לפנות מרחב לכרסו הגדֵלה, נשכה קלות באוזנו ולחשה בקול של מוּשְק ודם ודבש אפל: עכשיו, carissimo [יקירי שלי], עכשיו תורי."

תגובה אחת בנושא “דגים I ג'ואן האריס (נ' 1964)”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *