דגמים של אהבה I ויליאם מקסוול (2000-1908)

תרנגול הבָּנטָם של קייט טָלבּוֹט, שהקִיץ מן השינה עם גיחתו הפתאומית של הירח מאחורי ענן בלֵיל יוני לבן, התחיל קורא בקול. היו שלושה עופות בָּנטָם – תרנגול ושתי תרנגולות, והם קיננו בתוך עץ בדיוק מול חלונות חדר-האירוח. חדר-האירוח של הטָלבּוֹטים היה בקומה הראשונה, והאורח אותו שבוע היה צעיר בשם ארנולד, אחד שמתעורר מן השינה בקלות. הוא קם, סגר את החלונות ושב למיטה. הוא נרדם שוב, אך ניעור במרווחים מדודים עד הזריחה בשבת בבוקר.

כבר כמה שנים שארנולד מגיע אל בית-טָלבּוֹט בעיירה וילטון, באביב או בראשית הקיץ. לילדים ביקורו הוא אחד מאלף האירועים העונתיים שאפשר לסמוך עליהם שיתרחשו, פחות מרגש מהופעתו של אדום-החזה הראשון או מפריחתן של הסיגליות בביצה לרגלי גבעת-טָלבּוֹט, אך לא בהרבה. קרה לא פעם שדוֹנקְן, הבכור, שזמן רב הוא שבוי ברושם שארנולד מגיע לבקר אותו, ישן בחדר-האירוח כשארנולד שהה שם. בשנה שעברה נהנה מזכות-היתר הזאת אחיו הצעיר של דוֹנקְן, ג'ורג'. הפעם, מאחר שהיה ידוע לה כמה מרבים הילדים לקשקש כשהם מתעוררים בבוקר, שיכּנה מרת טָלבּוֹט את ארנולד בחדר לבדו.

כשיצא ארנולד מחדרו, עדיין הסבו מרת טָלבּוֹט וג'ורג' מחמל נפשה לארוחת הבוקר. ג'ורג' היה בן שש, קטן ועדין ובלונדיני מאוד, אינו להוט ביותר לאכול בשום שעה משעות היום, ובמיוחד עכשיו, כשאורח שוהה בבית. הוא היה בפיג'מה ובחלוק-האמבטיה שלו הוורוד  מאריג קווילט. הוא חייך אל ארנולד בעיניו הגדולות והרכות מאוד ושאל: "התגעגעת אלי?"

"כן, ברור," אמר ארנולד. "התעוררתי, והנה המיטה השנייה בחדר שטוחה וריקה. אין אל מי לדבר בזמן שאני מסתכל בתקרה. אין מי שמסתכל עלי כשאני מתגלח."

ג'ורג' היה מאוד מרוצה שהרגישו בחסרונו. "איזה צבע אתה הכי אוהב?" שאל.

"אדום," אמר ארנולד חד וחלק.

"גם אני," אמר ג'ורג' ופניו קרנו כל-כך מעונג על צירוף-המקרים הזה שלרגע אחד הוא נראה מלאכי.

"לא חשוב כמה אנחנו לא מסכימים על דברים אחרים," אמר ארנולד, "תמיד נסכים בעניין הזה, נכון?"

"כן," אמר ג'ורג'.

"אתם שניכם מוטב שתאכלו את דגני-הבוקר שלכם," אמרה מרת טָלבּוֹט.

ארנולד הביט בה כשמזגה לו את הקפה ותהה אם יש משהו מאחורי דבריה – אולי קנאה. מרת טָלבּוֹט הייתה אישה רכת-לב מאוד, אך משום מה היה נדמה שהיא מתביישת – ואולי חוששת – שאנשים ידעו זאת. דרך קבע כיסתה על כך בהומור יבש. היה סיכוי קטן מאוד שג'ורג' יאהב מישהו כמו שיאהב את אמו עוד שנים רבות. לא הייתה לה שום סיבה ממשית לקנא.

"הבָּנטָמים העירו אותך?" שאלה.

ארנולד הניד ראש לשלילה.

"משהו אומר לי שאתה משקר," אמרה מרת טָלבּוֹט. "ג'ון לא התעורר, אבל בתור מארח אחראי הוא צעק 'אוי' מתוך שינה בכל פעם שאיזה בָּנטָם קרקר. תצטרך לסבול אותם לטובת קייט. היא אוהבת אותם הכי-הכי."

מופרש משיחתם של המבוגרים גמר ג'ורג' את דגני הבוקר ואכל חלק מהביצה-רכה. אחר-כך ביקש רשות ללכת, ובעזרת כריות בגדלים שונים שהובאו פנימה מרהיטי הגינה בליל אמש, העמיד רכבת מקצה אל קצה בחדר-האכילה. המבשלת נאלצה לפסוח ולעבור על פניה כשהביאה קומקום נוסף של קפה טרי, ומרת טָלבּוֹט וארנולד נאלצו לנהוג בדיוק כך כשיצאו מחדר-האכילה לצפות בתרנגולי הבָּנטָם. היו רק שניים – התרנגול ותרנגולת אחת – שפסעו סביב-סביב תחת הדובדבן היפני על המרפסת. קייט רכנה מהחלון בקומה העליונה וצפתה בהם בחיבה.

"סידרת את המיטה?" שאלה מרת טָלבּוֹט.

הראש נעלם.

"קייט הולכת למסיבה עם לינה," אמרה מרת טָלבּוֹט בעודה סוקרת את תרנגולי הבָּנטָם. "היא תישאר בלילה בבית של מרי שרמן, ויהיו שם כמה נערים, והם ירקדו למוזיקה מגרמופון."

"בת כמה היא, בשם אלוהים?" שאל ארנולד.

"שלוש עשרה," אמרה מרת טָלבּוֹט. "אתמול היא הסתפרה וזה קצר מדי. זה לא נראה טוב, אז אני צריכה לעשות משהו בקשר לזה."

"חלבון של ביצה?" שאל ארנולד.

"איך אתה יודע?" שאלה מרת טָלבּוֹט מופתעת.

"אני זוכר מהפעם הקודמת," אמר ארנולד. "אני זוכר כי זה נשמע כל כך דרסטי."

"זה עובד רק עם בלונדיניות,"אמרה מרת טָלבּוֹט. "תוכל למצוא לך משהו לעשות לזמן-מה?"

"בקלות," אמר ארנולד. "ראיתי את אנה קרנינה בספרייה ואני חושב שאקח את הספר ואעלה אל הבית הקטן."

"אולי מוטב שאבוא אתך," אמרה מרת טָלבּוֹט.

הבית הקטן היה דירת סטודיו בחצי הדרך אל הגבעה, כ-100 רגל [כ-30 מ'] מהבית הגדול, עם חלונות בשני צדיו ותנור ברזל. הוא נבנה לפני כמה וכמה שנים אחרי שמרת טָלבּוֹט קראה את חדר משלָך, ועכשיו עמד שם ריח קצת עבש, שכלל עקבות מתמשכים של עשן עצים.

"את שומעת את קיכלי-העצים?" שאל ארנולד אחרי שמרת טָלבּוֹט פתחה לרווחה את החלונות עבורו. שניהם הקשיבו.

"לא," אמרה, "כל הציפורים נשמעות לי אותו דבר."

"תקשיבי," אמר.

הפעם אי-אפשר היה לטעות – הצלילים הנוזלים מעלה ואז מטה באותו הסולם.

"אה, זה. כן, זה מוצא חן בעיני," אמרה ונחפזה משם לחפוף את שערה של קייט.

מעת לעת הרים ארנולד את עיניו מן הספר ושמע לא רק את קיכלי-העצים, אלא גם את דוֹנקְן וג'ורג' מתקוטטים בשדה. קולו של ג'ורג' היה צווחני ואומלל ונשמע כאילו הוא  עומד לפרוץ בבכי. שני הילדים הופיעו לבסוף ליד החלון וביקשו רשות להיכנס. הבית הקטן היה מחוץ לתחום עבורם. ארנולד הנהן. דוֹנקְן, שהיה בן תשע, טיפס פנימה בלי קושי, אבל את ג'ורג' היה צריך להרים ולהניף פנימה. עוד לא נכנסו וכבר התחילו להתקוטט על רובה מעץ שהיה שבור ותוקן והיה כמדומה של ג'ורג' לפי הצדק, גם אם דוֹנקְן החזיק בו וסירב לוותר עליו. רגע סירב להניחו, וכעבור רגע, אחרי שנמלך בדעתו, דחף אותו לעבר ג'ורג', הכריח את ג'ורג' לקחת אותו, גם אם עכשיו כבר היה ג'ורג' עסוק יותר בכלב של המשפחה, שגם הוא רצה להיכנס.

הכלב היה מגזע "דני ענק", מתון מאוד ועם זאת כביר-ממדים. שמו היה "שטן". מהרגע שנכנס פנימה לבית הקטן, נהיה המקום עמוס למדי ורעשני, אבל ג'ון טָלבּוֹט הופיע, שילח את הכלב והורה לילדים ללכת משם. ארנולד עקב אחריהם, ונגע ללבו האופן שבו דוֹנקְן הסתובב וסייע לג'ורג, שהיה קטן מדי לקפוץ בעצמו. וגם מן האופן שבו ג'ורג' נענה לסיוע הזה. כאילו לעוינות ביניהם היו שתי פנים – האחת מהן של אהבה. קין והבל, הרהר ארנולד, וקיכלי-העצים. לנצח-נצחים.

ג'ון טָלבּוֹט השתהה בחוץ. איזה יצור חפר מחילה מתחת לערוגת שושני-העמקים, אמר, וגם תלש לא מעט דבורניות. ארנולד הניח שזהו חולד.

"סביר יותר שזאת חולדה," אמר ג'ון טָלבּוֹט, ועיניו נדדו אל עץ אגס בגובה כ-60 סנטימטר, מפורשׂ לצדדים על קיר. "את האגס הזה," אמר, "שתלנו לפני יותר משנה."

מרת טָלבּוֹט הצטרפה אליהם. היא חפפה לא רק את שערה של קייט, גם את השער שלה.

"הוא עדיין חי," אמר ג'ון טָלבּוֹט, בוהה בעץ, "אבל לא מצמיח שום עלים."

"אני חושבת שזה הלם די גדול לעץ אגס כשמַדלים אותו על קיר," אמרה מרת טָלבּוֹט. "קייט מוכנה לנסוע."

כולם נערמו יחד בתוך מכונית הסטיישן ולקחו את קייט למסיבה שלה. שערה הבלונדי הקצר מדי נראה מניח את הדעת אחרי החפיפה בביצים, ומרת טָלבּוֹט התקינה זֵרוֹן-נוי מגרניום ורוד וכמה פרחים קטנים תכולים ולבנים שקייט תַּעדֶה על מעילה. היא יצאה מהמכונית עם מזוודתה ונופפה לשלום ממדרגות החזית של הבית.

"אני מקווה שהיא תבלה טוב," אמר ג'ון טָלבּוֹט במבוכת-מה בעודו מחליף מהלך. "זאת מסיבת הריקודים הראשונה שלה עם בנים. זה יהיה נורא אם אף אחד לא ישים לב אליה." בעיניו קינן אִיום לא מוגדר כלפי הבנים, שבקְשי-לבם הבוסרי עלולים להתעלם מבתו.                                                                                                                                                                   "קייט תמיד מבלה טוב," אמרה מרת טָלבּוֹט. "ואגב, ראית במשך היום את שתי נקבות הבָּנטָם?"

"לא," אמר ג'ון טָלבּוֹט.

"אחת חסרה," אמרה מרת טָלבּוֹט.

אחד הדברים שהרשימו את ארנולד כל אימת ששהה אצל הטָלבּוֹטים היה מספרן ורבגוניותן של חיות הבית. מעונם לא היה בית-משק, אחרי הכול, רק בניין-לבנים גדול בכפר, ועם זאת היו להם על פי רוב כלב וחתול, חתלתולים, ארנבים ותרנגולות שלקחו חלק פעיל בחיי המשפחה. הקיץ לא יכלו הטָלבּוֹטים להיכנס ולצאת בדלת החזית כי ציפור בנתה קן במנורת המרפסת. כתחליף השתמשו בדלת המטבח והקפידו לא להשאיר את המנורה דולקת יותר מדקה-שתיים, שהביצים לא יתבשלו. ארנולד נתקל בחדרו באוכל לצבים וכששאל על כך הודיעה לו מרת טָלבּוֹט כי בחדר-האירוח יש צבים. הוא לא נתקל בשום צב.

תרנגולי בָּנטָם היו רכישה חדשה, וכמוהם שני ברווזונים קטנטנים, שבלילה שמו אותם בקופסת-קרטון בחדר-התפירה עם נורת חשמל כדי שלא יצטננו. במשך היום הם ניתרו פנימה וחוצה מקערית חלב על המרפסת. לאחד מהם קראו מר רוצ'סטר [גיבור הספר ג'יין אייר] בזכות חזותו המכובדת. לשני לא היה שם.

בעודה משוחחת עם ארנולד אחרי הארוחה, לא הסירה מרת טָלבּוֹט את עיניה מן הכלב, שלדבריה קינא בברווזונים. עכשיו נחת ראשו הגדול והוא התראה כנוגס קלות בברווזונים. די היה בנגיסה אחת. מרת טָלבּוֹט נזפה בו והוא הסב את ראשו בכלימה.

"הם בטח מריחים כמו שג'ורג' הריח כשהבאתי אותו בפעם הראשונה מבית החולים," אמרה.

"איך הוא הריח?" אמר ארנולד.

"האמת, מתקתק, בעצם ריח איום."

"שטן קינא בג'ורג' כשהוא היה תינוק?"

"קינא נורא," אמרה מרת טָלבּוֹט. "תקרא לשטן," צעקה אל בעלה שעמד ליד הבית הקטן. קודם  גילה מחילה של חולדה ליד נעלי הבית לגברת שהושחתו והניח לחולדה מלכודת. עכשיו הזעיק את הכלב, אך ההוא קיפץ וברח כדרך כלבים מסורים.

בעוד מרת טָלבּוֹט מספרת לארנולד איך הם מצאו את שטן לילה אחד בעריסה של התינוק, דוֹנקְן – ששיחק מטר או שניים משם עם ג'ורג', גרם פתאום וללא סיבה נראית לעין לאחיו הצעיר לבכות. מרת טָלבּוֹט קמה והפרידה ביניהם.

"אני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן שלך לחטוף תנומה, ג'ורג'," אמרה, אבל הוא לא היה מוכן לוותר אפילו על פיסה קטנה של היום. הוא מחה את דמעותיו באגרופו וברח ממנה. היא רצה אחריו צוחקת ותפסה אותו לרגלי המרפסת.

דוֹנקְן נדד אל עולם מבודד פרטי, וארנולד, אחרי שפיהק פעמיים, קם ונכנס אל הבית. הוא השתרע על המיטה בחדרו, התריסים הוונציאניים היו סגורים, והחל להשוות בין חיי הטָלבּוֹטים לבין חייו בעיר – מסודרים-למופת, נטולי-ילדים ונטולי-חיות. בכל אשר פנו, הרהר, הותירו הטָלבּוֹטים אחריהם עקבות, כמו אנשים הפוסעים בשלג. נתיבים שמצטלבים, קווים שנפגשים בקביעות: המרדף האוהב של האם אחר בן זקוניה, אהבת האב לבתו, אהבת הכלב לאדונו, ושני ילדים שעסוקים זה בזה. גלגלים ודיאגראמות. דגמים של אהבה.

בלילה כבר לא הפריעה לארנולד כמקודם קריאת התרנגול שהסתננה אליו במעורפל דרך החלומות. כשניעור לבסוף והיה במלוא חושיו, היכו בו השקט והשמש המאירה אל תוך עיניו. שעונו פסק מלכת והיה עכשיו מאוחר ממה ששיער. הטָלבּוֹטים כבר סיימו את ארוחת הבוקר והסנדיי טיימס המתין על השולחן ליד מושבו. בזמן שאכל נכנס ג'ון טָלבּוֹט והתיישב לרגע. אותו בוקר השכים לצאת, סיפר, ומצא במלכודת סנאי מפוספס וגם קן ובו שלוש ביצי בָּנטָם. הביצים היו קרות.

בדרך כלל היה ג'ון שקט מאוד ומאופק. לראשונה ראה אותו ארנולד מוטרד ממשהו. "אנ' לא יודע איך נספר לקייט," אמר. "היא תכעס נורא."

קייט חזרה הביתה מוקדם משציפו, באוטובוס. צועדת הייתה בכביש-הגישה וגוררת את מזוודתה.

"בילית יפה?" קראה אליה מרת טָלבּוֹט מן המרפסת.

"כן," אמרה. "ביליתי  נהדר."

ארנולד הציץ אל שני הבנים, ציפה שיפלטו את דבר הטרגדיה ברגע שקייט הניחה מידיה את המזוודה, ולא כך היה. אביה הוא שסיפר לה, בדרך-עקלתון שכזו, שהיה נדמה שאינה יורדת לסוף דעתו. מרת בָּנטָם קטעה את דבריו עם העובדות כהווייתן; נקבת הבָּנטָם לא נמצאת בקן, ולכן סביר להניח שנקטלה, כנראה בידי החולדה.

קייט נכנסה הביתה. השאר נשארו במרפסת. הכלב לא נגס בברווזונים, אף שעדיין גילה בהם עניין, ושני הבנים לא התקוטטו. למרות הדגמים שהם כה מקפידים בהם, חשב ארנולד, מה שקורה לאחד קורה לכולם. הם היו חסרי-ישע מול אבדתה של קייט.

בצהריים הגיעו אורחים נוספים, שתי משפחות עם ילדים. נערך פיקניק עם נקניקיות, קערות סלט, עוגה ויין בחוץ בסוכת הגפנים. אחרי לכתם של האורחים, לקראת ערב, התכנסה המשפחה שוב במרפסת. קייט שכבה על הרצפה, על בטנה, פניה נחות על זרועותיה, ראשה טמון בתוך צלוחית החלב של הברווזונים. מרת טָלבּוֹט, שהתפרקדה על השֶזלוֹנג בגינה, גילתה פתאום כי מר רוצ'סטר איננו. היא הזדקפה בבהלה וקראה: "איפה הוא?"

"מתחת לצוואר שלי," אמרה קייט.

הברווזון הגיח מבין זרועותיה השלובות. הוא זחל מסביבן וטיפס על אחורי צווארה. קייט חייכה. מראה ראשו הקטנטן הפלומתי של הברווז בין תלתליה החיוורים הבלונדים-כסופים עורר פרץ צחוק. הענן שרבץ מעל בני-הבית התאדה אל שמש בוהקת, וארנולד ניצל את הרגע להציץ בשעונו.

כולם ליוו אותו לתחנת-הרכבת כולל הכלב. ברגע האחרון, כשניחתה בה לפתע עובדת חייו הבודדים, ניסתה מרת טָלבּוֹט לתת לו כמה  צנונים, אך הוא סירב. כשיצא מהמכונית בתחנה, היו הבנים בעיצומו של ריב ורק בקושי שכנעו אותם להגיד לו שלום. הוא עקב אחרי המכונית המשפחתית המתרחקת, ואז עמד והיטה אוזן לצליל-קולו של קיכלי-העצים. אבל ברור שבאמצע נוֹרווֹק הדרומית לא מוצאים צליל כזה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.